חזרתי הביתה קפוצה ומקופצת. אני לחוצה ומוצפה ולא מפסיקה לקשקש. יש ימים כאלה.
הוא קלט את המצב הזה שלי, ראיתי.
הבחנתי בעיניים שלו מבחינות שהגוף שלי מופעל
שאני פתוחה לעולם
שאני פתוחה כלפיו
שנהר הרגש זורם בתוכי ממש עכשיו ואפשר לקפוץ אל הזרם, לשחות בו.

מיהרתי ללכת להתקלח אחרי יום ארוך ומיוזע. לדאבוני לא היו מים חמים. איך לא בדקתי לפני שהורדתי בגדים? חסרת ריכוז שכמוני. מאוכזבת ועטויה בחלוק יצאתי את חדר האמבטיה והלכתי להתחפר במיטה תחת השמיכה, נסה מפני הקור.

נגמר שבוע ומתחיל שבוע ואני לא מספיקה
החיים זוהרים ודוהים ומתרחשים כטבעם
הגוף שלי מרגיש את זה גם, את הצפת המידע ואת זרימת האירועים. גופי יומן בו נרשם הכל.

מאוד עצובה הייתי השבוע. מאוד שמחה. מאוד נרגשת. גם מפחדת. מאוד
יתכן שכל זאת גם מפני שאני בימי הביוץ? איני יודעת. אך הרגשות געשו בי במהירות מיוחדת.

לא משנה איפה הוא נוגע אני קופצת. האם זה כיווץ של סגור או של פתוח, או של סגור המחכה להיפתר, או של פתוח שעוד רגע יסגר?
מה זה משנה עוד רגע אנחנו כאן עכשיו (לכי לך, מחשבה, אינטינליגנטית ככל שתהיי. זה לא הזמן בשבילך).

מתח מיני שנצבר במפגש עם אחרים וטרם נפרק עושה דרכו במשעולי. מערכת שבילים מסועפת. הוא משתעשע לי בצוואר באוזן. יד, לשון, נשימה. בודק איזה כפתור מפעיל מה. רטט חולף בי.

מחשבה צפה מעל פני המים: האם חדירה? האם ארצה? ואם לא, מה זה אומר?

אני מזכירה לעצמי ששום דבר לא חייב לקרות. שזה לא אומר כלום. ועדיין… שבועות מספר לא קיימנו יחסי מין שכללו חדירה. האם זה לא מה שאהובים אמורים לעשות? ממשיכה המחשבה לנקר.

(מחשבות שתלטניות. תהיו קצת בשקט. כל היום אני מקשיבה לכן. תנו קצת מנוחה. תנו לעשות אהבה בשקט).

חוזרת לגוף
עכשיו הגוף מדבר איתי, עכשיו כבר לא מתנגן סיפור שאני מספרת על המשיכה שיש ואין בינינו ומה קורה אתה.
עכשיו גוף לגוף, נץ ולילית
ושנינו פה וזה אפשרי
כל עמוד השדרה שלי רוטט מכל מגע מכל תנועה
אני נושמת אני נעה אני נושמת אני מוציאה קול

מזה זמן לא הבאתי את האנרגיה הזאת בינינו, המתמסרת, המצחקקת, השעשועית, הסקסית משהו, המפלרטטת.
מזה זמן הוא לא הביא את האנרגיה הכובשת, הממוקדת, זו שרוצה לקחת אותי כאן ועכשיו.

נזכרתי איך מרגיש הזין שלו. הוא עבה במידה נעימה, קשה ברכותו. היה נעים לחוש בו עם היד והאמה ולפגוש אותו כמו לראשונה.

פגשתי את ריח הזיעה שלו (גם הוא לפני מקלחת) הוא היה חריף ולא הייתי בטוחה מה התגובה של הגוף שלי אליו, נזכרתי שמישהו אמר לי משהו על זה שריח גוף זה איזה סמן להתאמה, יעני אם אני נמשכת לריח של הזיעה זה אומר שיש משיכה.
ואז נזכרתי שזה קשקוש בלבוש (מחשבה! תפסתי אותך).
ולמה ריח הזיעה שלך צריך להיות לי נעים כדי להימשך
גם המחשבה הזו עברה
פוגשת מקום
ריח
גוף
מחשבה

"מה מדליק אותי? מה מכבה אותי?" תחושה או מחשבה? האם אני נותנת לגוף שלי לדבר? בחיי שאני מנסה. חשבתי לרגע שאני שיפוטית, גם זה חלף, עוד מחשבה שהייתה לרגע והתפוגגה.

חזרתי ונשמתי, הגוף היה יציב יותר מכל המחשבות
היוני שלי נפתחה אליו
אהבתי שהוא אמר מה הוא רוצה, ולא ניסח זאת כשאלה.
אני רוצה להיכנס. הוא אמר.
להיכנס איך? שאלתי
ידעתי מה הוא רוצה ובכל זאת רציתי לשמוע אותו אומר את זה.
אני רוצה לחדור אליך.

משהו בי רצה להישאר סגור בתוכי, לא לפקוח עיניים להיות רק בהרגשה של הגוף, להיות כמו לבד אבל איתך.
בדומה לריקוד בעיניים עצומות, לפעמים קל יותר לעשות אהבה בעיניים עצומות. פקחתי עיניים והסתכלתי עליו וראיתי אותו
נץ
הנה הוא פה
גבר שאני בוחרת בו
גבר שאני בוחרת שיהיה איתי ב(רוב) הלילות
זו חברות וזו דרך
הוא יודע להקשיב לגוף שלי, עד כדי כך שגם כשהוא נוגע באוויר אני יכולה להרגיש את זה
לפעמים. גם אם זה לפעמים, זה לא משנה זה עדיין קיים.
איך אני יודעת? כי ראיתי, כי הרגשתי.

