לחזור אל העיר נתניה זה כמו לחזור הביתה, במובן הרחב של המילה. המקום בו גדלתי, הרחובות בהם ביליתי את ימי, הזכרונות והמראות.
23 ויותר שנים חלפו מאז עזבתי את העיר, תחילה לצבא, אחר כך ללימודים הגבוהים ולבסוף לחיי הבגרות בתל אביב ומשם להרצליה, אבל יום בעיר הבהיר לי שרב הדומה על השונה… במקרה הזה בעיקר במובן החיצוני הפשוט. המבנים הישנים נותרו ישנים, מספר חדשים נוספו אבל המרחב הציבורי לא השתנה מהותית, לא נחצבו רחובות חדשים, לא נבנו גשרים חדשים, לא הפכו את פני מרכז העיר. העיר שהכרתי נותרה בעינה באופן כמעט מחשיד.

מדרחוב הרצל בנתניה.
צילום: דן לזר.

מדרחוב הרצל בנתניה.
צילום: דן לזר.

עוד לפני הכניסה לעיר חלפתי על "שטחי הפרא", הידועים יותר בשמם המקומי "הרי גרינטל" בדרום העיר. הרים הם לא, אפילו לא גבעות, אבל בתור ילד אלו היו ההרים שלנו… שם היה מסוכן, היו הרפתקאות, חיות. שם הלכנו לאיבוד לפעמים, שם היה הטבע… שם, חבוי במרחב, מגרש טוברוק הישן שאני זוכר מהופעתה ההיסטורית של בית"ר ירושלים מול בית"ר נתניה המקומית… אי שם מצאתי נקודה על גבעת חול קטנה שממנה אפשר היה לראות חצי מגרש, שם הצלחתי להתמקם ומשם ראיתי מעט מן הקורה במשחק, ובעיקר שמעתי את שאגות האוהדים מן הטריבונות אחרי כל אחד מששת השערים של בית"ר הנכונה (ירושלים כמובן…) שלא זכיתי לראות במו עיני.

המרחב קצת השתנה, שכונה קמה בקצה המערבי שלו, אבל הרבה עדיין נשאר, פראי, חשוף, כמו מחכה לי, חשבתי, הרגשתי, זה רק אני שהלכתי הלאה…

הרי גרינטל.
צילום: דן לזר.

הרי גרינטל.
צילום: דן לזר.

אל העיר עצמה נכנסתי עם מחשבות ומוסיקה ברדיו, ולקח קצת זמן להיכנס לאווירה, או אולי לחזור אחורה בזמן. הנסיעה ברחוב סמילנסקי עשתה את זה. הכביש המחורץ, שהגלגלים החולפים על פני חריציו רוטטים ברעש עמום ורפטטיבי, החזירו אותי אל הציפייה הנרגשת לנסוע בכביש הזה בתור ילד, כאשר המשפחה הייתה נוסעת אל סבתא, שכבר 20 שנים לא גרה שם מאז נפטרה. אבל המעלית הראשונה בעיר עדיין פועלת שם בבניין הישן והבית, למעט שיפוץ קל, נראה אותו דבר.

השיכונים ליד בית הספר היסודי שלי, הזמן לא נגע בהם. בית הספר עצמו, איבד את מגרש החול בו שרפתי ימים ארוכים במשחקי כדורגל אינסופיים, אבל הכיתות עדיין עומדות. הבית הישן של המשפחה בבן יהודה 24 עדיין עומד.

רחוב סמילנסקי.
צילום: דן לזר.

ובכל זאת, רק למראה דומה העיר לנתניה שהכרתי בשנות השמונים והתשעים של המאה הקודמת. אז זו הייתה עיר, אבל עם תחושה של עיירה. יכולת לומר שאתה מכיר את כולם.
בתור ילד הכרתי את כל הפרצופים, כמעט לא יכולתי "ללכת לעיר" בלי לפגוש מכרים רבים, חברים, הורים של, פנים מוכרות, דמויות מוכרות. אז לא היה אינטרנט, אז כיכר העיר באמת הייתה כיכר העיר, וכולם, באמת ולא כפרפרזה, היו שם.

והיום? לא פגשתי אדם אחד מוכר, אולי חוץ ממוכר התירס, הקשיש, שחשדתי בו שהוא אותו מוכר תירס מילדותי, עומד שם באותו הצומת כאילו דבר לא השתנה.
ואולי, בעצם, באמת דבר לא השתנה?

