קרבות הטחת הבוץ בין הליכוד לבין "כחול לבן" בראשות גנץ ולפיד, הפכו כבר לדבר שבשגרה, ספין קבוע. במידה לא מבוטלת הקרבות משרתים את שני הצדדים, בכך שהם מחדדים אצל האלקטורט הפוטנציאלי את גורם ההזדהות: הדבר מכריח את הציבור לבחור צד, ומצד שני, משתיק את הקולות של יתר המפלגות.

בתוך הרעש הסטטי הזה, לא נשמע ניגון אחר על מערכת הבחירות הנוכחית, זה שראוי היה שיישמע – עמדות אידאולוגיות ברורות שעל פיהן הציבור יוכל להגיע להחלטה.

קלפי בתל אביב, בחירות כלליות 2015 (דניאל שיטרית / פלאש90)

החוסר באידאולוגיה ברורה מורגש בייחוד מצד שמאל של המפה הפוליטית, ועל אחת כמה וכמה, בגוש המכונה "מרכז", בייחוד אצל כאלה שבעבר היו מצביעי מפלגת העבודה.

העבודה והאווירה

מפלגת העבודה, שתפיסתה הייתה עמוק בקונצנזוס עד דור אחד אחורה, שברה שמאלה חזק. בהובלתו של שמעון פרס, יחד עם יוסי ביילין ומאחורי גבו של רבין, הובילו את המהלך שהבשיל לאוסלו וסחפו אחריהם את הציבור כולו איתם שמאלה. שנות התשעים התנפצו על האינתיפאדה השנייה ברעש גדול, והחזירו, אידאולוגית, את הגלגל אחורה ואת הציבור ימינה. העבודה, מאז, נשארה במקומה, והסדק הפוליטי בין ימין ושמאל החל להיפער.

מפלגות האווירה, שתמיד היו מוצר נחות יחסית למפלגות המסורתיות, ורכבו על אהדה תקשורתית ועל תחושת המיאוס מהרמה הפוליטית של המפלגות הקיימות, החלו לתפוס יותר מנדטים צפים. ובשנים האחרונות, בעיקר משמאל. עד כדי כך, שגודלה המסורתי של מפלגת העבודה הצטמק.

להבדיל ממפלגת העבודה, שלה מנגנון, ח"כים ותיקים יותר או פחות, ובסיס אידאולוגי ברור, גם אם לא בלב הקונצנזוס, מפלגות האווירה למיניהן מגיעות ללא כל אלה. בדרך כלל הן מגיעות עם הבטחות, שעוד לא הפרו. קל לפזר הבטחות כאלה לפני שמגיעים לשלטון, האתגר הוא המנגנון הפרלמנטרי הישראלי שכופה עבודה בפשרות ודילים שמפרים הבטחות קשות, בהגדרה. מכאן, שכגודל הציפיה, גודל האכזבה. החוסר בבסיס אידאולוגי, לא בדיוק מוסיף, ומוביל לסתירות מהותיות בעמדות, מה שמוביל לכך שהציבור לא מבין או לא סומך, בסופו של דבר על המפלגות האלה. כל מערכת בחירות מחדש.

נבחרת העבודה (צילום: תומר נויברג/פלאש90)

במערכת הבחירות הזו, עושה הרושם שנשברו כמה שיאים: מפלגת העבודה, בחוסר היכולת שלה לייצר חלופה, הפכה בפועל למפלגת נישה. את הזירה הריקה של המרכז נשארו למלא מפלגות אוירה פופוליסטיות, שתוך כדי עבודה, שוכחות שיש ציבור שמרuב מיאוס נגמרות לו האפשרויות. ציבור שהעמדות שלו ברורות, יותר או פחות, אבל לא מקבל ביטוי קוהרנטי, אלא רק בדמות אותן מפלגות. מספיק אם נציין את גשר של אורלי לוי, כולנו של כחלון, התנועה עד לא מזמן, וכמובן חוסן לישראל-יש עתיד, ה"לפיגנץ". מידת הביטחון של הציבור בהצבעה להן נמוך, מכאן התנודות האפשריות בסקרים ומכאן המניע לאיחוד (במקרה של לפיד וגנץ): איסוף יותר קולות צפים מיתר מפלגות האוuירה. אבל מי יודע אם תצוץ לנו איזה מפלגת גימלאים כזו, רגע לפני המועד המכריע.

גם ניצחון גדול בבחירות, לא מעיד על ההצלחה בביצוע העבודה הפרלמנטרית לאחר מכן. המצביעים שנהנים אולי מהחיזור הציבורי כיום, יתאכזבו כנראה, ועד שלא תקום מפלגה אמיתית, עם מנגנון ומצע ברורים, שלא תפחד להביע עמדות נחרצות, שעולות הקנה אחד עם קהל המצביעים המבולבל. נראה שנקבל לא מעט מפלגות הבטחה.

ובינתיים, בימין

הקמפיין הציני של נתניהו חצה את גבולות הטעם הטוב (במקרה הטוב) עוד ברגע ההגייה שלו. לכאורה קמפיין הנגטיב של נתניהו מחולל את השיח הנוכחי, כשהוא מייצר תגובות קשות בצד השני. גם אם זה נכון, חשוב להבין שזה בדיוק מה שנתניהו רוצה, והעובדה שצד שמאל של המפה הפוליטית נגרר אחריו, מראה שנתניהו הבין את גודל השבר הערכי שמולו. הוא יכול להרשות את זה לעצמו מסיבה פשוטה אחת, לליכוד יש עוגן אידאולוגי מוצק, ושורה של נבחרי ציבור שנשענים עליו. את המסרים ואת יישום האידאולוגיה, לטוב ולרע הוא מעביר כמפלגת שלטון. הציבור יודע מה יקבל לו יצביע ליכוד אבל הוא לא יודע מה יקבל אם יצביע גנץ. מעמדה כזו נוח לייצר נגטיב – הכאוס וחוסר הבהירות שנוצרים בצד השני.

גיא לוזון הוא כלכלן