בכל שנותיי בבית הספר למדתי בכיתה שהייתה מלאה באנשים בעלי גוון עור שונה, שערות שנראו אחרת וצבעי עיניים שונים. אפילו ארוחות הצהריים היו שונות, בקופסאות שהבאנו מהבית היו דברים ששיקפו את המסורות והנורמות התרבותיות השונות של כל אחד מאיתנו.
קוראים לי איה ווגנר, נולדתי בארה"ב ובגיל חמש ההורים שלי החליטו לעבור לניו זילנד. הם קיוו לגדל אותי בגן עדן בקצה העולם. ניו זילנד ידועה בשלווה שלה ובאיכות החיים הגבוהה שהיא מעניקה לתושביה כמדינת רווחה. עליתי לארץ בשנת 2011, והיום אני חיה בעכו.
בשנה שעליתי, קרייסטצ'רץ', עיר לה קראתי "בית", עברה טרגדיה נוראה וטראומתית. רעידת אדמה קטלנית הרגה 185 בני אדם ופצעה אלפים. גם היום, שמונה שנים מאוחר יותר, העיר עוד בונה את עצמה מחדש, פיזית ורוחנית, היות ואסון הטבע הזה הזיק באופן בלתי נתפס לחייהם ורכושם של האנשים ששרדו אותו. 381,500 בני אדם גרים בקרייסטצ'רץ'. אותו מספר בני אדם החיים ביפו ובבת ים ביחד. 49 בני אנוש נלקחו מאיתנו ביום שישי, ובגלל הכאב והאבל אני לא יכולה לשתוק.
שיעור באנושיות ובכבוד הדדי
כאן בארץ, כשאנשים שומעים שגדלתי בעיר בשם "קרייסטצ'רץ" (כנסיית הצלוב), הם לא ממש בטוחים אם אני רצינית או לא, כי זה נשמע מוזר מאד שיהודים יחיו בעיר עם שם כזה. אבל למרות שזה נשמע מוזר וקצת מצחיק, תמיד הייתי גאה למדי במקום ממנו אני באה – כי קרייסטצ'רץ' לימדה אותי המון דברים, שאני מבינה שלקחתי אותם כמובנים מאליהם.
בעיר שהייתה ביתי נחשפתי לנקודות מבט שונות, למנהגים, מסורות ונרטיבים שונים. למרות השוני, המציאות הוכיחה לי בעקביות כי הדמיון בינינו הוא האנושיות שלנו והכבוד הבסיסי שלנו זה לזה. בסופו של יום מה שקבע מי יהיו חברינו היו הדברים הרגילים – מוזיקה, סרטים, תחביבים. המראה השונה שלנו והתפריט הנפרד שלנו לא היוו משקל מכריע בקביעת המעגלים החברתיים.
חייתי רוב חיי בקרייסטצ'רץ', למרות כל האינטראקציות האלה, עדיין לא הייתי "הנורמה". עבור רוב הלא-יהודים סביבי, הייתי היהודייה היחידה שהם פגשו אי פעם. ניסיוני כמיעוט הוביל אותי לפרש את התגובות הקסנופוביות, שספגתי לפעמים, כעניין שנובע מבורות, ולא משנאה פעילה. אני חושבת שלמרות מגוון התרבויות והמורשות, ניו זילנד היא עדיין קבוצת איים קטנים ומבודדים בקצה העולם, ופירוש הדבר שלפעמים יש חוסר ידיעה לגבי "האחר", וזה לפעמים מוביל אנשים לשאול שאלות מביכות, או להגיד אמירות פוגעניות.
העיר עומדת למבחן
כשהתעוררתי אל החדשות הנוראות, על שחיטתם של עשרות "אחרים" שגם הם קראו לעיר הזו "בית" הייתי קרועת לב, מפוחדת, כועסת ולא מאמינה בעת ובעונה אחת. זאת לא העיר בה גדלתי, העיר שלימדה אותי לחגוג את המגוון האנושי שיש בעולמנו, גם אם באופן לא מושלם.
העיר הזו עומדת למבחן. תמיד יהיו אנשים שיבחרו לשנוא, ולא לקבל את מי ששונה מהם. אנשים שיבחרו לפחד ולא ללמוד. השאלה היא איך נגיב לזה – האם נישאר מנומסים ושקטים גם אם ההתקפה הזו לא כוונה "נגדי"? או שנצרח עד כלות כוחנו שלסוג הזה של שנאה אין מקום בעולם שכבר סבל מספיק?
ג'סינדה ארדרן, ראש ממשלת ניו זילנד אמרה ביום שישי כי "לא היינו מטרה בגלל שנתנו מחסה לאלו ששונאים. לא נבחרנו לספוג את פשע השנאה הזה כי אנחנו מאשרים גזענות. נבחרנו בגלל שלא היינו אף אחד מהדברים הללו. בגלל שאנחנו מייצגים שונוּת, נדיבות, חמלה, בית לאלו ששותפים לערכינו, מקלט לאלו שזקוקים לכך. והערכים הללו, אני יכולה להבטיח לכם, לא יתערערו". ואני שומעת אותה קוראת למעשה.
לכל מי שחי היום בניו זילנד ואיבד מישהו בהתקפה הנוראית הזו בעיר (שהייתה פעם ביתי), לכל מי שמפחד, מרגיש בודד וקטן, אני יכולה רק להגיד שאני כואבת את כאבכם. מהצד השני של העולם, אני עדיין זוכרת בחיבה מקום שבו הדברים לא מושלמים, אבל בסופו של דבר הוא מקום מקבל. אני עומדת איתכם ואומרת בתקיפות, בקול רם וברור – אין מקום לשנאה כזאת בעיר שלנו.
למי שחי בישראל, אני רוצה לשתף אתכם בחוויות שלי, ליצור דימוי לאיך דברים יכולים להראות. זה אפשרי לקבל את זה שגורלכם קשור באלו שחיים אתכם באותו מקום – בלי קשר לכמה אתם שונים אחד מהשני. אני לא רק מתייחסת ליהודים מוסלמים ונוצרים. אני מדברת על כל הספקטרום הפוליטי, המגדר והמיניות. מעמדות סוציו-אקונומיים שונים, מידת האדיקות הדתית, ועוד ועוד. אפשר לקבל את זה שכולנו כאן, וזה הבית של כולנו.
כשותפים לאותו הבית, עלינו להגן אחד השני כשמישהו מנסה לפגוע באחרים שחיים איתנו באותו הבית.
איה ווגנר היא חברה בתנועת 'דרור ישראל' בעכו, שגדלה בתנועת "הבונים דרור" בניו זילנד
