אשיבא, שביקשה לחשוף את שמה הפרטי בלבד, היא גננת והגן בו היא מטפלת בילדים הוא מבנה פח קטן של שני חדרים. המבנה מוקף בגדר ברזל ולידו מוצב 'ארגז חול' בגודל של מטר מרובע ובו מתקן פלסטיק קטן לשעשוע. הגן עצמו מוקף בקילומטרים על קילומטרים של מדבר.

צילום: דבר ראשון

"15 ילדים בגן. אין מים אבל יש חשמל שאנחנו שמנו", גן הילדים באבו-קורינאת. צילום: דבר ראשון

"בעלי בנה את הגן שהקמנו יחד עם מכון הנגב – אג'יק (מרכז יהודי ערבי לשוויון, העצמה ושיתוף א.ב), יש 15 ילדים בגן. אין מים אבל יש חשמל שאנחנו שמנו", היא אומרת ומצביעה על לוחות סולריים קטנים על גג המבנה סמוך. הגן ממוקם בתחומי שבט אבו-קורינאת אך הוא לא כלול בתחום המשורטט של היישוב 'אבו-קורינאת', שקיבל הכרה לפני כמה שנים ועל פי הלמ"ס הוא מונה כ-1,100 תושבים. שבט אבו-קורינאת גדול הרבה יותר ורובו כלל לא חי בתחומי הישוב המוכר אלא מסביבו. "עוד שנתיים אנחנו אמורים לעבור לאבו-קורינאת", אומרת אשיבא, "זה יהיה חלק מהבלאד, עיר" היא מסבירה.

אם ממשיכים מהגן על הכביש עד סופו מגיעים לבית הספר היסודי אבו-קורינאת. בית הספר הזה גם הוא אינו חלק מהיישוב המוכר. לפני כחודשיים וחצי התקיים במוסד החינוכי טקס ובו חילקו 100 מחשבים לתלמידי כיתות ח' שהותקנו בבתים ברחבי היישובים הלא מוכרים של מועצת נווה מדבר, מחשבים נייחים שעל מנת לקבלם צריכה הייתה המשפחה להוכיח שאין מחשב נוסף בבית. רשת האינטרנט לא מגיעה ליישובים הלא מוכרים וכמוה גם רשת החשמל. האנרגיה הסולרית מספיקה רק לתאורה, "זה לוקח הרבה חשמל, אי אפשר להפעיל את המחשבים כמעט", אומר נאביל אבו-קורינאת, מנהל בית הספר, "אין למחשבים האלה הרבה משמעות בשביל הילדים, זה לא מקדם אותם באמת בבית הספר, הם כמעט לא פותחים אותם".

אישור ההצטרפות מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר

כשאבו קורינאת מתחיל לדבר על מה שהגופים הרשמיים קוראים "סוגיית ההתיישבות הבדואית בנגב", כאבו ניכר והסוגייה המרוחקת הופכת לחיים אמיתיים של אנשים. "כשקבעו את הגבולות של הישוב (לפני כעשור, א.ב) הם שרטטו קו כחול על המפה", הוא מסביר מה משמעותה של ההכרה בישוב, "70% מהמשפחה, מהשבט של אבו קורינאת הם לא בתוך היישוב. מי שלא נכנס בשרטוט הוא מחוץ לגבול. הקו הזה עובר 500 מטר מפה ולכן בית הספר לא חלק ממנו".

המועצה האזורית נווה מדבר דאגה לחבר את בית הספר לחשמל ומים למרות שהוא לא בתחומי הקו הכחול, אך הכיתות הן מבנים יבילים, מעין קראוונים עם גג. אבו-קורינאת  סקפטי מאד לגבי מעבר של בית הספר או של תושבים לתוך תחומי גבולות הישוב. "אז אומרים שבעתיד בית הספר אמור לעבור ולהיות חלק מתוך היישוב. אבל אומרים שזה בסימן שאלה ולא באמת מדברים על זה… זו לא תורה מסיני, אפשר גם להרחיב את הקו".

