כשגונדר-משנה שרה פרידמן עזבה את עבודתה כמורה בתיכון והתגייסה לשירות בתי הסוהר, היא הייתה צריכה רק לחצות את הכביש: תיכון רמלה לוד שבו לימדה ממוקם בסמוך לכלא איילון, בו החלה את דרכה בארגון כקצינת חינוך. מבחינת פרידמן, שני המקומות קרובים אחד לשני לא רק במיקומם, אלא גם בייעודם, ואל שניהם היא מגיעה כמחנכת.

מזה שבע שנים שפרידמן קמה מדי בוקר לאתגר ייחודי – פיקוד על כלא נווה תרצה, בית הסוהר היחיד בישראל לנשים ולנערות. זהו בית הסוהר היחיד שניתן לגדל בו ילדים (במקרים מסוימים, ועד גיל שנתיים), ושהאסירות בו משתייכות לשתי אוכלוסיות שסובלות מאפליה חברתית – אוכלוסיית האסירים ואוכלוסיית הנשים. פרידמן מנסה ליצור להן עולם מוגן בטוח בתוך כתלי הכלא, שבו יוכלו לצמוח ולבנות לעצמן עתיד טוב יותר. לעיתים השחרור מגיע דווקא בסיטואציה שבה החופש נשלל.

מתוך כ-13 אלף אסירים כלואים בישראל רק 215 הן נשים, וכולן כלואות בנווה תרצה – שיש בו מקום לכ-230 אסירות בלבד. האסירות מגיעות מרקעים מגוונים, אך פרידמן מנחיתה את המכנה המשותף הרחב ביותר: "90% מהנשים שיושבות בכלא עברו הטרדה או התעללות מינית מתישהו בחייהן". נתון מטריד זה שפרידמן מציגה מתחבר לקמפיין #MeToo מהשנתיים האחרונות, שהעלה לשיח הציבורי את היקף תופעת הפגיעה בנשים בחברה. הקשר למצב של פשיעה וכלא הוא בלתי נתפס ולהיות אישה בחברה הוא עדיין הגורם המחבר החזק ביותר.

שרה פרידמן מפקדת כלא נווה תרצה. (צילום: יעל אלנתן)

להבדיל מבתי הכלא לגברים, בנווה תרצה אין הפרדה בין סוגי נשים אסירות. "אנחנו מחזיקים את כל סוגי העבירות – החל מרצח, הריגה, אי תשלום קנס, עבירות מרמה, סמים, גניבות וכל האלימות למיניהם, כל מה ששומעים ברדיו ובטלוויזיה בערב – למחרת זה פה, אנחנו המקום היחיד. מקבלים מגיל 14 ומעלה." מספרת פרידמן ומציגה את השוויון נוסח שב"ס: "יש מכל העדות והחלקים של החברה. מראש עיריית נתניה מרים פיירברג, מרגול (השתיים שהו שם במעצר), שולה זקן, יש נשים נורמטיביות וכאלו שהחיים שלהם בקאנטים. אין פה צווארון לבן. ברגע שהן לובשות את מדי האסירות, כולן שוות".

מרבית הסגל בכלא נווה תרצה מורכב אף הוא מנשים – סוהרות ועובדות שב"ס. אך לפרידמן, שמפקדת על הכלא בשנתה השביעית והאחרונה, היה חשוב שהאסירות יפגשו גם גברים – וכיום הם מהווים כשליש מבעלי התפקידים בכלא. "חשבתי שזה מה שנכון לעשות כש-90% מהאסירות נפגעות תקיפה מינית – שיראו שלא כל הגברים אנסים", אמרה פרידמן, "יש טעם בלהכניס לכאן גברים כדי לחשוף את האסירות לסוג אחר של אוכלוסייה. אני חושבת שגברים סוהרים יכולים גם לרפא. הן נחשפות כאן לסוג אוכלוסייה אחר, שהן לא מכירות. אם בבית אנסו אותן, וחלקן עברו לסמים כדי לברוח מההתעללויות, ובשביל להשיג סמים צריך לפרוץ ולגנוב ואז להיות בלדריות, אז הגבר בשב"ס הוא מסוג אחר, בא לטפל, לשמור ולעזור להן". ועדיין, יש מקרים בהם מקפידים להפריד. "כשיש אסירה שמשתוללת וצריך להפעיל כוח פיזי כדי לעזור לה להיכנס לתא, אז יש הקפדה שזה לא יהיה סוהר. הן גם אומרות 'אל תיגע בי'".

