שבת.
לאן ניסע? אולי לגליל התחתון, ואם נחה עלינו ההשראה אז לעליון. אולי לגולן. ירושלים? אולי מצפה רמון.
כמה מאתנו יסעו לחבל לכיש? כמה אי פעם שקלו את האפשרות? כמה יודעים מה יש לראות בחבל לכיש? חוץ מענבים כמובן.
והנה, החבל הטוסקני משהו, התגלה לי כארץ חדשה שלא הכרתי. זריחה קפואה הפילה אור קסום על השדות והכרמים (ואני חשבתי לעצמי – כמה אהבה לטבע ולצילום צריך כדי לצאת בארבע מעלות ובחמש בבוקר מן הבית בשבת…) ועם אור מלא נגלו לפני ולפני חברי במועדון הצילום "בצלמנו" של דובי פיינר איתם נסעתי ליום צילום וטיול, המרחבים הפתוחים, הירוקים, הפורחים, של חבל ארץ שלא היה על הרדאר (שלי) עד כה.
השם מוכר כמובן, מי לא שמע על חבל לכיש, אבל כמה ידעו שלכיש הייתה מיושבת אלפי שנים לפני הספירה, לפי עדויות העיר לכיש הייתה בחסות מצרית עוד בתקופת הברונזה (3,000 לפני הספירה ולמשך כאלפיים שנים), ואחת הערים המבוצרות ביותר בממלכת יהודה. וכן, לפי עדויות היסטוריות אשר עלו בחפירות ארכיאולוגיות גם אבות אבותיהם הקדומים של יושבי לכיש המודרנית, בת דורנו, עסקו בגידול ענבים, ומשכך, בפעם הבאה שנשמע על "ענבי טלי" בפרסומות, נסו לדמיין את ממלכת יהודה, וראו איך ההיסטוריה מרקדת לנגד עיניכם, הכל הופך חי ומוחשי.
וכמה יודעים איפה בכלל נמצאת לכיש?
חבל ארץ מיושב מאז 1956 בישראל המודרנית, עם 19 ישובים נוכחיים, בין הרי יהודה במזרח לאשקלון במערב. עיר הבירה? קרית גת, אין בימינו עיר בשם לכיש, כמו באלפי השנים ההן.
לאחר הזריחה באיזור לכיש, טיילנו במרחב עד לסכר אדוריים בתחילת שמורת יער אמציה. עוד מקום קסום שלא הכרתי, רווי מרבדי פריחה בשלל צבעים, קני סוף קשוחים וצפופים, וגבעות ירוקות פראיות. מה עוד צריך הבנאדם בעצם? חשבתי לעצמי, לא הרבה כנראה, פרט לחומוס של דואי… אחרי הפניה לכביש 3415 בכניסה לאקשן פארק. ככה, חומוסיה בטבע, באמצע שום מקום, בין העצים ועם תה וקפה חופשי על הבר. ידעתם שאפשר ככה לשבת ביער ולנגב? לא ידעתם, אני די בטוח, וזה כיף לגלות פינות חמד חדשות בחבלי ארץ לא מוכרים. ככה זה, כמה קטנה המדינה הזו, כמה אנחנו לא מכירים אותה…
מן החומוס נסענו עד לאיזור מושב בקוע, בקרבת נווה שלום, בואך לטרון. על בקוע שמעתם? עוד מקום שקרוב לוודאי נשמט מידיעתכם. כחצי קילומטר מן הישוב, לכיוון לטרון, פניה קצרה לא משולטת בימין הדרך תכניס אתכם לגן עדן של שקדיות, שורות שורות של עצי נוי נפלאים, ומסביבם טבע פראי וערוץ נחל קטן הזורם אחרי גשמים בלבד. המקום הלא משולט מוביל לנקודת היציאה לדרך בורמה המפורסמת, נקודה המצויינת בשלט קטן, ושולחן פיקניק צנוע לצידו. זה הכל, וככה זה אצלנו בארץ, פיסות ארץ צנועות, ומוצנעות, עם היסטוריה מפוארת.
את השקיעה ראינו ממתקן דומיה בנווה שלום. ועליו ידעתם? מרכז למפגש, לימוד, התבוננות וחיפוש דרכים לשלום בתוכנו ובינינו, בהשראת מקורות רוחניים מכל הדתות והאמונות. המבנה עצמו עגול וכל רחש קטן מייצר בו הד גדול, כך שהמטרה היא לשמור בתוכו על השקט, המאפשר ריכוז והתבוננות פנימית. ובחוץ? הכל טובל בירק, צמחייה טבעית ומצפה מרהיב על עמק לטרון כולו. בהחלט מקום לסיים בו יום עמוס עם חברים וכוס יין אבל למרות שהמקום מקדש שתיקה, ממש מקום שהשתיקה יפה לו, השיחה דווקא קלחה היטב בין החברים.
וכך היה יום בדרכים חדשות, בארץ השפלה, בחבלי ארץ לא מוכרים, באתרים ובשמות שפגשתי רק בלימודי התנ"ך וקיבלו פנים וצורה במציאות של 2019 ובין הטבע הפורח של סוף החורף הישראלי. יש מה לראות, יש המון מה לראות בארץ הזו, צריך רק לצאת, קצת לנסוע, ובעיקר לשמור על רעב וסקרנות.
