שלושת הרמטכ"לים המובילים את "כחול לבן" הוכיחו באינספור מקרים אומץ רב בשדה הקרב. חודש וחצי לפני הבחירות עולה השאלה אם יפגינו אותה מידה של אומץ בזירה האזרחית, הנדרשת למהפכה שתזניק את ישראל לקבוצת המדינות המתוקנות בעולם: הכרזה כי היעד המרכזי של ממשלתם הוא אישור חוקה מתקדמת לישראל, באמצעות יצירת גוש חוסם עם אזרחי ישראל הערבים. כן, נתניהו. דווקא.

הפגנת אומץ כזאת עשויה לאפשר את פתרונן של שלוש בעיות יסוד המלוות את הדמוקרטיה הישראלית זמן רב, וליצור תנאים נוחים יותר לפתרון בעיה רביעית הדורשת טיפול דחוף. הבעיה הראשונה היא הפגיעה המתמשכת באזרחי המדינה הלא יהודים, בעיקר הערבים. הפגיעה הזאת מתבטאת בהדרת הערבים מהשלטון, בשיח פוגעני ולא פעם מסית, הדוחק אותם אל מחוץ למחנה, ובאפליה בתקציבים ובמשאבים כמו קרקעות ותכניות מתאר.

אשכנזי, לפיד, גנץ ויעלון (ללא קרדיט)

נכון לעכשיו נותנת "כחול לבן" יד לגישה השגויה הזאת, בסירובה העיקש להצהיר שגוש חוסם עם המפלגות הערביות הוא לגיטימי ואף אפשרי. זהו הכישלון המנהיגותי הגדול ביותר של מנהיגי התנועה עד כה, וכפי שיובהר בהמשך, כלל לא בטוח שיש בו תועלת אלקטורלית. אם כבר, סביר יותר להניח שהיצמדות לגישה זאת רק תדרדר את האמון ביכולתה של "כחול לבן" להפוך למפלגת שלטון אפקטיבית.

בעיה שנייה היא היחסים ההדוקים מדי בין דת ומדינה בישראל. בקרב הישראלים יש רוב גדול לצעדים כמו הפעלת תחבורה ציבורית בשבת, ביטול מונופול הרבנות בתחומי האישות והכשרות, הכרה בזרמי היהדות המתונים, תוך שיפור היחסים עם יהדות התפוצות, וסיום ההעדפה התקציבית לחרדים ולדתיים לאומיים, בייחוד אלה המתגוררים בהתנחלויות. אלא שממשלות ישראל חומקות כבר שנים מטיפול בבעיה, בתירוץ שאין שום דרך להרכיב קואליציה ללא היצמדות לססטוס קוו, או ללא שיתוף מפלגות המתנחלים.

נוסעים בקו השבת של "נוע תנוע" בטבריה (צילום: נוע תנוע)

בעיה שלישית היא ההתדרדרות הקשה בטוהר המידות והמנהל התקין, עד כדי סכנה לדמוקרטיה. ישראל זקוקה בדחיפות לחוקה, ולכל הפחות לסדרת חוקים, שיקבעו כללי משחק שיבטיחו את הדמוקרטיה הישראלית לדורות. חקיקה כזאת תכלול עיגון של הפרדת הרשויות והבטחת עצמאות שומרי הסף, הגבלת כהונות ראשי ממשלה ובעלי תפקידים אחרים, חקיקה המקדמת שוויון מגדרי, חקיקה חדשנית בתחום השקיפות, התאמת חוקי תעמולת הבחירות לעידן המידע, תמיכה בחושפי שחיתויות וצעדים דומים נוספים.

הבעיה הרביעית היא כמובן השלטון הצבאי של ישראל בשטחים הכבושים. גם כאן יש רוב התומך עקרונית בפתרון שתי המדינות, כולל רבים בימין, אך הקושי ביישום הפתרון הוריד את הנושא מסדר היום והפך את הדיון לביטחוני בלבד. בהצבעה בכנסת ב-2014 על חוק יסוד: משאל עם, המחייב כל ממשלה שתרצה לוותר על שטחים להביא זאת לאישור הציבור, נקטה האופוזיציה צעד מחאה של היעדרות מההצבעה. בפועל, חוק זה דווקא משרת אותה, משום שהוא מאפשר לדחות את הדיון על הנושא המפלג למשאל העם, לכשיתקיים.