"גברים סוהרים יכולים גם לרפא". רכז התעסוקה וסוהרת במרכז התעסוקה בכלא נווה תרצה. (צילום: יעל אלנתן)

מסיור עם פרידמן בבית הכלא נראה כי הקשר בין האסירות לסוהרות ולסוהרים איננו פורמאלי בלבד. לכל אגף ומקום בו היא מגיעה, מישהי פונה אליה – החל מאסירה שמבקשת משהו טכני, ועד אסירה שמעוניינת לחלוק איתה שיר שכתבה. "אני מכירה פה את כולן אישית, הקשר הוא בלתי אמצעי. אני מסתובבת למטה והן פונות אליי".

פרידמן, שפורשת לגימלאות בסוף השנה לאחר 14 שנות שירות בנווה תרצה מתוך 32 שנות שירותה בשב"ס נפרדת גם מאסירות אותן היא מלווה לאורך שנים. "הפרידה והניתוק קשים להן. עכשיו הן יצטרכו להתרגל לקשר אחר. תמיד עזבו ונטשו אותן, הרבה מאוד אומרות שפה זה הבית הראשון שלהן והן מרגישות כאן כמו משפחה."

היומיום: לימודים, עבודה וגם גידול ילדים

סדר היום של האסירות מתחיל ב-7:30, כאשר דלתות התא נפתחות והן יוצאות ללימודים או עבודה והאגף נשאר פתוח. בין השעות 15:30-16:15 הן ייכלאו שוב בתאיהן לספירה, ואז ישוחררו שוב – כולל שעת טיול. ב-20:30 שוב ייסגרו דלתות התאים עד הבוקר שלמחרת.

רוב מבני הכלא, שהוקם ב-1968, נראים מיושנים יחסית. בחלקן מתגוררות שתי אסירות ובחלקן ארבע אסירות, ויש גם חדרים מיוחדים לאסירות עם ילדים. בכל תא  יש מיטות קומותיים, ארונית או ארון, שירותים ומקלחת, וטלוויזיה עם מסך שטוח עם 13 ערוצי לווין. בחלק מהתאים מותר לעשן ובחלק אסור".

תא בכלא נווה תרצה. (צילום: יעל אלנתן)

"אנחנו מחייבות את כל הנשים להיות במהלך היום בלימודים או בעבודה, ולא להישאר סתם בחדר", אומרת פרידמן. "גם הן מעדיפות להיות בחוץ ולעשות משהו, וכשהן עובדות זה גם להרוויח כסף". היא מספרת. "יש פה מרכז חינוך שבבוקר הוא פועל כמו בית ספר לחינוך מבוגרים. כולן עושות אבחון, יש כיתה של קרוא וכתוב, כיתה של 10 ו-12 שנות לימוד, וגם הכנה למבחני אוניברסיטה."

לצד הלימודים, מפעיל השב"ס במתחם הכלא מרכז תעסוקה בשכר נמוך יותר משכר המינימום, בשירות חברות עסקיות. "הכסף מהעבודה הולך אליהן לחשבון וזה נותן להם כסף. חלק חוסכות, חלק מוציאות את הכסף למשפחה, והרוב קונות בקנטינה. אנחנו מספקים פדים למחזור, אבל למשל אם מישהי רוצה טמפונים, צבע לשיער, איפור היא קונה אותו".

מנהלת מפעל הקרטונז' במרכז התעסוקה בכלא נווה תרצה. (צילום: יעל אלנתן)

 

חלק מהאסירות בנווה תרצה הן אמהות לילדים קטנים. בכלא יש גם אגף ילדים, ולאסירות מסוימות מותר לגדל את הילד עד גיל שנתיים בכלא במימון מלא של המדינה. "כרגע יש לנו תינוקת אחת, ויכולות להיות גם ארבע וחמש. יש לנו משפחתון עם מטפלת חיצונית", מסבירה פרידמן, "הילדים יכולים להיות בכלא עד גיל שנתיים. לאחר מכן, יש מספר אפשרויות – או שהאימא משתחררת יחד איתם, או שהם הולכים למשפחת אומנה עד שהיא משתחררת. חלק מהתינוקות נלקחים לאימוץ מלא ללא הסכמתן של האימהות, בהוראת שופט."

