צחוק הגורל, הצרפתים רואים ב'מילים נרדפות' של נדב לפיד שזכה בפרס דב הזהב בפסטיבל ברלין היוקרתי, כסרט צרפתי לכל דבר, למרות שהסרט נוצר על ידי ישראלים ולמרות שהסרט המיוחד והנועז הזה מעביר ביקורת על ההוויה הצרפתית לדורותיה – יותר ממה שהוא מעביר ביקורת על ההוויה הישראלית.

אף שר תרבות או חינוך צרפתי לא קורא להחרים את הסרט, שלועג להמנון הצרפתי ולעוד ערכי יסוד בנשמתה של האומה הצרפתית, עושה ממנו חוכא ואיטלולא, רומס את קודשי הקדשים הצרפתיים. הביקורת הכואבת של הסרט היא אוניברסלית והמציאויות, הישראלית והצרפתית משמשות לו כרקע לאמירות חריפות ונוקבות מאין כמותן על העולם.

"מילים נרדפות" (קרדיט: באדיבות סרטי יונייטד קינג ופאי סרטים)
קרדיט צילום: Guy Ferrandis SBS Films)

'מילים נרדפות' הוא הסרט החזק ביותר שנעשה בצרפת מאז 'להתראות שם למעלה' של דיפונטל מ-2017. יש יאמרו שזו לא חכמה גדולה, לאור מבול הסרטים הקיטשיים שאנחנו מקבלים מצרפת, ערש תפארת הקולנוע העולמי שהתהוותה ב'גל החדש' המדהים והמהפכני של שנות ה-60.

אבל זו כן חכמה גדולה. נדב לפיד הנפיק לנו סרט מדהים, המותיר את הצופה בפה פעור לנוכח היצירה העוצמתית החד פעמית. לא פוצי מוצי לבדר את הצופה, אלא פטיש חמש קילו על הראש, לא עושה הנחות. לפיד יוצר בנשמתו (או בעטו כמאמר אנשי הגל החדש) סרט אמיץ ובועט. אם זה סרט ישראלי או צרפתי אינני יודע, מה שכן זו חוצפה ישראלית-כמעט בכיתי שבסוף הסרט ראיתי כתובית "לזכר אמי עורכת הסרט"- הקתרזיס היחידי שמנפק הסרט.

סיפור ישראלי-צרפתי

סיפור העלילה פשוט להפליא. יואב הוא ישראלי שמגיע לפאריז, מסרב לדבר עברית, מתקשר ומאומץ על ידי זוג צרפתי צעיר. את יואב הישראלי מגלם טום מרסייה, שחקן אלמוני, עד כה.

"מילים נרדפות" (קרדיט: באדיבות סרטי יונייטד קינג ופאי סרטים)
קרדיט צילום: Guy Ferrandis SBS Films)

הצלע הגברית בזוג הצרפתי, הוא בן עשירים צרפתי שרוצה להיות סופר אבל בחיים הנינוחים שלו אין לו סיפורים, ועל כן הסופר הצרפתי הצעיר מבקש מהצעיר הישראלי סיפורים מהחיים שחווה במלחמות ישראל. ויואב מנדב לו בשפע: כיצד אביו לחם בשלגי החרמון במלחמה, ואחר כך נאלץ הוא להילחם בשדות שלגי החרמון (אגב, השם חרמון אינו נזכר, רק ישראלי יבין זאת) והוא, הישראלי חווה את חוויית הגופות במלחמה שהותירה צלקת בנשמתו. רוצה לומר הבמאי, אתם הצרפתים, ובכלל אירופה, נהנים, וללא כוונות זדון, מהטרגדיות שאנו חווים ברחבי העולם, כי אלמלא אנחנו הפרובינציאלים, באיזה תוכן הייתם משתמשים למלא את רוחכם וזמנכם.

כך בסצנה קשה, הישראלי שעובד כדוגמן, נאלץ על ידי הצלם-אומן-הצרפתי הבורגני, לאונן ולפלוט מילים בעברית, זאת ועוד: הצלם הבורגני מנסה לעשות שלום בין הישראלי לבין בת פליטים מלבנון, שניהם משמשים "דוגמני שלום" בסיפור של הבורגני הצרפתי.

