טבריה.

מה מעוררת בנו המילה הזו? זיכרונות ילדות? געגועים לכינרת? רתיעה מהדתה? הרמת ידיים ממקום אבוד?

מתי הייתה הפעם האחרונה בה ביקרנו בטבריה? ולא בדרך מדרום לצפון כשכולם ברכב ישנים ורק הנהג מנסה למצוא את הדרך הקצרה ביותר לברוח. מתי לנו בבית מלון בעיר? אכלנו במסעדה ליד הכינרת? מתי בילינו כמה שעות בעיר היחידה בישראל על שפת אגם גדול? מאידך, כמה היינו מוכנים לשלם עבור בית מלון בעיר על שפת אגם גדול מוקף הרים באירופה?

אולי הבעיה הגדולה ביותר שלי, בדרך לטבריה, הייתה הדעות המוקדמות. ניסיתי בכל דרך לנקות אותן, להיפטר מהן, לא לרצות שום דבר מן העיר הוותיקה, לראות אותה כמו בפעם הראשונה. אבל לא ניתן. אני מורגל בשנים האחרונות בחוויות המתחילות עם איזה מטען כבד בחלק האחורי של הראש (ומסתיימות בדרך כלל עם התרגשות מגילוי מציאות אחרת), אבל בדרך כלל אני מסוגל לבוא נקי, בערך, ולמרות המשקעים והרושם המוקדם הטבוע בי להצליח להביט במקום, ובאנשים, ממקום אובייקטיבי ועם סימן שאלה, לא סימן קריאה. בטבריה, זו הייתה ההתמודדות הקשה ביותר. הרושם הישן של טבריה השוקעת טבוע בי המון שנים, יותר מדי שנים, המותג טבריה כבר כרוך במילה "אבודה", קשה להתנתק מזה.

 

ואולי טבריה באמת שוקעת המון שנים, זו אינה רק דעה מוקדמת אשר התגבשה זה מכבר ואשר אותה אני מבקש לבחון אלא מציאות נושכת. נסעתי לטבריה אליה אני לא נכנס, במודע, מאז שנות התשעים בהם עמדתי על דעתי. נסעתי לטבריה בתור מקרה הדגל של הערים השכוחות, המקומות העזובים, והמקרה הקיצוני ביותר של עיר שיש לה את מלוא הפוטנציאל להפוך להיות פנינה של ממש- מיקום מהמם, נוף בראשיתי, היסטוריה וחשיבות דתית למספר דתות ומשכך מקור משיכה תיירותי ראשון במעלה, והנה- כשל ישראלי בסיסי וארוך שנים הפך את הפנינה הפוטנציאלית לעיר מוזנחת עם שלל בעיות פנימיות, התמודדות עם התחרדות ואפס תשתיות ראויות לתייר המצוי. זה, על כל פנים, מה שהיה לי בראש.

מן הרגע הראשון בו נכנסתי אל העיר המוכרת לי, בכל זאת, מילדותי, נאבקתי ביני לבין עצמי בין ה"ידיעה" המוקדמת לבין המציאות העכשווית. כן, העיר לא נראית טוב ויזואלית, כן, המוני מבנים נטושים, מהם כאלו שאני עוד זוכר מילדותי, מסעדות בהן אכלתי, מלונות בהם ביקרתי. כן, עמדתי פעם אחר פעם מול מבנים ומלונות ולא ידעתי ברגע הראשון אם הם נטושים או מאוכלסים, ואם המסקנה היא שהם דווקא מאוכלסים- זה רע ועצוב מאד. אבל כן, מצאתי גם עיר שקטה, נקייה בסך הכל, מתויירת. מצד שני, כל התיירות המקומית שראיתי בעיני הייתה חרדית או ערבית, שזה לחלוטין לא רע, אבל אומר שהתיירות החילונית שהיא הפוטנציאל המספרי הגדול ביותר בארץ- כנראה נעדרת מן העיר.

 

ראיתי גם לא מעט תיירים זרים, קבוצות מאירופה, קבוצה מאפריקה, קבוצה אמריקאית, את כולם פגשתי רק באיזור אחד של העיר- על הטיילת ממנה עולים אל סיפוני ספינות ההפלגה אל האגם. לא ראיתי תיירים בשום מקום אחר בעיר. ספק גדול, כנראה, אם התיירים האלו גם ישנים בעיר, סביר יותר להניח שהם באו לשוט בכינרת, ולהמשיך בטיול שלהם צפונה אל ארץ הגליל היפה, או דרומה אל תל אביב התוססת והמזמינה.

הרושם העיקרי שלי, כאשר ניסיתי לסכם לעצמי את החוויה, הן בזמן אמת והן בשחזור ובמחשבה אוחרת, הוא של מקום שאינו "סגור על עצמו". אולי מקום בתהליך. האם התהליך הוא של המשך שקיעה? האם זו תפנית בעלילה ואנו עדים לעלייה מחודשת של טבריה כמרכז תיירותי וחשוב מכך- מרכז חיים תוסס ודינאמי? הטיילת נראית מוזנחת למדי אבל לא אבודה. מרכז העיר, רחובות הבנים והגליל, לא נראים רע מרחובות ראשיים בערים רבות בישראל. המוני בתי עסק קטנים, חנויות בגדים וקיוסקים למיניהם, ועל הכל מנצח ריח השווארמה הבלתי נלאה. זה אינו ייחודי רק לטבריה, לצערי, ושולט גם שם במרחב האוויר הפתוח. השכונות בעיר, טבריה עילית, נראות שלוות ועסוקות בשגרת יומן, הכל פחות או יותר על מי מנוחות. מסיור בעיר אי אפשר לגבש דעה- העיר בתנופה או העיר מאטה. פשוט אי אפשר לדעת.