שיקום בדרך לחופש

בנווה תרצה פועלות תכניות שיקום מגוונות. "אנחנו משתדלים לתת לאסירות בכל סוגי העבירות כלים וטיפול שיתאים להן", אומרת פרידמן, "בנות שנעצרות על סמים או אלכוהול יקבלו מענה לטיפול בסמים או בהתמכרויות, כי בלי טיפול הן תחזורנה לעבירות האלה. יש לנו טיפול לעבירות מרמה – גניבה מהמעסיק, או זיוף מסמכים בדרגות שונות של חומרה. יש סדנאות להתמודדות עם אלימות, ומיועדות לנשים שנמצאות פה עם רקע של עבירות אלימות כמו רצח, הריגה, התעללות בילדים וחסרי ישע וכל סוגי ההתעללויות. בנוסף יש לנו סדנאות תיעול כעסים, טיפול באמצעות בעלי חיים כולל פינת חי בכלא. האסירות יכולות להשתתף גם בקורסים לכישורי חיים והכשרה מקצועית עם תעודות של משרד העבודה, בסידור ושזירת פרחים, קונדיטוריה, בניית ציפורניים ועוד".

פינת החי בכלא נווה תרצה. (צילום: יעל אלנתן)

חלק מהתהליך שעוברות האסירות, מספרת פרידמן, נתמך גם אחת על ידי השנייה. "את האסירות החזקות יותר אנחנו הופכות לתומכות עבור אסירות אחרות. הן מסייעות לאסירות שחסרים להן כישורי חיים, אפילו הפשוטים ביותר, כמו להתקלח באופן סדיר. ככל שניתן להם טיפול וכלים להתמודד, אני כמעט ולא צריכה להתעסק בביטחון", אומרת פרידמן, והצד המחנך שבה מתבלט.

בית הכלא מטפל גם בקשר בין האימהות האסירות לילדיהן שמחוץ לכלא. "אנחנו עושים סדנאות קשר בין אימהות לילדים. פתחנו פה קבוצה של אימהות וילדיהן שבאים לכלא פעם בשבוע לאכול צהריים עם האם ולשחק יחד, הכול בליווי צמוד. המטרה שלנו היא ליצור את הקשר בין האם לילד, כי בסופו של דבר היא חוזרת הביתה לגדל אותו. גם אם הילד נמצא אצל משפת אומנה, הוא מגיע לבקר. הילדים אוהבים לבוא לפה, הם נכנסים בשער מיוחד, נפגשים במרכז חינוך פתוח, בלי זכוכיות ולא מאחורי סורגים".

לעצור את הדלת המסתובבת

למרות המאמצים הרבים המושקעים בתמיכה ובשיקום במהלך המאסר, עבור אסירות רבות השחרור הוא עדיין חוויה טראומטית. "הבעיה העיקרית שלנו זה מה קורה כשהן משתחררות", אומרת פרידמן, "אני יכולה לתת לאסירה את הטיפול הטוב ביותר, אבל אין מי שקולט אותה בחוץ. יש הוסטל אחד לנשים של הרשות לשיקום האסיר, וחלקן בורחות גם משם. אם החברה לא תשכיל לקלוט אותן בצורה חיובית ותלווה אותן, הן יגיעו אליי בדלת המסתובבת מהר מאוד", היא מזהירה.

כלא נווה תרצה. (צילום: יעל אלנתן)

"אין בחברה היום בחוץ הוסטל לאסירות משוחררות שמתמודדות עם תחלואה כפולה – גם מתמודדות עם מחלות פסיכיאטריות וגם צורכות סמים. בהוסטל של הרשות לשיקום האסיר יש או את זה או את זה. אסירה כזו שמשחררת, לאן היא אמורה ללכת?"

קושי נוסף שמציינת פרידמן הוא יחס החברה לאסירים משוחררים. "יש רתיעה בציבור מאסירים לשעבר", היא אומרת, "יש כאן בנות שלקראת השחרור לוקחות כל יום אוטובוס ויוצאות לעבוד עם אזרחים בחוץ, וכך לאט לאט משתלבות בחברה, אבל אלו מקרים בודדים. חלק קטן מהאסירות נקלטות בעבודה בחוץ, לרוב אלו שהמעסיק מכיר מלפני המאסר או מעבודתן בכלא."

אסירה וסוהרת בכלא נווה תרצה. ארכיון (צילום: משה שי/פלאש90)

"יש לי מודל עבודה עם ליווי ביחד עם 'מלכות המדבר', אבל כשאעזוב את השב"ס הפרויקט הזה יילך פייפן. זה לא צריך להיות מבוסס רק על התנדבות ורצון טוב, אלא על ערים שייקחו על עצמן את השיקום, וכמובן המדינה. זה לא קיים. ניסיתי לעשות את זה, ואמרו לי 'אנחנו כבר מטפלים בנכים ובמוגבלים'. בסופו של דבר, זה עניין של תקציבים".

