"לא ראו אותי, ובבית סנונית נתנו לי הזדמנות לחיים. המקום הזה הציל אותי" – כך מספרת נסטיה, בת 23 ובוגרת ההוסטל בית סנונית בקיבוץ כפר רופין, שככל הנראה נמצא בימיו האחרונים. על פי הודעת משרד הרווחה, ההוסטל שמופעל על ידי עמותת מלכישוע צפוי להיסגר בעוד פחות מחודש, ב-31.3. הנערות שנמצאות בו כרגע, שחלקן אמורות לגשת לבחינות הבגרות בסוף שנת הלימודים, אמורות לקבל השמה מחדש, ולעבור למקום אחר, עדיין לא ידוע לאן. כל הרצף הטיפולי שלהן הולך להיקטע.

תהליך הסגירה של בית סנונית דומה לייבוש שאר ההוסטלים: זה התחיל מהפניה של נערות שההוסטל לא מתאים להן, והמשיך באי הפניית נערות למקום, כך שהוא הגיע למצב של תת תפוסה, מה שנותן כביכול עילה לסגור אותו. כיום נמצאות בהוסטל חמש נערות בלבד, בעוד התפוסה המירבית בו היא היא 14.

בית סנונית הוא מסגרת ייחודית לנערות בסיכון: ההוסטל נמצא בתוך קיבוץ, והקהילה היא חלק בלתי נפרד מהתהליך הטיפולי והחינוכי. ישנם מקרים רבים של משפחות מאמצות מהקיבוץ, שהנערות מוצאות אצלן מקום, והן יכולות להמשיך לגור בקיבוץ במהלך שירותן הצבאי.

כפר רופין. (צילום: יהודית גרעין-כל, מתוך אתר פיקיויקי)

הבוגרות, הש"שיניות והמדריכות בעבר של בית סנונית נסערו מאוד מההודעה על סגירת המקום. "עברתי טיפול של ארבע שנים בבית סנונית", מספרת נסטיה, "כמובן שזה לא היה קל, אבל היו איתי המדריכות והמנהלת 24 שעות ביממה, והן עזרו לי. המקום הזה עוזר להרבה נערות. אם לא המקום הזה, הרבה נערות היו מוצאות את עצמן ברחוב. בית סנונית זה לא הוסטל רגיל. זה בית, מקום שתומך, שנותן כלים לעתיד. לא חושבת שהייתי מסיימת בית ספר ללא המקום הזה. כולנו יכולות להגיד שהמקום הזה עזר לנו. כל פעם שיש לי קושי, אני נזכרת בבית סנונית וזה עוזר לי".

"זו הייתה המסגרת הראשונה שנשארתי בה יותר מחודש אחרי 6 מסגרות", מספרת איריס, בת 21, "אני נערה בסיכון, או ככה הגדירו אותי בכל שנותיי כקטינה. בגיל 15 וחצי הגעתי ל'בית סנונית'. הגעתי לשם חסרת אמונה בעולם ובעצמי, בלי שום רצון או תקווה לחיות. הגעתי לשם מנותקת מעצמי, מהרגשות שלי, כמו עלה שזז לפי הרוח בלי שום רצון או רגש. ביום הראשון שלי בבית סנונית ישבתי בדשא בחוץ, בכיתי וצרחתי, ושתי נערות וש״שנית באו אלי ואמרו לי שאין לי מה לדאוג כי הן כאן בשבילי, אני לא לבד, ושאני צריכה להתחיל להרגיש פה בבית. אמרתי לעצמי בראש, למה שבנות מהוסטל של נערות בסיכון ידעו איך לעזור לי? אני לא כמוהן".

"זאת מסגרת מאוד משמעותית, עשתה לי דברים שלא תיארתי. לדוגמא, אחרי השנה הראשונה אמורים לעלות לבית הספר האזורי, ואני פחדתי כל כך כי יש לי זיכרונות קשים מבתי הספר השונים שהייתי בהם. לא הסכמתי לעלות לבית הספר, אז לאחר ויכוח ארוך פתחו בשבילי כיתה שנקראת 'כיתת סנונית' עם מסלול בגרות. הביאו במיוחד בשבילי תלמידה אחת ומורים למקצועות השונים, רק כדי שאני אתחיל להאמין בעצמי. אני הנערה הראשונה שסיימה עם בגרות מלאה בכיתת סנונית, ולימים כיתת סנונית הפכה לכיתה מלאה בתלמידות, שלומדות לבגרות מלאה.

"בשבילנו זה הבית"

"עד היום המקום הזה הוא הבית שלי", מוסיפה איריס, "אני חלק ממנו, זאת מסגרת ייחודית, כל הצוות הוא נשי, זה צוות שיכול לראות אותנו גם בלי שאנחנו צריכות לדבר. אנחנו באות מרקע נורא קשה, ובבית סנונית מכילים אותנו ודואגים לנו. אני גרה בכפר רופין, השתחררתי מהצבא לפני שבוע, כשבכל התהליך של הגיוס בית סנונית עזרו לי. זה לא מובן מאליו שבנות שהיו בהוסטלים מתגייסות לצבא. מישהי שהייתה המורה שלי בשנה הראשונה היא המשפחה המאמצת שלי בקיבוץ, אני ממש גרה איתם. כולנו, כל הבוגרות, שומרות על קשר. ביום חמישי האחרון חגגנו יום הולדת 16 לבית סנונית, אנחנו כולנו בקשר קרוב כמו משפחה. בשבילנו זה הבית, ואנחנו עדיין נעזרות בכל מה שאנחנו צריכות. אסור לסגור את המקום הזה."

"עכשיו הלב שלי נשבר עוד פעם, אחרי שעבדתי כל כך קשה כדי לבנות אותו. הולכים לסגור את הבית שלי, את המקום שהציל אותי, את הבית שבזכותו אני עדין חייה. אם לא בית סנונית, אני לא הייתי היום בין החיים. הנפש שלי הייתה מרוסקת שהגעתי, פחדתי מהעולם ובעיקר מגברים כי נפגעתי כלכך הרבה יותר ממה שאפשר לחשוב. האנשים שהיו אמורים לשמור עלי פגעו בי. איבדתי את הרצון לחיות. שנאתי עת עצמי, ושם לימדו אותי לאהוב את עצמי מחדש. הבית בזה העניק לי משפחה, חיים, זהות. והולכים לסגור לי אותו. זה לא הגיוני שאף אחד לא מקשיב. אסור לסגור את בית סנונית. איך הם יכולים לסגור בית שמציל כל כך הרבה נערות? למה הם מתנהגים ככה?"

ממשרד העבודה והרווחה נמסר: "בתאריך 31.3 מסתיים חוזה ההתקשרות עם מפעילי המסגרת ועל פי חוק המשרד אינו יכול להמשיך את ההתקשרות ללא יציאה למכרז, המשרד מבהיר כי אף אחת מהנערות לא תיפגע מהתהליך, וכולן משובצות למסגרות מתאימות ללא הפסקת הרצף הטיפולי ומבלי שלימודיהן יפגעו".