מצע הבחירות של מפלגת 'כחול-לבן' ובמיוחד הפרק הכלכלי שלו הוא דוגמה קלאסית למחלה של השיח הפוליטי בישראל של השנים האחרונות. זה מצע שפונה לכל אחד, בגובה העיניים ולא אומר כלום. במשפטים מנוסחים במדויק ובבהירות, הצליחו אנשי 'כחול-לבן' לנסח את מה שכולם מסכימים עליו – מהליכוד וימינה ומהעבודה ושמאלה. יותר פריון, יותר השקעה בתשתיות, להילחם בעוני ובפערים החברתיים וביוקר המחיה לשפר, לשפר, לשפר.

כך לדוגמה מנסחים כותבי המצע של 'כחול-לבן' את נקודת המוצא שהיא גם נקודת הסיום שלהם: "כחול-לבן מאמינה בצמיחה כלכלית מתמשכת תוך שימור היציבות הכלכלית וחוסנה הפיננסי של ישראל. אנו מאמינים בחזון כלכלי הממוקד בצמיחה ובשיפור הפריון לצד צמצום העוני ויצירת הזדמנויות אמיתיות לכל אזרחי המדינה." מי לא מאמין בכל זה? כל מי שמאמין במשהו שהוא יותר מ'ננסה לעשות את אותו הדבר אבל להצליח יותר'.

יאיר לפיד ובני גנץ באירוע ההקמה של מפלגת "כחול לבן" (צילום: יובל כהן אהרונוב).

דוגמה קצרה לשורה של ביטויים המשובצים במצע ונועדו לעשות בדיוק את זה – לדבר לבסיס הרחב ביותר בלי להגיד כלום: "נקדם רפורמות מאוזנות" מאוזן זה טוב, לא? "נקדם כלכלה הוגנת", בטח, חשוב להיות הוגנים. ובהמשך נכתב: "תחרות וריסון של כשלי שוק ושל מונופולים. רק כך נוכל להבטיח צמיחה בת-קיימא ולבצר את מעמדה של ישראל כמדינה מפותחת. בה בעת על המדינה לפעול לצמצום פערים כלכליים וחברתיים, להקטנת האי-שוויון בין מגזרים ואוכלוסיות, לצמצום הריכוזיות במשק ולקירוב הפריפריה הגאוגרפית והחברתית למרכז הפעילות והעשייה. אין בין שני אפיקי פעולה אלה סתירה." כמובן שיש סתירה. יש סתירה בין הנחות מפליגות ממיסים לתאגידי ענק לבין הקטנת אי-השוויון. יש סתירה בין התפיסה ששמה את התחרות במרכזה לבין זו שדואגת לחלשים. בתחרות המנצח מרוויח והמפסיד… מפסיד. כדי לדאוג לחלשים צריך לבסס את הכלכלה על רעיון אחר – סולידריות.

כשעוברים על ההצעות בצורה מפורטת, מרביתן נראות בדיוק כמו מה שממשלות ישראל האחרונות עושות בין כה וכה, רק עם תוספת שהקורא ישלים בראש (אבל אנחנו נעשה את זה טוב יותר). כך למשל בתחום התשתיות מבטיחים ב'כחול-לבן' – "ניישם תכנית להכפלת קצב ההשקעות בתשתיות כאחוז התל"ג כדי להתגבר בתוך 20-15 שנה על הפיגור העצום בתחום התשתיות הציבוריות. הגדלת ההשקעה, שנתמכת בהמלצות ארגונים בין-לאומיים ובנק ישראל, תמומן באמצעות השיפור בצמיחה ושיתוף עם המגזר הפרטי במודלים של PPP ו-BOT. מרבית ההשקעות יוקצו לתשתיות התחבורה, כמפורט בפרק התחבורה במצע."

לממשלה הנוכחית כמו לקודמותיה יש תוכנית השקעות לתחום התשתיות שנועדה להתגבר על הפיגור. גם הממשלה הנוכחית נצמדת לשיטות של הפרטת התשתיות הלאומיות במכרזי BOT ו-PPP. גם בממשלת נתניהו התחבורה באופן טבעי מקבלת את החלק הארי של עוגת ההשקעות וגם הממשלה הנוכחית מממנת את התשתיות ממיסים וקוראת לזה צמיחה. אז מה נשתנה?

בפרק על עידוד השקעות במצע נכתב: "נפעל לעידוד משקיעים מישראל ומחו"ל להעמיק ולהרחיב את השקעתם בישראל גם בתעשיית ההיי-טק, גם בתעשייה המסורתית וגם בתחום המסחר והשירותים. נעודד חברות להגביר באופן ניכר את השקעתן במכונות ובציוד. נעניק הטבות תחרותיות לחברות ענק בין-לאומיות שיתחייבו לבצע בישראל פעילות משמעותית שתייצר מקומות עבודה והזדמנויות עסקיות לשיתופי פעולה מקומיים בישראל, ושיעמדו לאורך זמן בהתחייבותן זו לספק תעסוקה."

