כשהגעתי לארץ בתור עולה חדשה, לקח לי זמן להבין את המשפט "לא נעים מת מזמן". מיהו הלא נעים הזה שכולם מדברים על מותו? היום המשפט הזה פחות בשימוש, וכשמדובר על אוכל, נדמה שלא נעים חי ובועט. אינספור פעמים שמעתי אנשים מספרים שהם אכלו למרות שלא באמת רצו או שידעו שלא צריכים אבל "לא נעים". יש ללא נעים הרבה "בני דודים". כמו: "הכינו לי במיוחד", "הם ייעלבו", "לא רציתי שיעשו עניין מזה שאני לא אוכלת", "רציתי להיות עם כולם", ועוד ועוד. כמה מיליוני קלוריות נאכלו על מצבים של "לא נעים"? אינספור פעמים אנשים אכלו את מה שלא רצו או לא תכננו, כי לא נעים להם מאחרים. המתחרה הגדול של "לא נעים" זה "חבל" אבל עליו נדבר בפעם אחרת.

אני בחרתי לחיות אחרת. יש הרבה מאכלים שאינני מסוגלת לאכול במידה, ואם אני רוצה לחיות "במשקל בריא ובראש חופשי", אני יודעת שעלי להימנע מהם לחלוטין. זה אומר שאצלי, לא נעים באמת מת. סילקתי אותו מחיי, כשמדובר על מה שאכניס לפי ומתי. היום אני לא אוכלת בשביל אף אחד חוץ ממני.

אני משווה את המצב הזה להדרכה שמקבלים על מצבי חירום כשעולים על מטוס. הדיילים מנחים שקודם כל אני צריך לחבוש את מסיכת החמצן שלי ורק אחר כך, לעזור לאחרים. העיקרון הזה נכון גם ל"אכילה נבונה". "מסיכת החמצן" שלי היא לשים את הצרכים והבריאות שלי במקום הראשון, לפני אנשים אחרים, כולל את אלו שאני הכי אוהבת בעולם. אם הם אוהבים אותי, הם יקבלו זאת בהבנה ואם לא… זאת בעיה שלהם. אני שמה את עצמי במקום הראשון בנוגע למה שאני אוכלת (וגם את מה שלא) כדי שאהיה במיטבי למען האחרים – למען ילדי, בעלי, המשפחה, האנשים בעבודה, כולם. אני שמה את עצמי במקום הראשון בשבילם.

באהבה, ציפי

**

ציפי ליבנה, אחות מוסמכת, מטפלת בהתמכרות לסוכר, עורכת סדנאות קבוצתיות ותכנית ליווי אישי, וגם זוגי, לגמילה מסוכרים, מרצה לצוותים רפואיים ולקהל הרחב.

מייסדת "ציפי ליבנה – משקל בריא וראש חופשי". הכנסו לאתר