זה לא מפתיע שאת מסיבת העיתונאים שבה הגיב ראש הממשלה להחלטת היועץ המשפטי הוא בחר לפתוח בסקירה על פגישתו היעילה עם נשיא רוסיה פוטין יום קודם לכן במוסקבה. גם אין פלא שמיד אחר כך הזכיר נתניהו בדבריו את התמיכה לה הוא זוכה מהנשיא האמריקאי טראמפ. כל זאת, עוד לפני שכלל התייחס להחלטה להגיש נגדו כתב אישום בכפוף לשימוע.

בארבע השנים האחרונות בהן הוא מכהן כשר החוץ, ועוד הרבה לפני-כן, נתניהו הוביל בנחרצות קו ברור של פיתוח יחסים עם מדינות מגוונות, שאינן ארה"ב ומערב אירופה. כעת, כשהסקרים מאיימים והתיקים סוגרים עליו, נתניהו בונה על הצלחותיו ביחסי-חוץ ועל תדמיתו כמדינאי-על, ככלים שמשרתים אותו היטב, ואולי אף יצילו אותו, בקמפיין הפוליטי נגד יריביו. אולם, חלק מההצלחות-כביכול עלולות להזיק לישראל ביחסי החוץ שלה, ולפגוע בדמוקרטיה הישראלית מבפנים.

אמור לי מיהם חבריך

נתניהו נחוש ליצור בעלי-ברית חדשים ללא קשר לאופי המשטר באותן מדינות. ב-2016 ביקר באזרבייג'ן, מדינה עם משטר אוטוריטרי על גבול הרודני. הוא חזר עם עסקה של ייצוא נשק ישראלי לאזור בו מתקיים סכסוך מזוין הממשיך לגבות חיים. נתניהו העמיק את הקשרים עם סין, והאיץ את יחסי הסחר עמה עד כדי יצירת איום אסטרטגי על התשתיות בישראל. הוא התקרב מאוד לראש ממשלת הודו מודי, כשגם בבסיס יחסים אלו נמצא ייצוא ביטחוני, לצד דמיון בהשקפת עולם פוליטית שרואה בלאומנות אתנית מרכיב מפתח בזהות המדינה. נתניהו גם טיפח יחסים משמעותיים עם פוטין ונפגש איתו פעמים רבות בשנים האחרונות.

ראש הממשלה בנימין נתניהו נפגש עם נשיא רוסיה ולדימיר פוטין בקרמלין במוסקבה (צילום: חיים צח / לע"מ).

בנוסף, התקרב ראש הממשלה נתניהו למדינות כמו פולין והונגריה שההנהגות הנוכחיות שלהן סולדות מהדמוקרטיה הליברלית של מדינות המערב. מדינות אלה מונהגות על ידי מנהיגים לאומניים ופופוליסטיים, ששוחקים את החברה האזרחית ומחלישים את מערכת המשפט במדינותיהם. על מנת להעמיק את הקשרים עם מרבייצקי הפולני ואורבן ההונגרי, נתניהו סולח לגילויים שונים האנטישמיות בשתי מדינות אלו, כולל בגיבוי שהעניק לחוק הפולני מ-2018 שעלול להוביל לשכתוב היסטורית השואה.

בחודשים האחרונים נדמה שנתניהו האיץ את קצב ההתפתחויות ביחסי-החוץ. הוא אירח את דוטרטה מהפיליפינים, מיהר להתקרב לבולסונארו, הנשיא הפופוליסטי, הימני והאנטי-להטב"י החדש של ברזיל, ביקר לפתע בעומאן, ונסע לצ'אד, שם סיכם על חידוש היחסים ועל עסקאות נשק נוספות.

בין הטווח הקרוב לרחוק

נתניהו בוודאי שואף לחזק את הקשרים הכלכליים של ישראל כדי להתמודד עם האיום של חרם ממדינות המערב, ולגוון את בעלי-הברית המדיניים לאור הביקורת הגוברת מאירופה. אולי יותר מכל עמל נתניהו להציג כהצלחה את פיתוח היחסים עם מדינות ערביות ומוסלמיות, כדי להוכיח שאין צורך להגיע להסדר קבע עם הפלסטינים על מנת למצב את מעמדה של ישראל במערכת האזורית והבינלאומית.

