בשוך אבק הכוכבים הזוהר של טקס חלוקת האוסקר המייגע החוזר על עצמו מזה 91 שנה (מלבד הטקס הראשון שנמשך 15 דקות…), והשנה על רקע תפאורה סרת טעם איומה, מין עמודי שנהב מתפתלים בכיעור ומשמשים כמסגרת לבמה, המזכיר אולם חתונות טיפוסי באזור התעשייה בראשון לציון, הצגות מביכות מקדימות לחלוקת הפרסים בסגנון מערכוני הצגת גמר של ילדי בית ספר תיכון (באמת שהאמריקאים טובים דווקא בדברים האלה לעזאזל!).

זוכת פרס תלבושות שעולה לבמה עם שמלת סבתא מפלצתית, מדדה אל הבמה אוחזת בשתי ידיה בשמלה הענקית שכל רגע מאיימת להכשיל אותה ולנקום בה על ההתעללות בבד האומלל. מיד אחריה זוכה אחרת, מתחרה בקודמתה במפלצתיות השריון שעוטה על עצמה, מין שמלה המדמה ורד אדום ענק העוטף אותה, כאילו נלקח מסרטונים מפחידים על "צמחים טורפים". ובאופן צפוי כמו זריחת השמש זכתה ליידי גאגא בשיר הטוב ביותר והפתעה: דווקא היא הגיעה בתלבושת הסולידית ביותר. בחורה מתוחכמת. והסרט "הספר הירוק" זכה לפרס הסרט הטוב ביותר.

הבמאי הישראלי גיא נתיב ורעייתו, השחקנית ג'יימי ריי ניומן, ברגע קבלת פרס האוסקר על הסרט הקצר הטוב ביותר, אותו הפיקו (Photo by Kevin Winter/Getty ImagesIL)

אבל קודם לכן שניגש לעניין עצמו במלואו, אחת ולתמיד נברר כאן את החידה המסקרנת: הבה נחשוף, כיצד נערכת הבחירה לפרסי האקדמיה לקולנוע בארה"ב (האוסקר) שנערך לפנות בוקר (שעון ישראל) לפני שנעבור אל הזוכים.

פרס האקדמיה לקולנוע, הן בישראל והן בארה"ב הוא שם מטעה, כמעט לכל מי שפגשתי, ואאיר את הסוגיה באנקדוטה משעשעת. לפני מספר חודשים, פנה אלי ידידי, נתי קיי זילברמן, דובר ראש עיריית קריית ים, ושאל אותי אם ביכולתי להשיג לו כרטיס לטקס האקדמיה, הנקרא בישראל פרס אופיר. עז היה חפצו להיות נוכח בטקס ובצדק, כיוון שהוא עמד מאחורי הסיפור המקורי על פיו נעשה הסרט "אין בתולות בקריות" סרט בעל ארבעה מועמדויות (סיפור ארוך לא נלאה אתכם). "תגיד", תהה נתי בהמשך השיחה, "מי הם אותם חמישה שישה נבחרים שבוחרים את הסרטים?" "חמישה שישה?!" תהיתי.

"כן," ענה נתי "אותן פיגורות חשובות שבוחרות בפרסים".

"מאין לך שהם פיגורות חשובות", עלה חשד בקרבי.

"האקדמיה, לא? אנשים מרכזיים בתעשייה שלכם", ענה.

היות ונתי מתמצא מאין כמוהו ברזי ונפתולי הפוליטיקה וההוויה הישראלית, עלה חשדי שדעתו על מתי מעט האנשים שהם "האקדמיה לקולנוע של אנשים חשובים" היא נחלת הציבור. ועל כן ערכתי משאל פרטי ממנו הבנתי שרבים חושבים כמו נתי. הם אינם יודעים שאותה אקדמיה לקולנוע מונה מאות אנשים: צלמים, אנשי קול, עורכים, אנשי תאורה, מבקרים, תפאורנים, מאפרים, כל דיכפין ייתא ויבוא, העיקר שהשתתף בסרט או שני סרטים, ובכל תפקיד – והכי חשוב, שישלם דמי חבר בזמן שיממן את המנהלה, את התחרות, את ההקרנות המקדימות ואת הטקס עצמו.