וגם מוכר העיתונים בפינת הרצל/שער הגיא עדיין שם. קשיש למדי. ניגשתי אליו ושאלתי אם הוא כאן עוד מימי ילדותי. "זה לא אני", הוא השיב, היה עוד אחד, הוא כבר לא, הוא אמר ולא רצה להמשיך וגם מישהי בדיוק עצרה על ידו לבקש "פרוגרמה" והעבודה קודמת לכל… איפה רואים עוד מוכרי עיתונים ברחובות, חשבתי לעצמי וחייכתי, רק בנתניה שלי.

מוכר העיתונים.
צילום: דן לזר.

גם בתי העסק, בתוך המבנים הוותיקים השתנו לבלי היכר. חיפשתי עסקים "מיתולוגיים" מימי ילדות וכמעט ולא מצאתי. מוכר התירס עוד שם, התחנה המרכזית עדיין עומדת, סניף הליכוד הצמוד לקולנוע שרון המיתולוגי עדיין עומד, אבל היכן גלידה ניצה? היום פועלת במקום חנות חשמל, היכן הפלאפל בנוטע פינת שער הגיא? היום המקום פשוט סגור ומסוגר, היכן הבנק והיכן החלפנים בצומת הרצל-שער הגיא? היום אין שם בנק ואין חלפנים.

והיכן המכולת בסמילנסקי, של הקשיש עם השלט: "כאן לא מוכרים פיל!", ואם כבר סמילנסקי, היכן הפאב המיתולוגי של מגן דהרי?…

פעם היה פה בנק, והיו פה חלפנים.
צילום: דן לזר.

פעם הייתה פה "גלידה ניצה" המיתולוגית.
צילום: דן לזר.

הפלאפל המיתולוגי בפינת הרחובות שער הגיא והנוטע.
צילום: דן לזר.

זו אותה העיר, אבל… לא אותה נתניה. זו נתניה אחרת, עם אנשים אחרים, עם בתי עסק חדשים, ובכל זאת… זה משהו באוויר, לא בטוח שהרוח שונה, שזו נתניה שונה. משהו בעיר שמר על הצביון, בגינות הציבוריות עדיין יושבים זקנים וכסאות גלגלים בדיוק במקומות שאני זוכר מן הילדות, היכן שהיו בתי קפה בילדותי עומדים היום בתי קפה אחרים, ומלאים באותה מידה. הים הוא אותו ים, והנתנייתיות אותה נתנייתיות, יש דברים שבכל זאת לא משתנים, אולי פרט לתמהיל השפה, היום צרפתית נשמעת בעיר בכל מקום… אבל הם משתלבים בתוך המסגרת הנתנייתית. העיר/עיירה שלי נותרה עיר עיירה, עם אנשים חדשים, עסקים חדשים, אבל רוח, די.אנ.איי שלא השתנה כמעט בכלל.

המשכתי אל קניון השרון, המקום אליו הייתי יוצא עם חברים בשישי בערב, הדייטים הראשונים עם בנות… המקום בו הייתי אוכל צהריים מדי פעם בימים בהם כבר הייתי תיכוניסט אחרי "ביצפר", והמקום בו עמדה מריים פיירברג, היום ראש העיר, והפגינה בכל יום שישי נגד מדיניות השמאל, לפני אוסלו.

הכניסה דרך עמדת בידוק קפדנית, שלא הייתה שם כשהייתי ילד, ונוספה אחרי עוד פיגוע קטלני, ולא הראשון, שידע הקניון הזה. בפנים, שוב, אף לא בית עסק אחד מוכר לי. החנויות שהייתי אוהב כל כך לבקר סגרו את שעריהן לפני שנים, והכל חנויות מותגים שלא היו אז.

מן הקניון המשכתי לשוק נתניה, עוד מקום עם מיתוס וסטיגמה, מקום קשוח המככב עד היום בבדיחות העממיות. מקום אליו יכולים להיכנס מחבלים (כפי שגם קרה בעבר) אבל לא לצאת. בתל אביב, צוחקים הישראלים, עוצרים את המחבל לפי נוהל מעצר חשוד, בנתניה לא יהיה שום נוהל, הוא פשוט לא יצא בחיים.

