כשלמדתי קולנוע אצל הבמאי הדגול רוברט אלטמן, הוא אמר לנו בהלצה אכזרית כי "מספר הקסם הוא חמישים. אחד מחמישים יהיה במאי קולנוע, ובגלל הקשיים הבלתי רגילים, יש סיכוי שהוא לא יעבור את גיל חמישים. למזלכם, ערוצי הטלוויזיה הרבים כאן בארה"ב יצילו אתכם מחרפת רעב". ואכן, הצעירים המוכשרים שבוחרים לעסוק באמנות הקולנוע בחרו לוותר על משכורות העתק שיכלו להרוויח בהייטק, והחליפו אותן בהכנסה נמוכה, עתיד מעורפל ועבודה קשה מאוד ורצופת אכזבות.

אבל בוגרי לימודי הקולנוע והטלוויזיה בישראל מתמודדים עם קושי גדול נוסף, שמסיבות מובנות כמעט ולא מדברים עליו: המשרות המועטות בערוצי הטלוויזיה נתפסות בידי בוגרי תחנת הרדיו גלי צה"ל, וסיכוייהם של הקולנוענים הצעירים להצליח נתקלים בתקרת זכוכית. תשאלו, מה הקשר בין מי ששירתו בתחנת רדיו צבאית לבין הפקת סרטים? למעשה, סיכוייהם של בוגרי גל"צ להפיק סרט תעודה בטלוויזיה כיום גבוהים לאין ערוך מהסיכוי של בוגר החוג לקולנוע – ואין עוול גדול יותר.

גלעד (שם בדוי) היה סטודנט מצטיין שלי בחוג לקולנוע, לאחר ששירת כקצין קרבי בצה"ל. בתקופת לימודיו הוא עבר את כל מסלולי ההפקה: תסריטאות, בימוי סרטי תעודה וסרטי עלילה, צלם ועורך. הייתה לו הופעה מרשימה וגם קול רדיופוני עמוק, המתאים לקריינות מול מצלמה. עם סיום לימודיו הוא התקבל לעבודה באחד מערוצי הטלוויזיה המסחריים כעוזר עורך טכני. בהמשך הוא הועסק כעוזר-תחקירן בתכנית אקטואליה. לעיתים השתמשו בקולו העמוק למבזקים באתר האינטרנט בערוץ, מבלי שפרצופו נראה לציבור. גלעד הגיש הצעות ליצירת סרטי תעודה, אך נתקל בעובדה מצערת: בוגרי גל"צ שהועסקו בערוץ קיבלו עדיפות על פניו בהפקת סרטי תעודה.

וכך עובדת השיטה: בוגר גל"צ מתקבל לעבודה ככתב חדשות או תחקירן בתכנית אקטואליה. הוא משתפשף בהכנת כתבות טלוויזיה, שהיא מלאכה שונה מיצירת סרטים – אבל הוא כבר בברנז'ה.  כשיום אחד הוא מציע לעורך שלו להפיק סרט או סידרה תיעודית, התגובה שיקבל תהיה "אחלה, לך על זה". אבל אותו גל"צניק, שמעולם לא הוכשר ליצירת סרטים תיעודיים, יפיק כתבת מגזין מורחבת, שהיא המשך לכרוניקה העיתונאית, ללא עומק או היבטים אנושיים מורכבים. זה לא יפריע לקברניטי הערוץ לדווח על אותה כתבה לרשות השנייה כ'סרט תיעודי סוגה עילית', ובכך כביכול ימלאו את חובתם בתנאי המכרז של הרשות השנייה – הפקת מספר סרטי תעודה איכותיים בכל שנה. במקביל, אותו גל"צניק זכה למעמד של במאי סרטים כשהוא נעדר כל ניסיון והכשרה בתחום, בעוד גלעד הקולנוען המוכשר, ורבים כמותו, נותרים מתוסכלים.

זה לא תמיד היה כך. לפני כמעט עשרים שנה זכיתי במכרז של הרשות השנייה לסרט בשם 'כיפה סרוגה', וקיבלתי מימון לסרט בו הצגתי את עולמם המורכב של חבורת בוגרי בני עקיבא בגיל חמישים, שהתחילו יחד את חייהם בשכונת הכיפות הסרוגות קריית שמואל בחיפה. הסרט שודר ב'רשת' בערוץ 2 בשנת 2000. מנהלי 'רשת', וכמוהם הזכיינים האחרים, לא היו מעוניינים בסרטים מהסוג הזה, אבל המפיק הראשי האגדי של הרשות השנייה ילון גורביץ ומנכ"לי הרשות השנייה נחמן שי ושמואל שם טוב כפו עליהם לקיים את החוק, ולשדר מאות סרטים של יוצרי קולנוע אותנטיים.

המציאות כיום שונה לחלוטין. ללא המימון והאכסניה בערוצים המסחריים, נאלצים הקולנוענים לכתת את רגליהם בקרנות הקולנוע, שתקציבן מצומצם. הם יכולים לנסות גם למצוא תמיכה ומימון בערוץ 8 של הוט או Yes, שגם הם מוגבלים בתקציביהם, ולגרור את עצמם לפסטיבלים בחו"ל – שזה פחות חשוב ובוודאי לא מכניס מבחינתם. לעומתם, לבוגרי גל"צ מספיקה שיחה אחת עם הבוסים בערוצי השידור.

