לפני שנה בדיוק, מוזיאון תל אביב אירח את התערוכה "שניים", של לואיז בורז'ואה. עד שנתקלתי די במקרה בפרסומים של התערוכה, לא שמעתי עליה. בתערוכה נחשפתי לראשונה לעבודות עוצרות הנשימה שלה ונשאבתי לתוך עולמה היפה והסבוך. אספר בכנות שהפוסט הזה רוצה להיכתב כבר כמה שבועות, וקשה לי לכתוב אותו כי אני מפחדת לחטוא למי שלואיז הייתה; אמנית פיסול מבריקה שיצרה כל חייה כדרך לפרום את הקשרים המורכבים והכואבים בחייה.

לואיז נולדה ב-1911 בפריז, ילדתם האמצעית של ג'וזפין ולואיס בורג'ואה. למשפחתה היה עסק לשחזור שטיחי קיר. אביה גויס למלחמה, וילדותה הייתה אפופה בחרדתה של אימה לגורלו, וכשחזר, חזר שונה משהכירה. לואיז למדה מתמטיקה וגיאומטריה בסורבון, מקצועות שרצתה ללמוד כי הצהירה שמרגיע אותה ללמוד חוקים שאף אחד לא יכול לשנות. עם מותה של אמה ב1932, היא עזבה את לימודי המתמטיקה, והחלה ללמוד אומנות. בנוסף ללימודיה בסורבון, היא הרבתה לבקר בגלריות של אמנים רבים, וללמוד טכניקות מתוך התבוננות וחוויה. היא אמרה על הפיסול: "פיסול הוא בעיה שצריך לפתור. למצוא את הפתרון מסב לי הנאה. אחרי שאת מוצאת פתרון את נפרדת מהאובייקט, כך שבעצם המטרה של פיסול היא להכיר את עצמך. להכיר את עצמך בכדי להיות מאושרת".

הטיפוס האחרון, סדרת ה"תאים", לואיז בורז'ואה 2008

ב1938 נישאה לואיז לרוברט גולדווטר ויחד הם עברו לניו יורק. לואיז בילתה שנים רבות בניסיון להסתגל למגורים במדינה זרה ולהשתלב בשוק האומנות המקומי. לואיז העידה על עצמה, שבעוד שאמנים ובעלי מלאכה אחרים מדדו את טיבן של היצירות שלהן ביכולתן להימכר, המדד שלה ליצירותיה היה אם הן עשו אותה מאושרת, ואם הן הפכו אותה לאדם טוב יותר. היא הוסיפה, "במשך שנים יצרתי בלי להכיר את השוק, אני לא התעלמתי מהשוק, השוק התעלם ממני. וזה היה בסדר. זה לא שבר את רוחי". במשך כל שנות יצירתה רשמה, ופיסלה בחומרים רבים ומגוונים כגון עץ, פלדה, פיברגלס ואפילו בד. הנושאים המרכזים של יצירתה הם הגוף האנושי ומיניותו, והצורך של האדם בקרבה ובקשר.

בשנת 1945 הציגה תערוכת יחיד ראשונה. ב1954 הצטרפה לקבוצת האמנים האבסטרקטית האמריקאית, שכללה בין היתר את האמנים (הגברים) המוכרים מאוד- ווילם דה קונינג, ג'קסון פולוק, ומארק רות'קו. לואיז מספרת על הקושי הגדול בלהיות אמנית בתקופה ההיא. בנוסף על הקושי של כל אמן ליצור ולהתקיים מאומנותו, היא מדגישה שלנשים אמניות היה קשה כפליים. המוזיאונים והגלריות מיעטו להציג עבודות של נשים אמניות, ועבודותיהן לא הצליחו להימכר כמו של עמיתיהן הגברים. לואיז דחתה את תיוגה כ"אמנית פמיניסטית", כי היא לא רצתה להיות מצומצמת למשבצת הזו. היא רצתה שיכירו בה ובעבודותיה כשוות ערך, לא כמחווה של הכלה וליברליות. ולמרות האמירות הללו, היא השתתפה בהפגנות רבות במחאה על ייצוג נאות של נשים במוזיאונים, והייתה פעילה במחאה נגד צנזורה מינית באמנות.

