אי, יה, יה, איסט קלינטווד הממזר, מלמד את כולם איך עושים סרטים, באופן מצודד את הנשמה, פשוט למראה. לראות אותו מככב ב"הפרד" בגיל 88, יש אלוהים, יכול להיות שאנחנו רואים את הופעתו האחרונה. הבה נברך אותו על כל יום שהוא בחיים, משחק ומביים בקולנוע, מגיש לנו את תמציתה של אמריקה הפריפריאלית (הלבנה כמובן), ובסרטו האחרון ה"פרד" הכל הכל מונח על כתפיו הצנומות.
במילים אחרות יש במאים ושחקנים ששווה להמתין ליצירה הבאה שלהם. החל מתחילת דרכו ככוכב בסרט 'הטוב הרע והמכוער' ו'הצלפים' שם למד קלינט איסטווד איך עושים סרטים – שלא למדו אותם בלימודי קולנוע, יציר כפיו של הבמאי הענק-גאון סרג'יו ליאונה.
עוד דבר מוזר אצל איסטווד, האדם הפוליטי שהוא מייצג. איסטווד שהפך ליוצר עם מסרים חברתיים חזקים, המראה ללא מורא את הצדדים הפסימיים של אמריקה האכזרית, הוא ליבטריאני רגרסיבי שתמך בבחירות ברומני השמרני והכי נוגד, לכאורה ורק לכאורה – את רוח סרטיו, היא תמיכתו בטראמפ. בשנות ה-80 הוא היה ראש עיריית כרמל, ובמניפולציה קפיטליסטית עשה הון מהאדמות של העיר הקטנה שאסור לדרוך על מדרכותיה, פן תלכלך אותן, שיא הווספיות העשירה והמלאכותית, זו שכהן מפרק אותה לחתיכות.
אז איך אדם כזה עשה עשרות יצירות ביניהן 'הבלתי נסלח', 'גראן טורינו' בהן הוא מביא סיפורים מהפריפריה וגם מביע הבנה למיעוטים, לחלשים.
יש כאלה שנידמה להם שב"הפרד" מביע קלינט איסטווד את משנתו של טראמפ כנגד חדירת כנופיות סמים ממקסיקו לארה"ב. אני ממש לא חושב כך. הסרט הוא מכמיר לב באנושיותו, וגם אנשי הכנופיות המקסיקניות שמחדירות קוקאין לאמריקה, באים משכבות עניות שמחפשות להתפרנס ולחלום על מכוניות מפוארות, ארמונות ונערות ליווי, כי הרי הפשע וחלומות על הדולצ'ה ויטה המכזב הוא נחלת השכבות העניות. בדיוק כמו שהאשמה הנוראית אצלנו כנגד ערבים, שכפריהם שורצים סמים וכלי נשק למכביר המחסלים אחד את השני במלחמת הכנופיות האכזרית.
זה על רקע העוני טמבלים, ואוזלת ידה של המערכת כולה. כך גם ה סרט "הפרד", פרד הוא כינוי לבלדרי סמים, סרט המבוסס על מקרה אמתי.
הסרט
הסרט מספר על מגדל פרחים מצליח ותיק מלחמת קוריאה, ארל סטון (קלינט איסווד) איש נדיב, שורשי קשור לאדמתו, מאזור הדרום של אילינוי, שחי בכבוד ממומחיותו בגידול שושנים ("הם חיים יום אחד כדי שנהנה מיופיים ואחר כך קמלים" הוא אומר).
ארל גרוש מאשתו (דיאן ווסט הנהדרת ב"חנה ואחיותיה"), שזנח את משפחתו לאורך השנים עקב היותו וורקוהוליק לחממות הפרחים. ביתו (איסטווד) מתחשבנת אתו ורק הנכדה מנסה לגשר בינו לבין משפחתו המנוכרת ומזמינה אותו לחתונתה.
בזקנתו, בן 80 הוא מוצא את עצמו ללא פרנסה, עקב כניסת רשתות שיווק לעסקים בהם יש משלוחי עד הבית, וכתוצאה מכך הוא מתרושש, על ביתו והעסק, מוטל צו עיקול.
יום אחד הוא מקבל הצעה להוביל סחורה, ממקום למקום תמורת תשלומים יפים מאוד. הוא נכנס למרכז הפצת סמים, לא נראה לו מוזר, שהאנשים שם מחזיקים רובים, אותו לא מעניין (בגישה האמריקאית: mind your own business) מה הוא נושא במטען מכוניתו. הוא מתעשר, תורם למועדון ותיקי המלחמות הממוטט, קונה טנדר חדש.