לאחר שנים של תסכול ואכזבות, גלעד, הסטודנט המצטיין שלי, הבין שאין לו סיכוי. בלב כבד הוא נטש את עבודתו בערוץ המסחרי, והתקבל בימים אלה לעבודה בחברת הייטק. ייתכן שאם לא היה בוחר לסכן את חייו למען המדינה, הדברים היו מתגלגלים אחרת. קולנוענים מוצלחים אחרים מושכים עוד ועוד, שהרי יצירת סרטים היא אהבתם הגדולה. הם מגיעים לגיל חמישים מתוסכלים למדי, ואז מתעוררים כשמאחוריהם מעט יצירה קולנועית-טלוויזיונית, חסרי אפשרויות כלכליות נאותות וללא פנסיה.

בוגרי גל"צ אינם אשמים בתופעה זו, הם רק הסימפטום שלה. התקשורת הישראלית בנויה מברנז'ה מוצקה בשיטת 'חבר מביא חבר', או בן העיירה מביא את בן העיירה, כנהוג בשטייטעל. מוביליות של עשרות שנים בין גל"צ לערוצי השידור, בהם יושבים אנשי גל"צ לשעבר, חלקם עדיין עובדים בה בתפקידים בכירים כאזרחים עובדי צה"ל. זה טבעי, אבל לא נכון. בהיעדר הנהלה ראויה ברשות השנייה, הערוצים מצפצפים בחוצפה על מילוי חובותיהם לפי המכרזים, כלומר על החוק – המחייב אותם להשקיע ביצירת סרטי איכות. הרשות השנייה נכשלת בדרישה לקיים מחויבות חשובה זו, כפי שקובעים המכרזים בהם זכו ועליהם חתמו הזכייניות.

סרט דוקומנטרי אינו כתבה מורחבת, וכיום מספר הסרטים התיעודיים שהערוצים משדרים תחת ההגדרה 'סוגה עילית' ונוצרו על ידי קולנוענים אמיתיים שואף לאפס. לזכיינים זה כמובן משתלם – הגדרת כתבה מורחבת כסרט דוקומנטרי מאפשרת להם להוציא פחות כסף ממה שהתחייבו במכרז. רק לשם הדוגמה, הפקת כתבה מורחבת דורשת בממוצע שלושה ימי צילום, בעוד שצילומי סרט תיעודי משתרעים על פני כעשרים יום, ולאורך זמן. אם נכפיל סכומים אלה בעשרות סרטים בשנה שאליהם מחויבים הערוצים, מדובר בחיסכון של מיליונים.

לקומבינות של ערוצי הטלוויזיה מצטרפת גם הרשות השנייה עצמה, שלא חסרים לה תקציבים. עד לפני מספר שנים הפיקה הרשות באופן עצמאי עשרות סרטים דוקומנטריים ותוכניות טלוויזיה, על ידי במאי ומפיקי קולנוע. מנכ"ל הרשות נחמן שי והמפיק הראשי ילון גורביץ' חייבו את הערוצים לשדר את ההפקות הללו, לפחות שעה בשבוע. הערוצים עשו כל שלאל ידם "להתפרפר" מקיום המחויבות, אבל גורביץ' 'הקיא דם' כדי שסרטים אלה ישודרו בזמן מסך ראוי.

אך משום מה וללא סיבה נאותה, החליטה הרשות השנייה לסגור את ערוץ ההפקה העצמאי שלה, שעליו גדלו טובי הקולנוענים בישראל ובתוכם כותב שורות אלה. מדוע? והיכן איגודי היוצרים? ובכן, מאות יוצרי קולנוע הפגינו על עיוותים הנזכרים בכתבה זו (בלי קשר לגל"צניקים) מול משרדי הרשות השנייה ומול הזכיינים, כשהמפורסמת ביותר היא הפגנת אלפי יוצרים מול משרדיו של מוזי וורטהיים ז"ל, מבעלי קשת וקוקה קולה, בבניין קוקה קולה בבני ברק. הסוף העצוב הוא שהיוצרים קרסו מפאת עול הכסף שהוצא על משפטיזציה ותלאות בג"צ, מול הכוח הכלכלי התאגידי העצום של הזכיינים.

מכאן ולהבא, תאמר כל אם עברייה לבנה/בתה שיחפצו ללמוד קולנוע: "אם ברצונך להצליח להגשים את חלומותיך כקולנוען, אני מציעה לך לא להתגייס לצנחנים. דרכך חסומה על ידי גל"צניקים, שעל לא עוול בכפם משמשים ככלי לאי מילוי חובות הזכייניות". לא רק הקולנוענים שדרכם נחסמת נפגעים מכך, אלא החברה הישראלית כולה, שמפסידה את הסרטים האיכותיים שיכלו ליצור טובי יוצריה.