הגוף נפתח והשתחרר ולא חשבתי בכלל על איך אני נראית או מה הריח שלי לפני המקלחת. הייתי כולי גוף. זו מתנה נשגבת, להשתחרר לגמרי מהשאלה הטורדת "מה הוא חושב עלי?" כי אני יודעת שלא רק שהוא מעריץ אותי, הוא מקבל אותי בדיוק כמו שאני, עם כל חסרונותיי. לפעמים, זה שווה יותר מלהעריץ אותי.

שם מגיע גם איזה ריפוי –
לבררנות שלי, לשיפוטיות, להססנות, לכל ה-FOMO שלי על בנוגע להתאהבויות אחרות וכל האש שמחכה לי עם אחרים.
נראה שעדיין אפשר להיפגש בפשטות הנץ והלילית. רשמתי לפני. הניצוץ הזה עוד שם. אפשר לחוש ולהרגיש. אפשרי ונגיש.

הרגשתי את המים שבתוכי מלאים, כבר כמה ימים אני חשה בנוכחותם. רציתי לשחרר את הסכר ולהישפך. נשמתי והרגשתי את הזרם מתהווה. וזה לא בא. ופתאום מחשבה: "אני סגורה… למה אני לא פתוחה…? למה זה לא יוצא?"
נזכרתי שהמים אוהבים רוך ושקט ושהם לא יוצאים כשאני לוחצת עליהם. זה לא צינור שאפשר פשוט לפתוח ולסגור את הזרם. זה יותר כמו פעפוע של מעין. נשמתי ושחררתי את המחשבה.
הייתי שוב כולי גוף והמים לא באו. כבר לא כעסתי עליהם.

הוא עינג אותי באצבעותיו. המגע היה כמעט מדויק. הרגשתי אותו עובר מאנרגיית הטורף לאנרגיית המעניק ורציתי אותו דווקא טורף.

האם אפשר לטרוף בצורה מדויקת?
האם אפשר "לטרוף" גם עם האצבע? לענג אותי אבל להתענג מזה בעצמך ולא להפוך להיות במקום ש"מעניק" ו"מטפל" בצד השני (זה מקום נפלא וכבודו במקומו מונח אבל זה לא המקום שכובש אותי).
רציתי להרגיש אותו טורף אותי שוב. אמרתי תיכנס אלי
הוא לא היסס, חזר פנימה לבקשתי.

ככל שאני רוטטת אז גם הוא, מעין משחק על חבל דק, איך מושכים את העונג ולא מזרזים את השפיכה לפני שהיא מוזמנת בשמחה
כעבור כמה דקות התחלתי להרגיש בתוכי קצת פחות רטיבות, ואז שוב
ניסיתי להיות קשובה מתי אני מפסיקה להתענג מהחדירה הזאת? יש איזה רגע שזה נהיה משהו שקורה בלי יותר מידי עונג. אני מנסה לתפוס את הרגע הזה כשהוא קורה ולא בדיעבד. כי הכמה דקות האלה שבהן אני ממשיכה כשכבר הייתי צריכה לעצור…נצברות כמו אוברדרפט בתוך הגוף.

הרגשתי רטט וחשבתי ששפך. לא שפך. עניינה אותי התנועה הזאת שאני מרגישה את הזין שלו בתוכי בניואנסים יותר דקים. לא רק כמו דבר שזז בתוכי אלא את התנועה מתרחשת בתוכו. אתה חודר אלי ובעצם אני מרגישה אותך בתוכי, מרגישה את תוכך.

שמחתי על הרגישות של הנרתיק שלי שמקבל מסרים. הרגשתי שאני פה.

כבר חשבתי לעצור כשפתאום הוא שינה תנוחה והרגשתי אותו נוגע במקום ממש עמוק בצוואר הרחם שלי. הרגשות הציפו. גם עצב. הרגשתי משהו בחזה שלי נפתח. זה לא היה בדיוק אורגזמי, זה היה יותר כמו התרככות של התוך שלי.

ולנגד עיני העצומות עלו צורות בשחור וזהב, חיות, כמו קרני איילים, כמו סמלים מצריים עתיקים.

בכל פעם שהוא התקרב אל החזה שלי, אל הפטמה, אל הצוואר או אל האוזן, הרגשתי את הערנות של כל הרקמות שלי, לפעמים אפילו יותר מאת היוני עצמה.

הוא חדר אלי בעוצמה ואפילו די במהירות.
הרגשתי אותו נוגע בפתח צוואר הרחם שלי מבפנים, זה היה קצת נעים וקצת כואב התחשק לי פתאום שיסתיים.
רציתי להרגיש אותו גומר.
רציתי שישאיר משהו בתוכי שיהיה פה גם מחר שיזכיר לי את הקרבה הזאת שהייתה הערב.
שלא הייתה הרבה זמן.
כדי שיהיה בתוכי זכר לזה שאנחנו פה
והאש פה
היא בתוכי ובתוכך ולפעמים היא מתחברת ללהבה אחת.

בכוח ההתכוונות המשותפת.