לפני 11 שנים איבדה ליליה קושניר את רגלה בתאונת עבודה, והיום היא מלמדת אחרים ללכת. היא פתחה את ביתה לבעלי חיים בצרה, בהם היא מטפלת, מסייעת להם להשתקם, ומוצאת להם בתים חדשים. מפעל הצלה של אישה אחת, בבית אחד בצפון, שבנתה את חייה מחדש מנתינה יום יומית לאחרים.
"אני סוג של בית מחסה, שאינו עמותה ולא מוגדר על ידי המדינה. אבל בית מחסה לכל דבר לכלבים, סוסים ולכל בעל חיים במצוקה שאני אתקל בו", סיפרה ל'דבר השבוע' כשביקרנו בביתה במושב עין יעקב שבגליל המערבי. "כרגע יש פה כעשרה כלבים, חלק מהם בשיקום, חלק מהם עברו שיקום, חלק מהם עברו בית, ויש פה סוסה אחת שהיא נכה – כלב נשך אותה ואכל לה חצי מהפה. היא נמצאת איתי כבר ארבע שנים, ואני לא יכולה להעביר אותה הלאה כי אי אפשר לרכב עליה, והיום רוב החוות הן לרכיבה".
רבים מהכלבים מגיעים אליה כשהם זקוקים לטיפול רפואי. אחרים זקוקים לטיפולים התנהגותיים ולאילוף, לאחר שעברו התעללות או הזנחה. קושניר מתייחסת לכל אחד מהם בסבלנות וברגישות, ומעניקה לו את הזמן והטיפול הייחודי לו הוא זקוק. כשמדובר בלהקה בסדר הגודל הזה, צריך לשים לב גם ליחסים שבינם לבין עצמם. הרבה עבודה. היא לא נרתעת גם ממקרים קשים, כמו דובי, כלב שסובל ממחלת הלישמניה – מחלת עור שאמנם אינה מדבקת אך גם רחוקה מלהיות אסתטית, או דבש, כלב שמתקשה לקבל זרים.
התאונה ששינתה הכל
היא נפצעה בגיל 17, בהיותה נערה עובדת במפעל 'פרסקו תעשיות מזון' בקיבוץ אילון. הנערים העובדים במפעל שולבו בכלל העבודות אותם ביצעו המבוגרים, תוך עבודה לצד מכונות ומכשירים כבדים האסורים לעבודת נוער. התאונה בה איבדה את רגלה התרחשה בלילה, בשעה שנותרה במפעל עם עובד אחד נוסף בלבד. ליליה נדרשה לנקות את המסוע במכונה עליה עבדה בעודה פועלת, כשהמנוע וגלגלי השיניים שלה חשופים, בניגוד להוראות הבטיחות. דקות ארוכות חלפו עד שהעובד הנוסף שמע את צעקותיה מחדר הקירור, והגיע לכבות את המכונה ולהזעיק עזרה.
תהליך השיקום היה ממושך וקשה, והטיפולים הרפואיים הקשורים לקטיעה הטראומטית נמשכים עד עצם היום הזה. פציעות בתאונות עבודה שמסתיימות בנכות מוגדרות לא אחת כ'פציעות בינוניות' בלבד, שם שעלול להטעות, מכיוון שהנכות תלווה את האדם כל חייו. לעיתים קרובות תאונות כאלה כלל אינן נחקרות בחקירה פלילית. גם תיק החקירה המשטרתי במקרה של ליליה נסגר בשנת 2011 בשל 'היעדר ראיות מספיקות להעמדה לדין', אלא שבדצמבר 2012 החליטה הלשכה המשפטית של משרד התמ"ת להגיש בכל זאת כתב אישום כנגד החברה ומנהלה בגין גרימת חבלה חמורה ברשלנות. בנובמבר האחרון, למעלה מעשור לאחר המקרה, הורשע המנהל ונגזר עליו קנס פלילי בסך 45 אלף שקלים.
"הקנס שהוא קיבל מגוחך", מתרעמת קושניר, "כשאתה עושה משהו ואתה מעסיק מישהו, ואתה קבלן או בעל מפעל או כל דבר – אתה צריך לשמור על העובדים שלך ולגרום לזה שלא יקרה להם שום דבר, גם אם זה יעלה לך יותר כסף. וגם אם תצטרך למגן אותם כמה שיותר – אתה תמגן אותם כמה שיותר. איך אתה נותן לי לנקות מכונה פועלת כשזה אסור? איך אתה נותן לי לעשות את זה? איך אתם משאירים מנוע חשוף? איך?".
"אני מצילה אותם, והם מצילים אותי בחזרה"
הטיפול בבעלי החיים היה לחלק משמעותי מהתהליך השיקומי שעברה. הכל התחיל כשכלבה האהוב הלך לאיבוד. היא פרסמה את תמונתו ברשתות החברתיות במטרה לנסות ולאתר אותו, ואנשים החלו להתקשר אליה כשראו כלבים משוטטים וחשבו שמצאו את הכלב האבוד. בכל פעם שהגיעה וראתה שמדובר בכלב אחר הזקוק לאהבה, היא לקחה אותו הביתה לטפל בו.
"בלי הכלבים והחיות הייתי עדיין בבית של אמא שלי, צועקת עליה בבוקר שתכין לי כוס קפה, מהמיטה, ולא עצמאית בכלל, לא אחראית", מספרת ליליה, "אני מצילה אותם, והם מצילים אותי בחזרה. זה בעצם מה שמחזיק אותי לקום כל בוקר, יש לי אחריות, כאילו – אני עוזרת לאחרים. אתה מבין למה אני מתכוונת – כל אחד יבין".
היום ליליה מעדיפה שלא לקבל כלבים חדשים שמתפרסמים ברשתות החברתיות. לדבריה הם תמיד מוצאים מקום, בעוד אליה בעלי החיים פשוט לא מפסיקים להגיע בין כה וכה. אך כמו מצילי כלבים רבים אחרים בישראל, גם היא נעזרת ברשתות באופן תדיר. חברים נותנים יד ברכישת מזון מיוחד, תרופות, לעיתים אפילו בהסעת כלב לטיפול וטרינרי וכמובן – על מנת למצוא לבעלי החיים בתים חמים חדשים. "אני כותבת שזה מה שאני צריכה, ומי שיכול – עוזר".
"הייתי רוצה שהמדינה תתחיל לדאוג לבעלי החיים" היא מסכמת במסר משלה, ומוסיפה שבמקום מדיניות ההמתה הנהוגה היום, המדינה צריכה לפעול לשיקומם של בעלי החיים, או לסייע לפעילים העוסקים בנושא. בינתיים, ללא סיוע מהמדינה או מגוף ציבורי כלשהו, ליליה ממשיכה לפתוח את הבית והלב לכל בעל חיים שזקוק לעזרה.