בית הספר היסודי באבו-קורינאת. צילום: דבר ראשון

בית הספר היסודי באבו-קורינאת. צילום: דבר ראשון

המצב הוא ש-70% מהתושבים אינם חלק מהיישוב המוכר ולא מקבלים חשמל, מים וביוב?
"גם מי שבתוך הישוב אין לו תשתיות. אין פיתוח. פיתחו שכונה אחת וזהו, וגם היא שייכת לאדם אחד שזה שטח שהוא אומר שהוא שלו ואף אחד לא נכנס למגרשים שם. חוץ מזה, שום דבר לא פוּתח. בפנים ובחוץ זה אותו דבר וההבדל היחיד הוא שבחלק המוכר יש מפעל הפיס – יש תיכון, בית ספר, מועדונית ומבני ציבור חדשים".

מבחינה חוקית, אין הבדל בין אבו קורינאת לכל יישוב יהודי אחר. "יש סמל ליישוב, שם היישוב מוכר במשרד הפנים, יש הטבות מס של 7%, אבל התושבים גרים בצריפים. הם בונים – והורסים להם. אין מדרכה, אין כביש, אין ביוב".

הבעיה הרשמית שמונעת את הפיתוח היא המחלוקת על הקרקעות בין המדינה לבין התושבים הבדואים שטוענים שהקרקע שייכת להם. כל עוד המחלוקת עומדת בעינה ואין פשרה המדינה לא מוכנה להשקיע בפיתוח היישוב. אותן מחלוקות קיימות מאז קום המדינה אך עד כה נפתרו רק 3% מהן ובזמן שהמדינה מחליטה לא להחליט עברה הגננת אשיבא יחד עם 15 ילדים את עומס החום שהגיע ל-40 מעלות בשבוע שעבר, ללא מזגן ובגן עשוי פח.

"אין משא ומתן" אומר בכאב אבו-קורינאת, "אין עם מי לדבר. אז לאנשים אין ברירה והם בונים בעצמם, בלי אישורים. אני לדוגמה, בחור צעיר, רוצה להתקדם, להגיע לרמת חיים טובה. כל הצעירים פה רוצים לחיות כמו כולם, בבית חוקי. אף אחד לא רוצה לחיות בצריף בלי חשמל. אבל לא נותנים אישורים ואז אין ברירה ובונים לבד. אנחנו רוצים לפעול לפי החוק אבל אנחנו לא יכולים לקבל את האישורים".

לדבריו, כשניגש לבקש אישור לבנייה יחד עם עוד חמישים צעירים נתקל בביורוקרטיה והתעלמות. "ביקשנו לבנות בשכונה מספר אחת (לשכונות באבו קורינאת אין שמות אלא מספרים א.ב.) ולרשום את המגרשים על שמנו, שיהיה חוקי. אמרו לנו צלמו את כל תעודות הזהות. צילמנו, אבל לאף אחד מהאנשים האלה לא הייתה תביעת בעלות על קרקע. לי אין קרקע, אני אדם רגיל. אז שמו את כל תעודות הזהות האלו בצד ולא העבירו לוועדה. המטרה של המנהלת ברורה – לקחת את האדמות. יש מגרשים ריקים ופנויים, יש אנשים שרוצים לעבור אליהם ולבנות באופן חוקי. אז מה הבעיה?". דבר שכן הוצע לאותם צעירים הוא מעבר לשכונה שהתשתיות שבה עוד לא פותחו. "אמרו 'תעברו קודם ואחר כך, כשנעשה פיתוח נעשה לכם גם'. אני היום חי בתנאים קשים, אז מה? שאני אעבור למקום אחר לתנאים יותר קשים? אין כביש, אין חשמל. מי יעבור ככה?".