מהסדרה "אישה בית", לואיז בורז'ואה, 1994

בשנות ה-70 החלה ללמד במספר מוסדות לאומנות בניו יורק. היא החלה לארח מפגשים בסלון ביתה שזכו בכינוי "ימי ראשון, ימי ראשון הארורים", ואליהם הגיעו סטודנטים כדי שהיא תוכל לבקר את עבודותיהם. המוח החריף שלה והביקורת הקשוחה היוו השראה ודחיפה משמעותית לסטודנטים רבים. בשנת 1982 קיבלה תערוכה רטרוספקטיבית ראשונה במוזיאון לאומנות מודרנית. תערוכה רטרוספקטיבית היא תערוכה שבאה לשקף בצורה רחבה ומקיפה את יצרתו של אמן מסויים לאורך תקופה ארוכה. למעשה עד אותה תערוכה לואיז בורז'ואה הייתה בשולי התודעה של עולם האומנות בניו יורק בשנים אלו. עם הפריצה הזו לתודעה הרחבה, היא הפכה לאחת האמניות המודרניות המוערכות ביותר אי פעם.

עבודותיה של לואיז הן נועזות, אישיות מאוד, ונוגעות במקומות הכי כואבים של נפש האדם. היא מספרת: "העבודות שלי הן דיוקנאות של מערכות יחסים, והחשובה ביניהן היא מערכת היחסים שלי עם אמא שלי".  העבודה שהכי מזוהה עם לואיז היא "אמא", סדרת פסלים של עכבישות עשויות פלדה בגובה 9 מטרים. העכבישה סימלה בשבילה את אימה, כיוון שהיא הייתה טווה שטיחים כמו שעכבישה טווה קורים. המשמעות של הצגת אימה כעכבישה אולי גם מרמזת לנו על הצורך של לואיז הילדה בהגנה מפני אביה המתעלל, כמו שאלמנה שחורה אוכלת את זוגה.

אמא, לואיז בורז'ואה, 1999

אחת העבודות שהכי שבתה את תשומת ליבי כשביקרתי בתערוכה שלה, הייתה העבודה "זוג". פסל אלומיניום תלוי על חוט, בו מוצגים שני אנשים, עטופים ב"מערבולת", ונעים בצורה סיבובית בכיוונים הפוכים. כמו רבות מעבודותיה, גם כאן התחושה המרכזית שעוברת היא המחסומים שנתקלים בהם בקשרים בין שני אנשים. מחסומים שכאלה מסמלים את חרדתה מלאבד אדם אהוב, החרדה מפני הסכנה שבלא להצליח לראות הצד את השני, לא להצליח להיפגש, להיחשף, לתמוך. העבודה הזאת גם מייצגת את מוטיב הספירלה שנוכח הרבה בעבודותיה, שעליו היא אומרת: ״הספירלה היא ניסיון לשלוט בכאוס. היא בנויה משני כיוונים. איפה את ממקמת את עצמך, בשוליים או בעין המערבולת? מה שמתחיל בחוץ הוא פחד מאובדן שליטה: ההתלפפות פנימה היא התכווצות, נסיגה, הידחסות עד לנקודה של היעלמות. מה שמתחיל במרכז הוא המימד החיובי: התנועה החוצה מייצגת נתינה, ויתור על שליטה, אמון, האנרגיה החיובית של החיים עצמם.״

זוג, לואיז בורג'ואה, 2003

לואיז נפטרה בשנת 2010 מהתקף לב, בגיל 98. לא הפסיקה ליצור עד יום מותה, ונהנתה בשלושים שנותיה האחרונות מההכרה שהגיעה לה על חיים שלמים של יצירה אמנותית מבריקה.