מתפללים פלסטינים מול מחסום משמר הגבול בואדי אל-ג׳וז (צילום: מרים אלסטר / פלאש 90).

אם רוצה מפלגת "כחול לבן" לחולל שינוי כיוון אמתי ועמוק בחברה הישראלית, ולחסן אותה מזרמי המעמקים הלא-דמוקרטיים שהפכו במהלך כהונות נתניהו להצפה באושה, היא אינה יכולה להסתפק בתכנית להקמת ממשלה עתידית בתמיכת החרדים, ואף לא בתכנית להקמת ממשלת אחדות עם הליכוד. תרחיש כזה יהווה אמנם שיפור משמעותי למול הסכנה של התבססות נתניהו כרודן מקומי לשנים רבות, אך ילקה בהשארת בעיות היסוד הגדולות על כנן.

אסטרטגיה המניחה כי לאחר הבחירות, ותמורת "תשלום" הולם, ניתן יהיה להקים ממשלה עם המפלגות החרדיות, תכשיל את יומרותיה של "כחול לבן". גישה כזאת תגרור בהכרח הפרת ההבטחה להפעלת תחבורה ציבורית בשבת, ותוריד מסדר היום אפילו צעד מוגבל של עיגון השוויון בחוק יסוד, משום שמשמעותו המעשית היא מתן סמכות בידי בג"ץ לאשר נישואים אזרחיים ולפסול כל אפליה בחוק נגד להט"ב. אסטרטגיה כזאת מסוכנת ל"כחול לבן", משום שהיא תחייב אותה לשמור על העמימות בה היא נוקטת כעת, ותוביל ללעג ולאבדן אמון.

תכניות להקמת קואליציה עם החרדים או הליכוד יבטלו מראש גם כל יומרה לחולל שינוי עומק בתחומי טוהר המידות והמנהל התקין. מפלגות אלה לא רק הגנו בנחישות על ראש ממשלה החשוד בעבירות חמורות ונרמלו את השחיתות בעוד דרכים רבות, אלא ניהלו שלטון כושל מוסרית, שהפגין רוע וחוסר כבוד לבני אדם. זהו שלטון שהוביל קמפיין שטנה נתעב נגד מבקשי מקלט – קמפיין פסול גם אם מדובר במהגרי עבודה, שלטון שהסית ופילג על בסיס קבוע, רדף ארגוני זכויות אדם, פגע בחופש הביטוי, הפיץ שקרים, התנכל לשומרי הסף והתחבר לכל גורם משוקץ בזירה הבינלאומית.

מחאת קהילת הלהט"ב. 22 ביוני 2018 (AP Photo/Oded Balilty)

אם מניחים ש"כחול לבן" מעוניינת לקחת את ישראל אל צמרת המדינות המתוקנות, אחרי דשדוש ארוך שנים סביב מקומות 30-40, נדרשת חלופה אחרת, שגם אם אינה פשוטה, היא הצודקת ביותר וגם היחידה האפשרית. החלופה הזאת היא הקמת גוש חוסם עם המפלגות הערביות המכירות בישראל בגבולות 67', הגם שאינן ציוניות. רק איתן אפשר יהיה לחוקק חוקה מתקדמת למדינה, המבטיחה נורמות דמוקרטיות מתוקנות, שבהן זכויות אדם ואזרח הן קודש הקודשים. זהו המהלך הנכון מוסרית והיחיד המסוגל להעלות את ישראל על דרך חדשה.

כדי שהמהלך לא יעקר את יכולתה של "כחול לבן" לנצח בקלפי, על המפלגה להבהיר בקמפיין הבחירות כי כל עוד לא תאושר החוקה הדמוקרטית, היא לא תקדם מהלכים מדיניים מרחיקי לכת שיסוכמו בחדרים סגורים, וכן לא תבטל את חוק היסוד המחייב ממילא להביא כל מהלך כזה לאישור העם. במצב כזה, סימון היעד של חוקה המגדירה מחדש את הסטטוס קוו בין דת ומדינה, צפוי לסחוף מצביעים רבים שמאסו בשחיתות שגורם הכוח המופרז של המיעוט הדתי, הכופה על רבים להתחתן בחו"ל ולהישאר במעצר בית בשבתות וחגים. בתרחיש כזה לא מן הנמנע שגם מצביעי ימין לא מעטים, בעיקר מישראל ביתנו והליכוד, יצביעו למפלגת הרמטכ"לים ויקטינו את גוש הימין.