בינתיים אותם צעירים בדואים תושבי הנגב בונים בעצמם ורשויות האכיפה הורסות את הבתים הלא חוקיים. המחסור בתשתיות בסיסיות, העובדה שהאוכלוסייה הבדואית בנגב היא האוכלוסייה הכי ענייה בישראל והמצב האבסורדי הזה, בו מצד אחד לא ניתן לקבל אישורים לבנייה חוקית ומצד שני המדינה הורסת את הבניה הלא חוקית לא תורמים לתחושת האמון בין התושבים למדינה. "החיים פה קשים" אומר אבו קורינאת ומתאר את ההשלכות על הקשר בין האוכלוסייה הבדואית למדינה: "פעם אחוז הגיוס של המגזר הבדואי היה מאוד גבוה. היום לא תמצא יותר מאחוז או שניים. מי גרם לזה? המדינה. הצעיר הבדואי שהשתחרר מהצבא לא יכול לבנות בית. מה שהוא בונה הורסים לו".

לא קשה לזהות את קו התפר בין היישוב המוכר לזה הלא מוכר. מנקודה מסוימת הופך הכביש לחלק יותר וניתן להבחין במדרכות משני צדדיו, בתחנת אוטובוס ואפילו שדרת עצים. בכניסה עומדים מבנים חדשים של מפעל הפיס: מועדונית חדשה, בית ספר יפה עשוי מאבן ומרפאה, אבל אז מגיעים לסוף הכביש הסלול. 500 מטר ממול יש מספר צריפים אך הכביש לא מגיע אליהם ומתחלף בדרך עפר משובשת. שם, מעבר לדרך העפר, גרים האנשים ואת הקו הכחול שמסומן במפה ניתן לסמן בדמיון.

את הקו הכחול שמסומן במפה ניתן לסמן בדמיון, אבו-קורינאת. צילום: דבר ראשון

את הקו הכחול שמסומן במפה ניתן לסמן בדמיון, אבו-קורינאת. צילום: דבר ראשון

על 'סוגיית ההתיישבות הבדואית בנגב' נכתבו מאות אלפי עמודים בדו"חות שונים. ועדת גולדברג ודו"ח פראוור, הצעת חוק של בני בגין ועכשיו גם דו"ח מבקר המדינה. כולם ללא יוצא מן הכלל מסכימים כי הסוגיה חייבת להיפתר בהקדם ושבכל רגע שעובר ובו לא פותרים את סכסוכי הקרקעות וקובעים מדיניות ברורה הבעיה רק מסתבכת. כולם מסכימים גם על כך שאי האמון המסוכן בין התושבים למדינה הולך וגובר ושהעוול חייב להיפסק. מדובר בבעיה מורכבת וסבוכה הן מבחינה חוקית והן מבחינה ערכית מכיוון שהשאלה 'למי שייכות הקרקעות' היא איננה רק שאלה של חוזים כאשר מדובר באוכלוסייה שחיה במקום עוד מימי התקופה העות'מנית.

גם הפתרונות שהוצעו לבעיה יצרו מחלוקות ועוררו התנגדות מימין ומשמאל. הצעות החוק נגנזו, הטיפול כמעט והוקפא ומעט ההתקדמות שנעשתה היא מזערית. "איך זה ייפתר?" שואל אבו-קורינאת ומיד עונה: "אם המדינה תכניס את היד לכיס ותוציא כסף".

בינתיים הוא שוקד על חינוך הילדים בבית הספר שהוא מנהל. התלמידים הצעירים חוזרים ממגרש הספורט, רצים עם הכדור, קופצים ומחייכים. ילדים הם ילדים בכל מקום. בצלצול הם נכנסים לכיתות ללמוד, בדיוק כמו בבתי הספר שבישובים המוכרים ובדיוק כמו בבאר שבע או דימונה הסמוכות. רק שאת שיעורי הבית שלהם הם לא יעשו בנוחות במזגן, את העבודות הם לא ישלחו במייל או יעלו לאתר הכיתה וכשיגדלו ממש לא בטוח שיוכלו לגור ביישוב בבית חוקי. האם הם יגדלו בתחושת שייכות למדינת ישראל או בתחושת ניכור? סביר להניח שהאופן בו המדינה תתיחס לדו"ח מבקר המדינה יהיה חלק ניכר מהתשובה לשאלה זו.