וכך, כשהמציאות בחוץ קשה ואכזרית יותר מהמציאות שמאחורי הסורגים, דווקא הכלא הופך להיות המקום הבטוח. "לפני מספר שנים פורסם בהוצאת הקיבוץ המאוחד ספר ראיונות עם אסירות שנקרא 'בכלא אני נחה' (מאת מימי אייזנשטדט, מיכל סופר ועודדה שטיינברג). האסירות מספרות שם שבכלא יש להן דאגה לאוכל, למיטה, יש להן שקט. וזה עצוב".

היה גם מקרה קיצון שבו חוותה פרידמן על גופה את הקושי של האסירות להשתחרר. זה קרה כשיצאה מהכלא בסיומה של משמרת לילה, ואסירה שזה עתה השתחררה תקפה אותה במטרה להיעצר ולחזור לכלא. פרידמן בחרה שלא להגיש נגדה תלונה במשטרה, אך האסירה זרקה לבנה על ניידת המשטרה שהגיעה למקום – ונעצרה. "היא רצתה להיכנס שוב כדי להתקלח, לאכול ולישון. לא היה לה לאן ללכת".

"הנשים לא צריכות להיות תלויות בבעל ובהורים"

כששואלים את פרידמן מהי לדעתה 'אישה משוחררת' היא משיבה שלעיתים קשה לה עם האבחנה המשקפיים המגדריות. "יש אפליה שדורשת תיקון, אבל אני לא בקטע של אישה משוחררת שזורקת את החזיה", אמרה. עם זאת, גם המורה שהפכה קצינה בכירה בארגון בטחוני מודעת למחירים שנשים משלמות כדי לממש את עצמן ולמחסומים הרבים שהחברה מציבה בפניהן.

כניסתה של פרידמן לשב"ס באמצע שנות השמונים דרשה שינוי בחלוקת התפקידים במשפחה.  "במשפחות מישהו מוותר. התחלתי כקצינת חינוך בחצי משרה, אז עבדתי בערבים ובעלי היה יותר עם הבנות וזה היה מחיר מודע בהסכמה. כששני הצדדים רוצים להיות קרייריסטים צריך לראות איך מחלקים. בלי בעלי שלקח חלק בעניין לא הייתי מגיעה עד היום ולא יכולתי להיות פה. היה לי יותר קל. הייתי מגיעה מאוחר והבנות היו כבר אחרי מקלחת".

שרה פרידמן מפקדת הכלא ומנהלת אגף השמורות בכלא נווה תרצה. (צילום: יעל אלנתן)

גם כיום, פרידמן רואה את מרבית הסוהרות שבפיקודה מתמודדות עם המתח בין האימהות לתפקיד: "רוב הסוהרות כאן הן אמהות לילדים קטנים, קרועות בין הבית והעבודה". היא מודעת לאפליה הקשה של נשים בשוק העבודה בתחומי הקידום והשכר, אך מציינת כי "במקומות כמו צה"ל ושב"ס המשכורות זהות". היא לא האשה הראשונה שמפקדת על בית סוהר, וגם בראש הארגון עמדו עד היום שתי נשים – עפרה קלינגר ואורית אדטו – מה שכיום עדיין לא נראה ריאלי במשטרה או בצה"ל, למשל.

"נכון להיום נשים צריכות להשתלב בעמדות מפתח ולהיות עצמאיות יותר, לא להיות תלויות בבעל ובהורים, זה המוטו שלי", אומרת פרידמן, "אימא שלי כל הזמן הייתה אומרת לי שהחיים שלה עברו לה בהינף אצבע. היא היתה אינטילגנטית והייתה יכולה להיות משהו, והיא מכה על חטא שלא המשיכה ללמוד וגידלה את הילדים. אני אמרתי שאני לא אהיה כמוה ואהיה עצמאית. אישה שתלויה בבעלה ופתאום הבעל נפטר, מה עושים? אישה צריכה להיות עצמאית ולממש את עצמה", אומרת פרידמן ומוסיפה – "כמו גבר".

"גם המסר המרכזי שאני מנסה להעביר לאסירות בכלא הוא שאישה צריכה להיות עצמאית", אומרת פרידמן, "אני רואה נשים שמנסות לעמוד על הרגליים, נגיד אישה שעשתה אצלי קורס ולא מקבלים אותה לעבודה כי היא אסירה משוחררת, או שהיא רוצה לחזור למשפחה שלה ומישהו הסית את הילדים שלה נגדה. במציאות קשה כזו, אין ספק שהשכלה ועבודה יעזרו לאותן נשים לעמוד על הרגליים."