קניון פתח תקווה. ארכיון (shutterstock)

שוב, מדובר באותה המדיניות של הממשלה הנוכחית וגם של קודמותיה מאז שנות התשעים. אינטל, טבע, גוגל ומיקרוסופט הן חברות ענק בינלאומיות שפועלות בישראל ומקבלות הטבות מס מופלגות תחת ההגיון שמדינות צריכות להתחרות על ליבם של התאגידים. ואלי אפשר להפוך את המשוואה? אולי מדינת ישראל צריכה להשקיע באזרחיה שיהיו מלומדים, מוכשרים ובעלי יכולות ותהיה להם סביבה מעולה של תחבורה ובריאות ושירותים ואז תאגידי הענק יתחרו ביניהם מי יגיע לישראל.

כך שוב ושוב, בכל סעיף מצביעים מנסחי המצע על הבעיות המוכרות של המשק הישראלי, ונותנים פתרונות שנמצאים בין 'נעשה את מה שעשו עד היום רק יותר טוב' ל'נדאג גם לחלשים וגם לחזקים'.

מה לא תמצאו במצע של 'כחול-לבן'? אמירות על מיסוי, על השיעור הרצוי של הוצאה ממשלתית מסך התוצר, על כללים פיסקאליים מחזוריים או אנטי מחזוריים, על מדיניות סחר או תשובה לשאלה מהי רשת ההגנה הסוציאלית הרצויה שהממשלה מתחייבת לספק לכל אדם?

המחלה הזו היא לא רק של רשימת 'כחול-לבן' היא מקיפה כמעט את כל השיח הפוליטי העכשווי בישראל. רשימת 'כחול-לבן' היא פשוט ייצוג בולט יותר של הנסיון לחבר בין ניסנקורן וביטון מהשמאל הכלכלי לבין יועז הנדל וצבי האוזר המייצגים תפיסות ימניות. חשוב להגיד, זה לא ככה בכל העולם וזה לא תמיד היה כך בישראל. העולם הפוליטי ובמיוחד הכלכלי מורכב מגישות רעיוניות שונות. גישות סותרות שמבקשות ליישם כלים וכללים שונים והפוכים. כל אחת מהתפיסות הללו משרתת אוכלוסיות שונות. הפוליטיקה אמורה להיות מנגנון חלוקת הכח בין המעמדות והמגזרים השונים של האוכלוסיה ועל ידי יישום של מדיניות כלכלית היא מחלקת מחדש את הכח או משמרת אותו.

בארצות הברית טראמפ הגיע לבית הלבן עם תפיסה ברורה ביחס להסכמי סחר, למיסוי ולשירותים סוציאלים כמו ביטוח בריאות. זו הייתה תפיסה הפוכה לזו של קודמו בתפקיד. גם בתוך המפלגות האמריקאיות נפגשות תפיסות כלכליות שונות ומתחרות על הבכורה. לעומת השיח הפוליטי בישראל, בארצות הברית ייצג בארני סנדרס קו אידיאולוגי ברור עם נאמנות לצד מסוים במלחמת המעמדות, מולו עמדה הילרי קלינטון שייצגה את האינטרס ההפוך ואיתו גם תפיסה אידיאולוגית אחרת. בבריטניה יש שמרנים ויש לייבור וקווי התיחום האידיאולוגיים ברורים גם בתקופה מבלבלת כמו הברקזיט. בצרפת הדיון על פגיעה בשירותים הציבוריים או בפנסיות קובע את זהות הנשיא.

שלטים הקוראים למדינת רווחה בהפגנה במהלך המחאה החברתית ב-2011. (צילום ארכיון: נתי שוחט/פלאש90)

מה קרה בישראל? איך דווקא בעידן שאחרי המחאה החברתית, השיח הפוליטי כלכלי מרודד לתוך מכנה משותף נמוך כל כך? אחד המנגנונים שמופעלים להשטחת השיח הוא הדיבור אל "הצרכן הישראלי" ובעצם הפיכתו של כל ישראלי, קודם כל ולפני הכל – לצרכן. כולנו (כמעט) קונים חלב וגבינה, מלפפון ועגבניה, כולנו צורכים חשמל ומים, גם עשירים וגם עניים, גם העובד המאוגד וגם בעל העסק העצמאי, גם הצעיר וגם הקשיש. האינטרסים האמיתיים שלנו לא נמצאים בסופר מרקט – הם במקום העבודה. במקום שבו אנחנו נמצאים רוב שעות היום ודרכו אנחנו חווים את ערכנו העצמי, המקום בו אנחנו יוצרים מושאים ולא צורכים אותם. בעשור האחרון ממשלותיו של נתניהו בתמיכתו האדיבה של העיתון עם הפס הירוק, הצליחו למקד את השיח ביוקר המחיה ולהפוך את כולנו לצרכנים שכל רצונם להוזיל את הקוטג' בכמה אגורות.

למען הסר ספק, מרבית הפוליטיקאים בישראל, הבכירים שבהם לפחות, מחזיקים בעמדות כלכליות מוצקות. חלקם אפילו חוטאים בתפיסה אידיאולוגית של ממש. בשטח הם גם פועלים כדי לקדם את התפיסה שלהם, אבל הם מתקשים להאמין שאם יגידו לציבור עמדה ברורה שבוחרת צד במאבקי הכח המעמדיים הוא יבחן אותם על פי מעשיהם ויבחר בהתאם לאינטרס שלו ולתפיסת עולמו. אז מנסחים משהו שהוא גם וגם כזה שיתאים לכו-לם.