לאחרונה ארגונים יהודיים בארצות הברית הסתייגו פומבית מהתמיכה של ראש הממשלה בנימין נתניהו בשותפות בין הבית היהודי לעוצמה לישראל. לעומת ההודעה החריגה, התגובות בישראל היו צפויות: השמאל ומתנגדי נתניהו הדהדו את המסר בחדווה, ואילו הימין ותומכי נתניהו רתחו וזעמו. לצערי, כמעט כולם פספסו את השאלה הגדולה שהסיפור הזה מציף: האם לגיטימי שיהודי ארצות הברית יביעו את עמדתם על הנעשה בישראל, ואם כן – כיצד עלינו לנהל את השיח הזה? לדעתי התשובה לשאלה הראשונה היא 'בוודאי'. אי אפשר לדבר על מערכת יחסים איתנה ללא דיאלוג משמעותי, גם אם לפעמים הוא קשה. אבל כדי לעשות את זה עלינו להתעלות מעל התבטאות כזו או אחרת ולקדם את מיסוד השיח בין ממשלת ישראל לנציגי העם היהודי בצורה אסטרטגית ובריאה.

חשוב לזכור: ישראל היא מדינת העם היהודי. החל ממגילת העצמאות, דרך חוק השבות, ועד אישור חוק הלאום בשנה שעברה – שבפעם הראשונה מעגן את המחויבות של מדינת ישראל לעזור ליהודי התפוצות. זאת חייבת להיות נקודת המוצא לדיון הנוכחי ולדיונים האחרים בתחום: מדינת ישראל רואה ביהודי העולם שותפים לדרך. כבר 70 שנה ישראל מצהירה השכם והערב שהיא ביתם של יהודי העולם, ויהודי העולם תומכים בה כי הם רואים בה את ביתם השני.

למרות זאת, תמיד מתחמקים מהפיל שבחדר. מתי יש זכות ליהודי העולם לא רק לדברר את מה שמתרחש בישראל אלא גם לנסות ולהשפיע על התהליכים הפנימיים? ובאיזו מסגרת עליהם לעשות זאת? הסערה בעקבות ההצהרה של הוועד היהודי האמריקאי והודעת התמיכה של אייפא"ק ממחישה היטב את הדיונים שלא התקיימו: על ה'מתי', ועל ה'איך'.

מטרת אייפא"ק היא קידום האינטרסים של מדינת ישראל, ללא קשר לזהות הממשלה. כך היא פעלה לקדם מדיניות של ממשלות בראשות מפלגת העבודה, הליכוד וקדימה באותה נחישות ומתוך אותה תחושת מחויבות. ככל הנראה, ראשי אייפא"ק הרגישו בימים האחרונים כי המהלך הפוליטי הפנים-ישראלי יקשה עליהם בעתיד. למה? ייתכן כי מדובר בשיקול פרגמטי, שהרי ארגון 'כך' מוגדר עד היום בחוק האמריקאי כארגון טרור, מה שעלול להקשות עליהם לפעול מול הקונגרס והממשל. ייתכן שמדובר בשיקול תדמיתי מול הקהילה היהודית, בסיס התמיכה הכלכלי והציבורי של הארגון, שרואים בממשיכי דרכו של הרב כהנא סדין אדום.

אבל ללא קשר למניעים, ישנה שאלה חשובה יותר: האם זה בסדר, ברמה העקרונית, שיהודי התפוצות ישמיעו את קולם? לדעתי התשובה היא כן. אי אפשר לצפות מתומכי ישראל לנשוך שפתיים, לשתוק, ולהמשיך לתמוך בישראל ללא סייג כאשר הם מרגישים שמעשה כזה או אחר בישראל פוגע בהם. קל וחומר כאשר הם חושבים שהמהלך יפגע ביכולת שלהם לגייס תמיכה רחבה ככל הניתן לישראל בארצות הברית.

וכאן אנו מגיעים לשאלה השנייה, העיקרית: כיצד הצדדים צריכים לנהל את השיח ביניהם? מהי הדרך הנכונה לדיאלוג בין שתי קבוצות שאינן שוות במבנן או כוחן? השיחה הזו צריכה להתקיים בצורה מובנית ויעילה יותר מאשר כותרות בעיתונים והודעות לתקשורת. כמו שראינו גם סביב ביטול מתווה הכותל, יש צורך בפורום המייצג את שני הצדדים ונפגש באופן תדיר ולא רק בעתות משבר. אפשר לחשוב על מודלים שונים לפורום כזה, אך הוא חייב להתבסס על שלושה רכיבים: פגישות עבודה סדורות, יצירת מקום לשיח בונה וחשיבה על מטרות משותפות.

כפי שמראים סקרים ומחקרים, הישראלי הממוצע אוהב את יהודי העולם, אך מתעניין בהם בעיקר בעתות משבר. לעתים נדמה שגם ההנהגה הישראלית מתעלמת מהתפוצות. על מנת להבטיח את המשך קיומה של מדינת ישראל כמדינת העם היהודי עלינו לפתח ולמסד את השיח בין הצדדים – כדי שהקשר בינינו יהיה חיובי, ולא אחד שמתבסס על כיבוי שרפות ופתרון משברים.

___________________________________________________________

הכותבת היא מנכ"לית קרן משפחת רודרמן, הפועלת לחיזוק יחסי ישראל-יהדות ארצות הברית