השבוע זכיתי להשתתף בסירטון פירסומת לגאג'ט החדש של בית התפוצות, שמאפשר לאנשים לסייר במוזיאון מהבית. הגאג'ט מנגיש את בית התפוצות לנכים המתקשים פיזית לצאת מביתם ולצרוך תרבות. הגעתי לצילומים לפני שהבנתי בדיוק מה אני באה לפרסם בדיוק, אבל כשמבקשים ממני לקדם משהו שיוכל לתרום לרווחת הנכים, אני באה.
הגעתי לביתו של רפי, שותפי למאבק ואחי למחלה. תכננתי לעשות טיול אליו בקלנועית וברכבת אבל כרגיל אני עושה תכניות ואלוהים צוחק, במקום טיול באויר הצח ובשמש החורפית, הוא הפתיע אותי בסופת גשמים אמיתית. מצאתי את עצמי במונית בפקק של שעתיים. בדיעבד גיליתי שבכלל לא הייתה רכבת באותו היום כך שכרגיל הכל לטובה.
נאמר לי שמדובר ברובוט שמנגיש את בית התפוצות לנכים. כמי שלמדה מחשבת ישראל אני מכירה את בית התפוצות ואת חשיבותו לעם היהודי, במיוחד בעת הזו של פירוד ושנאה. בתקופה שנדמה שעם ישראל שכח מאין הוא בא והעתיד לוט בערפל.
רפי ואני קיבלנו טקסט לשחק ואכן שיחקנו לפיו. פרט לשני ביטויים ששינינו כי לא הסכמנו בשום אופן להעלות אותם על בדל שפתיינו – "בעלי מוגבלויות" ו"קהילת המוגבלים". אנחנו אנשים, אזרחים, וזה מה שמגדיר אותנו, יש לנו מיגבלה, אבל למי אין? אנחנו לא הבעלים של המגבלה שלנו, אבל אם המצב לא ישתנה, המיגבל היא הבעלים שלנו, היא מכתיבה לנו אם וכמה נוכל לעבוד, אם הסביבה תקבל אותנו או לא ואם נוכל לצרוך איזושהי תרבות או לא.
בהתחלה לא התלהבתי מהרעיון של הרובוט. הוא אמנם מאפשר לנכים לסייר במוזיאון בלי צורך להגיע לשם פיזית, אבל זה משאיר אנשים עם מוגבלות בבית, כמעט בלתי נראים. אפילו קצת כעסתי על כך שפיתרון הנגישות לנכים משאיר אותם בבית ולא באמת מאפשר להם לצאת ולהיות בחברה, אבל אז הבנתי את הטעות שלי. מדיבר במהפכה של ממש. אם היה לנכים את הגאג'ט הזה בהפגנות, כל סופרי הגולגלות בהפגנות הנכים, כמו כחלון וביטן, שהדגישו שמדובר ב20 נכים "סמולנים" היו רואים מולם 1,600,000 פרצופים. אחת התלונות של הנכים שיוצאים לרחוב וצועקים היא לכל שאר הנכים, למה הם לא באים. נכים הם אנשים עם שלל מחלות ובעיות, קשיים ופחדים, ומאבק הנכים הוא המאבק הכי מיותר והכי צודק שהיה במדינת ישראל, אבל עדיין רק קומץ יכל להרשות לעצמו להגיע להפגנות, הן מבחינה כלכלית והן מבחינה בריאותית. לדעתי כל פעולה באה על חשבון פעולה אחרת, וסדר העדיפויות של כל אחד הוא אחר. אגב גם אלו שיצאו שילמו מחיר, צעירה נחמיאס בבריאותה, עופר סופר שילם ברגלו, רענן קרקליס בחייו, ועוד רבים אחרים. הנכים במאבק לא מתים, הם מתחלפים.
אני שמחה שיצא לי לומר את האמת שלי דרך הטקסט האומלל שקיבלתי. אני שמחה שההפקה איפשרה זאת ושינתה את מה שהיה נחוץ. אני מקווה שהיטכנולוגיה תשתפר ואיתה הנגישות המודעות והיחס לנכים.
אז רפי ואני מותשים מהצילומים. להיות שחקן זו באמת עבודה קשה, לא הייתי עושה זאת על בסיס קבוע.
במקביל גם הייתה לי תאונה, התהפכתי עם הקלנועית. לקחתי את הבת שלי לרופא עיניים שנמצא במרכז העיר. ממש מטר אחרי קו החצי של העיר, שמפריד בין צפון העיר לדרומה. חציתי את הכביש ברמזור וכשניסיתי לעלו למדרכה ממול נתקלתי בבור ומדרכה מפורקת. הקלנועית קפצה לאחור והתהפכה ואני איתה. אנשים מאוד טובים הרימו אותי ואת הקלנועית. נסעתי ללכת בכוחות עצמי לפחות עד הקלנועית אבל הרגליים לא החזיקו אותי כלל, ואיש חרדי חסון וגבוה אחז בי היטב בבתי השחי והושיב אותי כמו בובת סמרטוטים על הקלנועית.
כשחזרתי לנשום הוצאתי את המכשיר הטלפון הנייד וצילמתי. צילמתי את הבור ואת הברך שלי ומיהרתי עם ביתי לרופא. בזמן שחיכינו כבר העלתי את התמונות לפייסבוק שלי ותייגתי את עיריית רחובות. תייגתי את ראש העיר רחמים מלול, את שאול צגהורן ואת מתן דיל, שאת השנייה האלוהים הכרתי במהלך פעילותי במאבק הנכים, במסגרת חברותי בקהילה הצדק החברתי ברחובות. ידעתי שאם אתייג אותם דברים יתוקנו.
שניהם הגיבו על הפוס כמעט מיידית ודיווחו שהנשא הועבר לטיפול. תוך יומיים התקבלה התמונה של המדרכה מתוקנת.
מהירות הטיפול בתלונה ראוייה לציון. היעילות של פוסטים ותיוגים בפייסבוק, מוכיחה את עצמה. במיוחד כשמתייגם את האנשים הנכונים. השאלה האמיתית היא למה. למה צריכה לקרות לי תאונה בכדי שהמדרכה תתוקן? למה צריכה לקרות למישהו תאונה בכלל? אני רואה רכבים של העירייה מפטרלים ברחובות. המפגע במדרכה היה שם הרבה לפני שאני ניסיתי לעבור את הכביש, ועוד ברחוב הרצל, הרחוב הראשי של רחובות. התלוננתי בעבר על האבנים המשתלבות, שמכסות את כל המדרכות בעיר ונותנות תחושה שאני נוסעת בתוך מכונת כביסה. אבל זה כאין וכאפס לעומת הבורות שמכסים אזורים מסויימים.
אני עדיין לא הצלחתי להנגיש
תשובה חד משמעית במי לבחור, אך אני מבטיחה לכל חסרי הסבלנות, עד הבחירות הכל יהיה ברור ותוכלו לגבש דיעה עצמאית על סמך נתונים ברורים, בלי ספינים ומניפולציות, בלי שקרים ופייק ניוז. הסבלנות תשתלם וכמוה השתיקה. אין טעם להצהיר הצהרות, לפני שיודעים את כל העובדות. כולם מחכים לשמוע את דבר היוע"מש. ייתכן שיתרפו כל הקלפים ויתכן שלא. אני עדיין לא יושבת בשקט גם אם לא כולם שומעים.
