מאורעות ונצואלה עולים לכותרות מדי יום ביום במשך שנים. זמן רב חלף מאז שנדמה כי לא נותרה התרחשות אשר בידה להפליא או להבהיל את עדי הרשומון – בנותי האנושות. פוליטיקאים מושחתים, מנהיגים פוטנציאלים אשר חושקים לחטוף את הכוח מן המושל התורן יהיה אשר יהיה המחיר שעמם יאלץ לשלם, מצב בטחוני ומצב כלכלי מטים לנפול ודרמות אנושיות סוערות המרטיטות את מאזין. אלו הן הידיעות הנשמעות באוזנינו אשליה בלתי אפשרית ודמיונית.

מפוזרים ומפורדים בין העמים כפי שאמר המן, נושאי סטיגמת הזר ונאבקים על מנת להקנות לעצמם זכות להתקיים בכבוד

אנו הקהל הצופה, ההמון היושב רחוק חווייתית, רגשית וגיאוגרפית. אנו הציבור אשר איננו משתוקק להרשות לעצמו להתעניין ולחקור את הנושא עד שלפתע נתקל בו בעל כורחו. אם כך כאשר עצמותינו פוגשות את גלויות ונצואלה בבואנוס איירס, או בנקודה

אחרת על פני כדור הארץ, אנו מתעוררים להבין את התופעה המסתורית ההיא, את הכוח המניע  לשינוי מקום חיים. סקרנות זו עולה כדחף הנחווה בלתי נשלט הנדמה לכוח הדוחף את האדם להגר ממולדתו הקורסת, דחף זהה למשיכה שלכאורה הינה בלתי אמצעית המרומזת במגילת רות.

בבירת מדינת הכסף פורחת ומתרחבת קהילת המוגלים והגייתם בולטת בנופי שפת סרוונטס. דיבורם המכשף והמסביר פנים מפתה להעלות קושיה בפניהם הן על עברם, הן על ההווה והן על הזדהותם הפוליטית. מימוש פיתוי זה אמור להפוך לפטרנאלי, בפרט כאשר תשובותיהם אינן הולמות את עמדותנו הפוליטיות או מפריכות את ההשערות שלנו לגבי נסיבות ההגירה. בכך מסכנים אנו את הדו-קיום ואת הרעות הבינאישית הראויה אשר ביטויה העליון הינו השלמה עם הווית האחר.

מבין מהגרי מחוז שהייתם יש שאינם חוזים את מסלול החזרה אל ארץ לידתם והעומדים ערוכים לשחזר ולחוות מחדש את געגועי ארצם מעתה ועד עולם. גם בין יוצאי הרפובליקה הבוליברית, היושבים בעיר השוכנת לחופי ריו דה לה פלטה, נמנים אנשים אשר בלבבם מרחפת התחושה כי אבדה תוחלת העתיד. הם התנסו בעבר ואינם מזהים סימני שינוי לטובה. שמעתי ביניהם את הבוטחים ואת המצהירים כי תהיה אשר תהיה תוצאת התחרות ההרסנית אשר בין האופוזיציה לבין הממשל לא ימצא פיתרון להטיב לכלל העם אם כי לקומץ האליטה המנצחת בלבד. "אין עתיד", אומרים, ובזריזות שבים אל הווה המהגר ונשכח לדקה קלה הצער.

בדומה למהגרים אחרים הונצואליים המתגוררים בבואנוס איירס, בפרט אלו אשר מעוניינים להשתקע בעיר, פורצים את גבולות התרבות המקומית ומאתגרים את יסודות התרבות האוניברסלית והגלובליזציה בניסיונם לאחוז בייחודיות תרבותם ולהעתיקה למרחב נוכחותם. לעיתים נתקלים באופן אקראי בעוברים המתנגדים לציפיה שהאדם יתאים עצמו לתרבות הנורמטיבית המקובלת במקום שהייתו, המחזיקים בניבם ובשפת-תרבותם, בהרגלי מזון והמדמיינים כי טרם הרפו מקראקס. ייתכן כי מדובר על מנגנון הישרדותי בסיסי, אולם הם מבצעים מעשה חתרני בשומרם את גבולות קבוצתם בעודם שוקלים לכונן גלות קבע ולעצב זהות הסתגלותית מתחדשת אך מתמשכת.