ותוך כדי כך, מקיים הישראלי מערכת יחסים עם הבחורה הצרפתייה, הצלע הנשית במשולש, הוא מתחתן אתה בחתונה אזרחית רק כדי לקבל את האזרחות הצרפתית (כל כך ישראלי ,ובכל העולם…).

סוריאליזם ראיליסטי

אבל אני ממליץ לכל אחד לראות בסיפור המעטפת אלגוריה בסגנון סוריאליסטי אבל מאוד ריאליסטית. כך, כאשר הישראלי עובד כמאבטח בקונסוליה הישראלית ומסרב גם שם לדבר בעברית, הצופה יאמר לעצמו (כך גם אני בהתחלה…מודה…) מופרך! מי יעסיק ישראלי בקונסוליה שמסרב לדבר עברית? אבל ככל שהסרט התקדם, הבנתי שזה חלק מהאלגוריה המיוחדת המתפרעת ושוברת בכישרון רב כל מסגרת, ממש כבונואל הקולנוען הסוריאליסט הגדול שותפו של דאלי, ששבר את המציאות רק כדי להעביר ביקורת דווקא על המציאות המילטריסטית בעולם הזעיר בורגני, (גם בונואל היה זר, ספרדי שיצר בצרפת) ומבחינה זאת נדב לפיד מתכתב בהצלחה, ברמה שווה, עם בונואל הענק ביצירה שתישאר נצחית בהיסטוריה של הקולנוע.

נגע לליבי שלפיד מציג את הגיבור יואב בדייקנות מדהימה. דמות הלום קרב מוטרף – כאלה שאינם מוצאים מנוח (פגשתי רבים מהם), המייצג עשרות אלפי ישראלי חללי מלחמה נושמים שחייהם אינם חיים, המשוטטים ברחבי הגלובוס ומשרד הביטחון אינו מכיר בהם כהלומי קרב, הומאז' לחיילים האומללים שחוו את המלחמות ו"מסרו את נפשותיהם למולדת", ואיזה מסכנים ההורים המיוסרים של יואב המוצגים בחמלה כל כך כואבת בסרט.

"מילים נרדפות" (קרדיט: באדיבות סרטי יונייטד קינג ופאי סרטים)
קרדיט צילום: Guy Ferrandis SBS Films)

ואחרי כל מבצע צבאי כזה בו נפגע יואב גיבורנו, אנחנו ממשיכים את חיינו הרגילים, מתעלמים מ"הפסיכים" הקרביים שתרמו את ליטרת הנפש שלהם, המהלכים בעולמנו כצללים, תוצאה של מלחמות מיותרות ומתעסקים במערכות בחירות ב"מי ציוני מי לא ציוני", "מי בוגד ומי פטריוט". יואב הלום הקרב האומלל, הוא אגרסיבי מאוד, או יותר נכון, מוציא אגרסיות על כל העולם כולל על עצמו, פיו ומוחו משחררים לעולם את כל האסור בפוליטקל קורקט זועק זעקה קורעת לב.

הכל מלא חמלה

הבמאי מלא חמלה על יואב, שהיה אמור להיות בבית משוגעים, אבל הוא משתגע ברחבי פאריז. רק שם הרחק ממקום הטראומה הוא יכול והוא לומד שכל העולם הוא לאומנות צרת אופקים, המשמשת את הבורגנות הנינוחה להמשיך בחייה הרגילים. כך, בסצנה חד פעמית בתולדות הקולנוע, כאשר יואב משתלם יחד עם מהגרים מכל העולם בקורס לאזרחות צרפתית, הנכפה עליו מטעם ממשלת צרפת (כך גם בארה"ב), הוא מראה את המורה המתנהגת כקלגסית חסרת רגשות, מלמדת את ערכי החופש והחירות הצרפתיים כדוקטרינה כפייתית הכופה אנשים להפסיק באמונותיהם, יתירה מזאת: המורה מעלה על נס את הערכים הצרפתיים: "כאן בעל לא שוחט בעל את אשתו שבגדה בו" (אני מעלה מזכרוני…) ובכך מבטאת דעה קדומה וזענית כלפי מוסלמים. התנשאות אליטיסטית צרפתית של האומה שיצרה (וממשיכה בדרך נבזית) יחד עם אומות אירופאיות אחרות לבצע עוולות של קולוניאליזם אכזרי.