נתי וחברי נדהמו לשמוע שחברי האקדמיה לקולנוע באמריקה מונים כשבעת אלפים חברים, כולם בעלי זכות בחירה לפרס האוסקר, חברים באחד עשר סניפים מלוס אנג'לס ועד ניו יורק.

ואיך בוחרים סרטים מועמדים לפרסי האקדמיה שהחל ב-1929, כשנתיים לאחר הופעת הקול ב"מובינג פיקטורס" ולקראת המשבר הכלכלי הגדול בוול סטריט? ובכן זה הולך לפי גילדות: לפרס הבמאי/ת הטובה ביותר בוחרים הבמאים/יות, לפרס הצלם/ת הטובה ביותר בוחרים הצלמים, לפרס המאפר/ת הטוב/ה ביותר נבחר מאפר/ת וכן הלאה…

רק למועמד לסרט הטוב ביותר בוחרים כל החברים, ואילו לפרס הסרט הזר, ולסרט האנימציה הטובים ביותר בוחרת ועדה של כמאה איש. זה בקיצור ולעניין.

היכל דולבי, בו התקיים טקס האוסקר. (צילום: AP)

אי-לכך, יוצרי ומפיקי הסרטים האמריקאים, משקיעים כסף עצום ביחסי ציבור בקרב הבוחרים והשיא הוא לקראת הבחירה הסופית בטקס המשודר ברשת ABC מאז 1996 בחודש פברואר, בין חג המולד לפסחא, אחרי הסופרבול, כל זאת כדי למקסם את הרייטינג לטקס האוסקר שיש לו כמה מתחרים: טקס האמי לטלוויזיה, הגראמי למוסיקה והטוני לתיאטרון. בשנים האחרונות, בעקבות האינטרנט והרשתות, ירד הרייטינג של הטקס שצופיו האדוקים התעניינו בעידן "הטרום-אינטרנטי" לצפות בשלל הכוכבים המגיעים וצועדים על השטיח האדום לעבר האולם. היום לכל כוכב יש אתר אינטרנט, רבים מהם טורחים להופיע באתרים למיניהם, הסקרנות לצפות בדיווה חד-פעמית ולא להחמיצה הלכה ופחתה. כדי להעלות את הרייטינג, הגו בשנה שעברה את הרעיון לבחור בקטגוריה חדשה "הסרט הפופולרי של השנה", שכולל סרטים בעלי הכנסות עצומות עתירות כוכבים ברמות עלילה נחותות. כמו וונדרוומן. הקטגוריה נגנזה, בינתיים.

בשנים האחרונות, שולטת בפרס האקדמיה אופנת הפוליטיקלי קורקט, בשלושה מישורים. אחד, מסתבר שרוב הבוחרים הם גברים לבנים. מחאת שחורים ונשים הועילה (כוכבים שחורים כמו וויל סמית' החרימו את הטקס לפני שנתיים בגלל העדר שחורים) וכך באיזשהו אופן התווספו בשנה האחרונה לא רק כאלף חברים, נשים ושחורים אלא גם נציגות מכובדת של פרזנטורים שחורים לאורך טקס 2019, עד שנדמה היה שהוליווד חסרה פיגמנטים לבנים – ואם במקרה עולה פרזנטור לבן על הבמה, ואזי בתכנון מדוקדק של קוביה הונגרית, שדווקא מבזה שחורים, מיד מצמידים מתכנני הטקס לפרזנטור הלבן צמודה בעלת גוון שחור וההיפך, ולעיתים יצמידו מישהי ממוצא אסייאתי ללבן, הכול מוגזם ומוקצן בהוליווד שכולה נשף מסכות כאילו יש עאלק ייצוג שוויוני מוחלט באמריקה. "הי, אתם שם בהוליווד הצינית על מי אתם עובדים בעיניים?".