פועל יוצא מן הממשות הזאת לכנותם "מהגרים באהבה" ושני טעמים לדבר. מחד הם שמחים וחוגגים את ניכורם, מציינים את החיים ומוסרים תחושת הודיה. מאידך גיסא הם כרוכים במכורתם ודואגים לסייע בפרנסת משפחותיהם השבויות, המוצמדות לסדן אשר אליו מתקרב הפטיש להכותו מכה חזקה פעם אחר פעם. מהלומות חוזרות אלו לובשות צורות מגוונות כגון סנקציות בינלאומיות, ניסיונות הפיכה, ניתוקי רשת החשמל ומים, או דבר מה אחר העולה בחיים היומיומיים הלא שגרתיים, קיום אשר חוסר שגרה מהווה שגרה בו.

היותם נידחים, מגורשים ולרבות לא רצויים אלו אינם נראים המאפיינים הדומיננטיים בפרופיל "המהגרים באהבה" אליהם התייחסנו עד כה. הם אנשי קומה, בעלי אמצעים המספיקים להסתלק מארץ המצוקה ולבחון הקשרים בעלי תועלת נוספת. הם נשלחים או נדחפים גלותה על ידי סכסוכים פוליטיים וכלכליים שאין כמוהם. סיבוכים נצחיים, פגעים אשר הפכו למחלה כרונית במדינות רבות, מחלה מתפשטת ברחבי עולמנו ואשר משאירה טעם מר לקיום האנושי.

מהגולים מונצואלה בבואנוס איירס אנו למדים כי ניתן להגר מתוך מעשה אהבה, הרי דאגה לזולת ורדיפה אחרי רווחה מינימאלית מובילים אותם בדרכם. הם המראה בה אנו משתקפים, הם קיימים מפוזרים ומפורדים בין העמים כפי שאמר המן, נושאי סטיגמת הזר ונאבקים על מנת להקנות לעצמם זכות להתקיים בכבוד, אזי בצלם נבראו. הם מרבים מהות למצוות אהבת הגר, אשר בפירושה דרוש לכלול את כל גר הגר בתוכך, משמע את התושב אשר בקרבתך, בקרבתנו. אך נקודת מבט משלימה נדרשת כאן- הכללת המהגרים אשר מעמדם החברתי נמוך יותר, הם הנמשלים במגילת אסתר כיהודי המפורד בערי הממלכה הנידחות, לא פעם חסרי אונים. כנגדם המהגרים הממוקמים בהיררכיה הגבוהה יותר, עליהם דיברנו כאן, היכולים להשתעשע בערך העודף היחסי שלהם. המה מורשים להעיז לסרב ולהפוך את סדר חלקת היקום העוטפת אותם, כפי שעשה מרדכי המסרב בשושן הבירה. הם, המוחלשים ונושאי הפריבילגיה היחסית, יחדיו מכוננים את מעמד הזרים, הנוכרים מתוך בחירה פחות או יותר מובהקת.

היֹה הייתה מדינה ממוקמת בקצה הצפוני מזרחי של תת יבשת אמריקה הדרומית. היֹה הייתה וישנה אומה מפוזרת ומתפזרת, מפורדת בכוח המציאות, זהות השוכנת בלבם של תושביה המהגרים אשר גלו ברחבי התבל, מהגרים המעידים בקיומם כי מהגרים באהבה המה או אינם מהגרים.

**

הכותב, אליהו פרץ, משתתף בצוות הרבני קהילת בית אל בבואנוס איירס והוא רבה בדימוס של קהילת סיני בתל אביב.