כאשר אותם מהגרים בקורס הגרוטסקי לצרפתיות, שרים ומשננים את ההמנון הצרפתי, פתאום צצות לצופה מילותיו הנפשעות של המרסלייז וזה נורא: "נגדנו ניצבת העריצות…גועים הפראים הללו מגיעים עד זרועותינו לשסף את בניכם, את רעכם…ירווה דם טמא את תלמינו…אויבייך הגוססים יחזו בניצחונך ובתהילתנו", ועוד ביטויים מההמנון הצרפתי המתאימים לתנועת "כך".

בחייכם קוראים יקרים, אלמלא נדב לפיד, הייתם יודעים שאלו מילותיו של ההמנון הצרפתי, שבהשוואה אליו "התקווה" היא שיר ערש. אבל יואב המוטרף החכם זורה לכל עבר את סבלו, הוא גם מצטט את המנון בית"ר הגזעני למדי (אם כי פרשנויות יאמרו שלא כך הדבר- ויש להתחשב בהן-לא נרחיב), ששר סבו שהרג חיילים בריטים: "בדם וביזע נקים לנו גזע…"…השם ישמור, המילים נשמעות נוראיות כיום.

"מילים נרדפות" (קרדיט: באדיבות סרטי יונייטד קינג ופאי סרטים)
קרדיט צילום: Guy Ferrandis SBS Films)

הגיבור משוטט ברחבי פאריז, שרוט על כל הראש, כאשר המצלמה רועדת בסצנות אלה, כמו הנפש ההוזה שלו כאשר תוך כדי הליכה הוא משנן מילים בצרפתית המתקשרים למציאות הכואבת והמיוסרת שלו כחייל ישראלי של יואב (סצנות גאוניות של לפיד), ויואב ממלמל בפני חברו הצרפתי: "בישראל דיכוי , נתעבים, חלאות", ועוד דימויים נוראים שחש כלפי ישראל (מזיכרוני) אומר לו חברו הצרפתי הנדהם: "בחייך אין ארץ שמכילה את כל דברים נתעבים כאלה".

יכול להיות שהחבר הצרפתי צודק. אבל המציאות של יואב המיוסרת והכועסת, והוא כאיוב רוצה לקלל את כל העולם ואחותו-וכאיוב אין הוא רוצה את צנזורת חבריו ("הצדיקים") שמבטאת את ייסוריו. בא לו להתריס בפני אלוהים, וזו זכותו בלי התערבות מוסרניים, לא מירי רגב, בנט וכל חוסמי הפיות הנתעבים. ואלוהים, ראה זה פלא, הצדיק דווקא את איוב.

הסרט, כולל הצגת חברו הישראלי המאבטח הישראלי האגרסיבי, אינו בא לבזות אף אחד, אלא בא מתוך חמלה על קורבנות המציאות, ביקורת קשה על הלאומנות הבזויה שבני אדם נופלים ברשתה (כולל המדריך הצבאי מוטרף יהודי-צרפתי של בית"ר), כולל הסצנה הטורדת את נפש הצופה, בה מתריס יואב כנגד אנשי התזמורת הקלאסית נציגי הבורגנות הנינוחה, בה מנגנת אשתו.

זהו סרט שאינו קל לעיכול, אינו מתאים לכול מי שבא להתפנן ביצירה צרפתית קלילה. זוהי יצירת מופת קולנועית הגדולה של השנה בקולנוע העולמי, שמתכתבת עם הצעקה של מונק או הספר איוב בתנ"ך. הסרט לא יכול להיות מועמד לאוסקר מטעם ישראל כיוון שהשפה הדומיננטית היא צרפתית, אך יכול להיות שהוא ייצג את צרפת בפרס האוסקר הזר מטעם צרפת. אין אף יצירה צרפתית המשתווה לו השנה. אבל יש להזכיר שכל הצוות הקריאטיבי הוא ישראלי: שי גולדמן הצלם, ערה לפיד ז"ל אמו של נדב שערכה, אביו חיים לפיד הסופר שסייע לו בתסריט-כולם שותפים ליצירה מופלאת זו. יבואו כולם על הברכה.