טבריה מחולקת לחלקים שונים, טבריה של הכינרת (לא ראיתי את הטבריינים של הגשש, והצטערתי על כך, אולי היו מזמינים אותי לשבת אתם? זה רעיון…), טבריה של השכונות התחתיות, ברובן דתיות/חרדיות, לפחות באיזורים בהם אני הסתובבתי, וטבריה של מעלה ההר. בשכונות התחתיות, אמרתי לעצמי במהלך הטיול שם, לא הייתי יודע להבחין בין טבריה ובין עיירות פיתוח אחרות בישראל, כמו שדרות בה ביקרתי כמה שבועות קודם לכן. ברחובות החרדיים ממש אין סיכוי שהייתי יכול להבחין בין טבריה החרדית ובין בני ברק. מאידך, ברגע שעליתי למעלה במעלה ההר נראו השכונות יותר כמו שכונות שהייתי יכול לראות בחיפה, עם גגות הרעפים האדומים הצופים אל הכינרת/מפרץ חיפה. ככה הגעתי למסקנה שאין לה, לטבריה, מאפיין אחד שהוא רק שלה, איזה מכנה משותף בין השכונות והאוכלוסיות, משהו שמחבר את כולם, מלבד הכינרת, כמובן, הנשקפת מכל מקום, מרחיבה את הלב ומחמיצה אותו גם יחד, כי מול היופי הזה עדיין שוכנת עיר שהייתה יכולה, הייתה פעם, ואינשאללה גם תהיה, יפה יותר ממה שיש כרגע.

ואחרי כל תחושות הפספוס, העגמומיות אשר מותירים בך עוד ועוד מבנים נטושים או כאלו שהיו צריכים להינטש והדאגה על כך שעיר חשובה, עדיין, בציבוריות הישראלית הולכת ושוקעת, לפחות בדעת הקהל ובשיח הציבורי, יש גם הרבה טוב שאפשר וצריך להדגיש אחרי ביקור בטבריה. העיר בכותרות, רון קובי פתח אותה בשבת למגינת ליבם של ציבורים שלמים ולשמחתם של אחרים, יש אמוציות מחדש, יש תסיסה ויש התעוררות. קבוצת הפייסבוק "מרימים את טבריה מהקרשים" פעילה מאד עם 24,000 עוקבים ויש תחושה שאף אחד לא מרים ידיים ומוותר על טבריה. ישו הסתובב כאן, גדולי הרבנים פעלו כאן, בשנה הבאה טבריה תחגוג 2000 שנות קיום (לאור מה שידוע היום היא הוקמה בשנת 20 לספירה) וזו תהיה בושה גדולה, אני חושב, שדווקא במשמרת שלנו היא תלך ותגווע, תלך ותדעך.

ויש לה עדיין את כל היתרונות הנכונים. הכינרת עדיין כאן, ולא הולכת לשום מקום. בפרט אחרי החורף האחרון ועם עליית המפלס אולי גם מפלס העיר טבריה יעלה בקרוב. איזור הטיילת והרחובות הסמוכים עברו שיפוץ מסוים והאווירה בסך הכל חיובית ומזמינה. האנשים, אשר הם הבסיס בכל מקום ולכל עניין, חביבים מאד ואני מציין לטובה באופן ספציפי את התושבים הדתיים ברחובות שבהם צעדתי, כולם קידמו את פני באמירת שלום (שאינה רגילה או סטנדרטית באיזורים דתיים אחרים בהם אני מורגל- בבני ברק ובמאה שערים למשל). אני לא חשתי במתח גדול על רקע "חרדים-חילונים" המיוחס כל כך לטבריה, ואולי זה מכיוון שלא ביקרתי בשבת אלא רק ביום חול…

לצד מבנים נטושים ובתי הבזלת המוכרים של טבריה רואים בכל מקום גם בניה חדשה שתהיה הבסיס לטבריה החדשה שכולי תקווה שנראה כאן בעתיד הלא רחוק, ובפינות חמד רבות בעיר אפשר לעצור לרגע, להביט באיזה מבנה ישן או חדש ועם ניחוח המים, שחפים מרחפים וקצת דמיון לראות מקומות רחוקים ויפים וזמנים אחרים שפעם אפשר היה לחוש בעיר גם מבלי לדמיין.

צריך תמיד לזכור- ההיסטוריה לטובת טבריה, קדושתה וחשיבותה לדתות הגדולות באיזור לטובתה, הכינרת הנפלאה תמשיך תמיד להזין את שורשיה של העיר הזו במים מחיים וכולי תקווה שבסינוס הזה של החיים- טבריה עברה את פרק הירידה והשפל והיא בדרך לשנים של שגשוג ופריחה.

בתור ילד אני זוכר את עצמי בבית מלון בטבריה, דבר שלא קרה מאז עשרות שנים. אולי ילדיי כבר יחזרו אל החוויה הזו, ומה שייצרב בתודעתם תהיה טבריה החדשה, האחרת, ולא טבריה ששקעה לנגד עינינו בשניים-שלושה העשורים האחרונים.