אולי, חשבתי לעצמי במהלך הסיבוב בשוק, אולי זה נכון, אבל במציאות שאני פגשתי איזו לבביות נפלאה ראיתי בשוק בנתניה. רק חיוכים, רק טפיחות על השכם, רק ברכות והרבה דו קיום. יהודים וערבים עובדים יחד, מתחבקים מול המצלמה וחיים ביחד בלב חפץ. "בוא", אמר אחד הרוכלים עם כיפה, לחברו הערבי בדוכן הצמוד, "בוא בוא תצטרף, רוצים אותך לצילום של הבית היהודי"… אמר וצחק צחוק גדול. והערבי בא, והם התחבקו ואני צילמתי. החיים עצמם, חשבתי לעצמי, חזקים יותר מכל מיתוס ומכל סטיגמה.

דו קיום בשוק בנתניה.
צילום: דן לזר.

דו קיום בשוק בנתניה.
צילום: דן לזר.

באחד מבתי הקפה במתחם השוק שיחקו שניים שש בש. שאלתי אותם אם אוכל לצלם. "צלם חופשי", אמר השמאלי, "אין שום בעיה בכלל, אשתי יודעת שאני כאן"…
"אל תצלם", אמר הימני בשקט.
"אל תצלם אותו" אמר שוב השמאלי, "אשתו לא יודעת"…

שש-בש בפרלמנט של השוק.
צילום: דן לזר.

וכך, עם הלבביות והחמימות הזו, המשכתי אל לב העיר, אל רחוב הרצל הראשי, אל אזור התחנה המרכזית, אל כיכר הרצל-סמילנסקי וכל הדרך עד הים, דרך שטמפפר והעירייה ודרך המדרחוב הגדול של העיר. כל בתי העסק מפוצצים אורחים, ברחובות פקקים גדולים, כל החנויות עמוסות. העיר תוססת! חשבתי לעצמי, מה זה תוססת, נראית כמו יום של חג או שבת, והביקור היה באמצע השבוע… המון צרפתית, קצת רוסית וקצת שפות זרות נוספות, אווירה של עיירת קייט אירופאית, צרפתית כנראה, בכל רחבי העיר, אווירת חג ושמחת חיים, אווירה שלא זוכר שנתקלתי בה בערים אחרות בהן ביקרתי לאחרונה, ובהן בלטה דווקא דלילות התנועה ברחובות, בוודאי באמצע השבוע. בנתניה – עומס גדול, שאני מכיר גם משנים קודמות של ביקורים פה ושם, זה עומס מאפיין, ובצדו עומס גדול של דמויות וטיפוסים- גן עדן לצלמי רחוב ולחובבי אדם. וכך היא נראית לי גם היום, נתניה, מובלעת של שמחת חיים וקהילה שוקקת, ישראל הטובה והאוטנטית, הגרסה המודרנית, החיה והתוססת, של העיירה.

במדרחוב הרצל, בנתניה..
צילום: דן לזר..

על יד קולנוע שרון המיתולוגי, 34 שנים אחרי סגירתו, עמדתי וצילמתי. אחד מבעלי העסקים הסמוכים יצא ושאל: "למה מצלם? מה, סוף סוף משפצים? יביאו עוד קצת פרנסה?"
"אתה יודע", אמרתי לו בחיוך, "אני עוד הספקתי לראות כאן סרטים".
"אתה לא נראה… זה…", הוא אמר,
"מה, זקן?"
"אתה אמרת… אבל כן… מבוגר… אתה לא נראה מבוגר".
"הכל יחסי", שוב חייכתי, והרגשתי לרגע שגם דמעה יכולה לרדת ברגע הזה, אבל היא נשארה חנוקה בפנים, וכלפי חוץ נותר רק החיוך.

קולנוע שרון המיתולוגי, נסגר לפני 34 שנים.
צילום: דן לזר.

בשוק נתניה.
צילום: דן לזר.

בשוק נתניה.
צילום: דן לזר.

בשוק נתניה.
צילום: דן לזר.

מלון פארק, מקום אחד הפיגועים הגדולים בתולדות המדינה.
בשוק נתניה.
צילום: דן לזר.

מרכז העיר.
צילום: דן לזר.

אמיל.
צילום: דן לזר

גרפיטי במבנה שעבר פיצוץ ומאז משופץ.
צילום: דן לזר