במקביל האפ. בי. איי מנסה לעלות על עקבות ההברחה, ללא הצלחה, אף אחד לא מתאר לעצמו שבלדר הסמים הגדול הוא זקן שמתקרב לתשעים. על סוכן מיוחד (ברדלי קופר) מוטלת משימה לעלות על הבלדרים, לשווא, גם אחרי שהוא פוגש באקראי את ארל, והאחרון משיא לו עצות לחיים, להיות קשור למשפחתו, אין הוא מתאר לעצמו שהבלדר הוא ארל הזקן. לאחר שארל מגלה שהוא מוביל למעשה סמים, אין הוא מפסיק לעבוד בשירותי הקרטל. פרנסה היא פרנסה. הוא אפילו משתמש באמצעים מתוחכמים כדי להגן על חבריו החדשים מפני מעצרים.
זהו סרט מסע לתוך ההוויה של אמריקה בתקופתנו, תקופת התאגידים הגדולים (חבריו של קלינט איסווד בחיים האמתיים), ביקורת על נישולם של בעלי העסקים והחקלאים הקטנים לטובת הקפיטליזם החזירי, המשתלט באופן ציני, באמצעי הטכנולוגיה והיי טק על עולמם של הקשישים חסרי האוריינות הטכנולוגית, שבלעדיה את אדם חשוב כמת. ולא משנה אם הוא מומחה גדול לגידול הדבר עצמו: שושן מסוג מיוחד.
יש סצנות מכמירות לב, כגון זו שארל הנדרש להשתמש בסלולר למטרת הבלדרות, לומד לאט לאט להשתמש במכשיר, אבל אינו יודע איך להשתמש באייקון המספרים בסלולר. רק כשרונו המופלא של איסטווד באומנות הבימוי והמשחק, לא הופך את הסיטואציה לעיל שהייתה יכולה להתגלגל בקלות לקיטשית – חסרת אמינות לסצנה מופתית. לצירה שותף התסריטאי סם דוליניק, שיצר סצנות נהדרות, עם דיאלוגים אמינים ומדויקים להפליא.
כך, גם האיחוד במשפחה המפורקת, תוצאה של חתונת הנכדה, לא הופך לתשפוכת של קיטש כדוגמת רבים מהסרטים האמריקאים: ארל היה בעל מחורבן, שהיה עסוק בעצמו ובעסק שלו, ונשאר מהתחלה ועד הסוף. אבל הוא בכל זאת בנאדם טוב. יתרונו של ארל, שהופך אותו לפרוטוגניסט, כלומר לדמות אהודה על הצופה, במודעת עצמית לאופיו וצערו הכן על כך. אבל איסווד אינו הופך את ארל ל"חוזר בתשובה" ואינו הופך אותו לאיש משפחה מהוגן כביכול, ברוח הפוליטיקל קורקט. ארל אוהב את החיים הטובים לפי סגנונו כולל התרועעות עם נשים בזנות. איסטווד מספיק גדול כדי שלא יצטרך להצטעצע בפוליטיקל קורקט מזויף. דומני שיש כאן אלמנט אוטוביוגרפי של איסטווד עצמו, שהוחדר לסיפור לדרמה: בחייו יש לאיסטווד שמונה ילדים משש נשים, נאמנותו הייתה נתונה יותר לעסקיו ואומנותו מאשר לנאמנותו לנשותיו. בגיל שמונים ושלוש, גיל מופלג, הוא החליט להתגרש.
מבחינת הפוליטקל קורקט, איסטווד גם לא מתרגש מביטויים גזעניים לשחורים ולמקסיקנים המוטמעים בארל. לאיסטווד יש כאן אמרה פשוטה: ביטויים אלה שייכים לתרבות ולמסורת הלבנה בת מאות שנים בדרום. מבחינתו אין כאן זדוניות מצד ארל כלפי מיעוטים. אדרבא, ארל הוא איש מעשי ונדיב ויעצור לסייע למשפחה שחורה התקועה לצד הכביש, המכונית מפונצ'רת, והבעל אינו לא יודעת לתקן תקר (הייטק). העולם המודרני עדיין נזקק לסוסים הזקנים בכל מה שקשור בעבודת כפיים.
הסרט המענג הוא בית ספר נהדר לתסריטאות, מומלץ במיוחד לתסריטאים האמריקאים והניאו-צרפתים, שמראה כיצד סרט דרמה יכול שלא להתגלגל לקיטש דביק. בראוו קלינט. עד מאה עשרים ותביא לנו עוד סרטים פשוטים וטובים.