ביקור רה"מ נתניהו בעומאן, אוקטובר 2018 (ללא קרדיט)

בטווח הקרוב, נדמה שנתניהו צודק. האיומים על חרם בינלאומי אינם מתממשים. האיחוד האירופי נשאר שותף הסחר הגדול ביותר של ישראל. "עסקת המאה" של טראמפ מרחפת באוויר, אך יש סיכוי נמוך בלבד שמישהו בממשל האמריקאי ילחץ על נתניהו אם יגלה טיפה של התנגדות. וכן, אי אפשר לפסול את האפשרות להתקדמות נוספת ביחסים עם מדינות המפרץ ואפילו עם ערב הסעודית עוד לפני שייכון שלום בין ישראל והפלסטינים.

מה יקרה כשהעריצים יוחלפו?

נתניהו ממנף את פעילותו ביחסי חוץ לצורך הקמפיין הפוליטי, כפי שמעידים שלטי הענק בהם הוא לוחץ את ידו של נשיא ארה"ב טראמפ. זו אסטרטגיה הגיונית. לפי סקר של "הארץ" רוב של 60 אחוזים רואה בנתניהו את המועמד המתאים ביותר לניהול יחסי החוץ, פי שלושה ממספר הנשאלים שבחרו בגנץ. השבוע שניהם מתעמתים באופן ישיר, בין שווים, על דימוי הלוחם והביטחוניסט. אך במגרש הבינלאומי נתניהו לבד. יתר על כן, במדד מדיניות-החוץ הישראלית לשנת 2018 של מכון מיתווים, כמעט 60 אחוזים מהישראלים חושבים שמעמדה של ישראל בעולם טוב או מצויין, ומספר זה מטפס מזה שלוש שנים. 86 אחוזים, כמעט קונצנזוס, חושבים שיחסי ישראל-ארה"ב טובים או מצויינים.

אולם כל הקשרים שתוארו לעיל טומנים בחובם גם סכנות חמורות לעתיד המדינה. טבעם של משטרים דכאניים – כמו זה שבאזרבייג'ן ואלו שבעולם הערבי – ליפול ולהתחלף. והממשלות שיחליפו אותם, יזכרו לישראל את קרבתה ותמיכתה בשלטון העריצים. עד היום דרום אפריקה לא סולחת לישראל עבור תמיכתה השקטה במשטר האפרטהייד. כישלון ישראל לבנות יחסים חיובים עם דרום אפריקה לא מרבה להגיע לכותרות בעידן נתניהו. הדבר רלבנטי גם ביחס לארה"ב, שם ממשל טראמפ, שכה אהוב על נתניהו אך מפלג מאוד את החברה האמריקאית, יום אחד יתחלף.

בנוסף, גם אם באמת ניתן לעקוף את הלחץ הבינלאומי להתקדם בסוגיה הפלסטינית כפי שטוען נתניהו – האם המשך הסכסוך משרת את ישראל? איזה עתיד מחכה לישראל שממשיכה לספח שטחים ולכבוש אוכלוסייה של מיליוני פלסטינים ללא מתן זכויות אזרחיות? על שאלה זו נתניהו לא עונה.

סכנה לדמוקרטיה

יתר על כן, ביחסים הקרובים עם המדינות הלא-ליברליות בחוץ, קיימת גם סכנה לחברה הישראלית בפנים. יש קשר, גם אם לא ישיר, בין רכישת חברים עם אופי לא-ליברלי, לא-דמוקרטי, וחלקם גם רודני, לבין עתיד החברה הישראלית. הערכים הליברליים-דמוקרטיים נמצאים במגמת שחיקה בישראל, שהופכת לאומנית יותר ובעלת משטר עם כוח ריכוזי גדול יותר. מהחברים שם בחוץ ניתן לספוג השראה, או להעניק אותה. טראמפ הגיע אחרי עלייתו של נתניהו, ומודי אולי לומד מנתניהו לקחים למדינה שלו.

עד כה, נתניהו דאג והצליח ליחצ"ן היטב את היחסים שלו עם מנהיגים ברחבי העולם לרבות אלה שקשרים עמן יכולים גם להזיק לישראל בעתיד הלא רחוק. לא ברור איך ישראל תצלח כהונה נוספת שלו, במידה שייבחר שוב.

*

ד"ר דליה שיינדלין היא סוקרת דעת קהל ויועצת פוליטית בישראל ובעולם, ועמיתת מדיניות במיתווים – המכון הישראלי למדיניות-חוץ אזורית.