טקס פרסי האוסקר (צילום: Danny Moloshok/Invision/AP).

אלא שההיעדרות הבולטת הייתה דווקא של קומיקאי שחור, המוכשר ביותר כיום, מייצג תרבות הגטו בו יושבים מרבית האפרו-אמריקנים, שאמור היה להנחות את הטקס: הכוונה לקווין הארט. בעצמו תוצר הגטו האומלל בהם שוכנים השחורים האומללים של אמריקה – בן לאב אכול הרואין, קווין בנה את עצמו משאול תחתיות בכוחות על אנושיים. לפני מספר חודשים נפלט לו בראיון "לא הייתי רוצה שבני יהיה הומו" והחוצה מהנחיית טקס האקדמיה. בושה! כך נפסל אדי מרפי מהנחיית האוסקר שהרבה לכנות את "התחת הלבן" המטומטמים שבזים ומועכים בסוליותיהם את השחורים משל היו בדלי סיגריות. אני מאמין שדווקא הומוסקסואלים יכולים לזהות בסלחנות מחויכת, את הסטיגמות אתם מגיעים אנשים מהגטו, סבל משותף לשחורים הנמקים בגטו ולהומוסקסואלים שעברו דרך קשה מאוד. שני מיעוטים שצמחו מגיהינום הדעות המוקדמות.

וכך נוצר מצב שהטקס השנה היה מהמשמימים ביותר, חף מהומור שאפיין טקסי אוסקר בעבר בהם הנחו גדולי המנחים והקומיקאים בעולם, עם יכולת של הומור עצמי.

במישור השני, הפוליטקלי קורקט. סרטים בינוניים בלשון המעטה זכו השנה בזכות העניין של המאבקים הצודקים לתועלתם בחשבון הבנק: המאבק הפמיניסטי, בתוספת קמצוץ של זכויות להט"ב, ועוד הסנפה עמוקה בזכות העלאת המודעות לבעיית השחורים. אנשי השיווק המוכשרים של הוליווד הולכים עם הזרם והאופנה של פוליטיקת הזהויות, מנצלים זאת בבחירת ושכתוב תסריטים לטובת המגמה הכללית של אמריקה השבעה, ולאחרונה לא מזיק גם אם יחבטו בבובת הוודו של טראמפ בצורת סרט אחר מועמד לאוסקר, "סגן הנשיא" על דיק צ'ייני הרפובליקאי.

אין חדש באמריקה. על ההחלטות בהוליווד, פעלה שנים רבות מאז שנות השלושים של המאה שעברה, בשמה המקוצר "ועדת המוסר", ועדה שמרנית מאוד כלל אמריקאית שנועדה לשמור על הצניעות, הפטריוטיות, ובעיקר לא להשחית חלילה את הנפש האמריקאית במוסר שיקלקל את ערכי המשפחה הוואספית. כך למשל, בתחילת שנות השלושים בעקבות המשבר הכלכלי שפגע בעיקר בשכבות החלשות, נעשו פופולריים "סרטי הגנגסטרים", ובראשם הסרט הנפלא, הוורסיה הראשונה של "פני צלקת" עם אדוורד ג. רובינסון המאדירה את דמותו של מנהיג הגנגסטרים האהוד על עניי אמריקה, כלומר מרביתה של האוכלוסייה, שנהרה בהמוניה לבתי קולנוע לצפות בגיבוריה הפושעים שהצליחו לעבוד על המערכת המנוכרת. בהשפעת ועדת המוסר, שינו תוך זמן קצר "סרטי הגנגסטרים" את אופיים, והציגו את חברי כנופיות הפשע כדמויות שליליות. "האזרח קיין", סרטו המרדני הנפלא של אורסון וולס שחבט באיל העיתונות רנדולף הרסט, ארכיטיפ של הקפיטליסט המושחת, כמובן שלא זכה באוסקר.