הדעת נותנת שהיהודים בישראל, הנתפסים לא פעם כגזענים, לא יתנו יד לממשלה הנתמכת על-ידי הערבים. ואכן, מדד הדמוקרטיה מעלה כי 74% מהיהודים בישראל סבורים ששאלות גורליות בנושאי שלום וביטחון צריכות להתקבל ברוב יהודי. בקרב מצביעי המרכז מדובר ב-71% ובשמאל ב-44%. אלא שהנתון האחרון לא חייב להתפרש כגזענות או הדרה של הערבים. אפשרות סבירה אחרת היא הכרה בכך שכפלסטינים הם מצויים בניגוד עניינים כאשר מדובר במו"מ להקמת המדינה הפלסטינית.

הרב גלעד קריב עורך חתונה יהודית רפורמית מול הכנסת במחאה על המונופול של הרבנות על עריכת חתונות (צילום ארכיון: פלאש90).

בכל מה שקשור להקמת גוש חוסם, מאידך, יש להתייחס לנתונים בבחינת "מכלל לאו אתה שומע הן" – מבחינת מצביעי המרכז והשמאל, הרלוונטיים ל"כחול לבן", כל עוד הסוגיה שעל הפרק אינה החזרת שטחים, שממילא תובא למשאל עם, שותפות הערבים בשלטון אפשרית, בדומה לשותפות שהתקיימה בממשלת רבין השנייה. ההנחה הזאת נתמכת בנתון ממדד הדמוקרטיה ל-2015, בו השיבו 55% ממצביעי המרכז ו-79% אחוז ממצביעי השמאל כי הם תומכים בצירוף מפלגות ערביות לממשלה.

מכיוון שצירוף הערבים לממשלה הוא מהלך מרחיק לכת בהרבה מהקמת גוש חוסם איתם, אפשר להניח ששיעורי התמיכה של מצביעי המרכז והשמאל בגוש חוסם גבוהים בהרבה מנתוני מדד הדמוקרטיה. כדי להגדיל אותם עוד יותר, צריך קמפיין "כחול לבן" למסגר את ההצבעה למפלגה ולגוש כגיוס חירום של מצביעים להצלת הדמוקרטיה ועצירת דימום השחיתות. זהו מסר שייקלט היטב אצל קהל היעד, משום ש-48% ממצביעי המרכז סבורים שהדמוקרטיה הישראלית נמצאת בסכנה חמורה וכמוהם 72% ממצביעי השמאל.

בנוסף, הצהרה מראש על שאיפה להקים את ממשלת החוקה הדמוקרטית בתמיכת הערבים, צפויה להגדיל את שיעורי ההצבעה הנמוכים יחסית בקרב האזרחים הערבים, ולהקטין עוד יותר את גוש הימין.

הפגנה מול ביתה של נשיאת בית המשפט העליון, השופטת אסתר חיות (צילום: תום ניסני).

ולבסוף, יותר מכל עומדת כאן שאלת ההנהגה – האם מנהיגי "כחול לבן" מסוגלים לתפקד כמנהיגים מעצבים, המציגים חזון הסוחף גם את הציבור המהסס? הם יכולים לקחת דוגמה מבנימין נתניהו, שממחיש פעם אחר פעם את הכוח העצום שיש לדברים הנאמרים מפי המנהיג. במובן הזה, ניצחון אמתי של "כחול לבן" יכול להתחיל כבר עכשיו, בהשתחררות מנהיגיו מהפחד המצמית שהטיל נתניהו על כל מי שרואה בערבים אזרחים שווים, ובחיבוק פומבי אמיץ וכן שלהם, שיעביר מסר חדש באמת. אם הם מנהיגים אמתיים, חיבוק כזה, יחד עם חזון החוקה הדמוקרטית, יסחוף קהל מספיק גדול כדי להשיג ניצחון בקלפי.