גברים מובטלים בתור לבית תמחוי בשיקגו בשפל הגדול. פברואר 1931 (קרדיט: U.S. National Archives and Records Administration/ ויקימדיה)

בשנות החמישים, ימי המלחמה הקרה, כאשר פעל המקארתיזם, קיבלו עדיפות סרטי אסקפיזם, אמנם ראויים בחלקם, סרטים אנטי קומוניסטיים, פטריוטים-מילטריסטים המהללים את גיבורי מלחמת קוריאה הנבזית ומלחמת העולם השנייה, האמריקאים כמובן (גיבורי סטלינגרד הסובייטים, איך לא, נעדרו מהמיתוס של המלחמה) חלקם היו ללא ספק, סרטים מצוינים כגון "השליח ממנצ'וריה" הנפלא של ג'ון פרנקהיימר שזכה למועמדויות לאוסקר, לדעתי בצדק, למרות הטלת האימים על הציבור מפני התנקשות בנשיא אמריקה (שנה לאחר מכן נרצח הנשיא קנדי והקונספירציה הייתה שיוצרי הסרט ידעו על הרצח…) או "ההצגה הגדולה בתבל" של ססיל דה מיל האגדי.

סרט ענק אחר היה "חופי הכרך" של איליה קאזאן שיוצא נגד המנהיגות המושחתת של ועדי העובדים זכה באוסקר, לא מעט בזכות ביקורתו על התאגדויות הפועלים המושחתות בסרט וגם בגלל שהבמאי שלו, איליה קאזאן, הלשין על חבריו הטובים בוועדת מקארתי. בסרט קאזאן זוכה האוסקר מנסה להבין לנפשו של המלשין על ראשי איגוד פועלי הנמל (מרלון ברנדו) בשם המלחמה בשחיתות. חברי האקדמיה השמאלנים והליברלים היו כמובן נטולי זכות בחירה לאוסקר בזכות פטריוטיזם מזויף והסכנה מכל מה, שמריח שמאל לכאורה או שלא לכאורה.

סרטים אלה נבחרו בקפידה על ידי המפיקים והמפיצים ההוליוודיים "כדי לשרת את האומה" בעוד שיוצרי קולנוע נפלאים הודרו, הוחרמו והואשמו בבגידה. בשנות ה-70 של התפרקות הערכים השמרניים, ומהפכת הסיקסטיז זכה באוסקר וודי אלן (שלא הגיע לטקס) עם "אנני הול" האישי. כיום הוא מוחרם בעיר הסרטים בעקבות תלונות מצד ביתו המאומצת על שתקף אותה מינית לאורך השנים. "ציד הצבאים" זכה בזכות חשבון הנפש של מלחמת ויטנאם אבל לעומת זאת הסרטים הטובים ביותר בתקופתם, כמו "בוני וקלייד" ו"אפוקליפסה עכשיו" לא זכו.

בטקס הלילה היו מועמדים לסרט הטוב ביותר שנועדו לשאת חן בעיני חברי האקדמיה על-פי קריטריונים של פוליטיקלי קורקט ושיקולים כלכליים מובהקים של תאגידי סרטים. "שחור על לבן" של ספייק לי על בעיית הגזענות הלבנה באמריקה, לטעמי הטוב ביותר בין המועמדים, "הספר הירוק" החביב גם הוא על בעיית הגזענות באמריקה, "הפנתר השחור" סרט קופה בדיוני המבוים היטב שכוכביו הם שחורים (הצלחה למחאה של הכוכבים השחורים שהחרימו את הטקס לפני שנתיים), "כוכב נולד" עם ליידי גאגא, הוורסיה הנחותה ביותר מבין שלוש הוורסיות שכבר הופקו בהוליווד, סרט שמתאר את עוצמתה של אישה, "המועדפת" סרט מבטיח בסגנון בריטי, אבל תוצאתו די מאכזבת המייצג עולמן של נשים, ושיא החוצפה, סרט לא מי יודע מה, "רומא" – שיר הלל למשרתת בבית ילדותו של הבמאי, בחירה תמוהה לכאורה.

'רומא' (צילום: Carlos Somonte)

סרט זר, מדבר בעגה מסוימת מקסיקנית, סרט שמשום מה הוכר כיצירה אמריקאית. הסרט נדחף בכוח של עוצמה שיווקית וממון רב על ידי התאגיד "נטפליקס" (ביקורת הן על הסרט והן על הבחירה בו כמכונת שיווק נטפליקסית דורסנית כתבתי שני מאמרים כאן) . שחורים ונשים זוהי המגמה השלטת בהוליווד כבר מספר שנים. ולא שכחנו את "רפסודיה בוהמית" סרט על פרדי מרקיורי, דרמה בינונית עם המוסיקה השמימית של קווין. דמותו של ההדוניסטית והמשחיתה הגאון מרקיורי בנוסח ימי פומפיי האחרונים שופצה לגמרי על-ידי מכונת השיווק האדירה והנצלנית של יורשיו ובעלי הסרט, כדי שיהיה סרט לכל המשפחה ומתאים לערכי הוליווד השמרנית של היום.

דווקא הסרטים הזרים עולים בטיבם עשרת מונים על רוב המועמדים האמריקאים ומעניקים כבוד גדול לאומנות הקולנוע ועליהם נכתבה ביקורת במדור זה: "אהבה בימים קרים" נציג פולין, "בערה" נציג דרום קוריאה, "יצירה ללא מחבר" נציג גרמניה, "האשמים", נציג דנמרק. המועמד היחיד שלא אהבתי הוא נציג יפן "המשפחה שלי", בסרט הקאזחי עדיין לא צפיתי.

אבל באופן משונה זכה בפרס לסרט הזר הסרט הפחות מרשים מכל הסרטים הזרים "רומא", וגם הבמאי שלו אלפונסו קואורון זכה בפרס הבימוי והצילום, כאשר ספייק לי עשה עבודה הרבה יותר מרשימה אבל מה לעשות, כאשר הוליווד שמה כסף על שיווק סרט ולו הבינוני ביותר, גם בימוי לא מרשים מנצח. לפחות נחמא פורתא, תודה לאל בסרט השנה זכה הסרט החביב "הספר הירוק", המספר על האפליה של השחורים בדרום, למרות שהסרט המספר על אותו נושא בדיוק כמו "שחור על לבן" של ספייק לי עולה עליו, אבל הוליווד לא שוכחת לספייק לי את החתרנות שלו נגד הממסד ההוליוודי, אוליביה קולמן ורמי מאלק זכו בפרס השחקנים הטובים ביותר.

"שחור על לבן" (באדיבות Tulip Entertainment)

ונחמה פורתא, גיא נתיב זכה באוסקר לסרט הקצר, תשבחות מגיעות להם, הזוכים עלו על הבמה עם זעקות שימחה מטורפות רק חסר היה שיקפצו לבריכה. אפשר להבין את הצהלולים. מתי זכה לאחרונה ישראלי באוסקר? נמתין בקוצר רוח לסרט ונאחל להם בהצלחה לקראת הפיצ'ר. ברגע זה בשעה 5:11 בדיוק באתי על סיפוקי המלא, הכותרות באתרים הישראלים זעקו את הזכייה הישראלית ובידיעה שולית כתבו על יתר הזוכים. הלכתי לישון לחלום חלומות פז. מחר נקום לכותרות ענקיות של מירי רגב, יש לשער שתברך, הרי זה של אחד משלנו, אמנם בהפקה שכולה אמריקאית, סרט הדובר כולו אנגלית ועוסק בחרא ובזבל של אמריקה על דעותיה הקדומות, אבל אם תעשה נגטיב לסרט – תגיע היישר לישראל.