אי שם בשנת 2013 הקטנה שלי הייתה בגן עירייה, ואחד האבות, אורן ברייט, שבתו חלקה את אותו גן עם בתי, בא אלי עם רעיון שהעתיק מאחד מחבריו בעיר אחרת – קבלת שבת שכונתית.
בצמוד לגן הילדים יש גינה ציבורית גדולה, והרעיון היה לאסוף את המשפחות מגן הילדים ולקיים אירוע בשישי אחר הצהריים, ואם זה יתפוס להפוך אותו למסורת שכונתית, ולמעשה להציע אלטרנטיבת בילוי משפחתי, זמן איכות, להורים וילדים סביב גן הילדים והמרחב הציבורי המשותף לכולם, בשישי אחר הצהריים. קצת שירים, קצת כיבוד, הרבה ביחד. זה היה הרעיון.
צילום: דן לזר.
הרעיון של אורן, שהחל כהתארגנות קטנה של הורים בגן, הפך מהר מאד להיות משהו אחר לגמרי. כבר באירוע הראשון ראינו, והבנו, שזו לא סתם קבלת שבת פשוטה עם אבא ואמא של שבת, אלא הרבה מעבר. אל האירוע הגיעו תושבים רבים מן השכונה אשר אינם קשורים אל גן הילדים, כי האירוע, כבר בפעם הראשונה, עבר כשמועה מפה לאוזן, ולפי כמות האנשים הכוללת הבנו שיש כאן צמא שכונתי לביחד, לקהילה, לפעילות משותפת, לאיזה ערך או לאיזו רוח שפחות נוטים לראות בעידן המודרני, בוודאי בעיר.
האירועים הלכו והצטברו, השתפשפנו, הבנו איך לעשות את זה יותר טוב מפעם לפעם, והשמועה עשתה לה כנפיים. הבנו מהר מאד, כבר באירוע הפורים הראשון בתחילת 2014 – האירועים שלנו הם לא קבלות שבת של גן הילדים, הם קבלות שבת שכונתיות. הבנו שיש כאן הרבה מעבר לאנשים בודדים, הורים ומשפחות, יש כאן קהילה, או לפחות צמא גדול לקהילה. גם בעיר, בשנות ה-2000 האינדיבידואליסטיות, בתוך הטרנד האגואיסטי הגדול הזה של "אני ואפסי עוד" זיהינו את הרצון הזה בקהילה, בביחד, בזמן משותף.
צילום: דן לזר.
מהר מאד גם העירייה קלטה את הפוטנציאל, ואת הכוח הגדול שבתום ובביחד. ראש העיר הפך להיות אורח קבוע בקבלות השבת שלנו, ובכירי העירייה אחריו. השמועה פרשה כנפיים בכל העיר, והאירועים זרמו. העירייה החלה להשקיע כסף, עם הזמן הקצתה רכזת קהילתית שתיקח אחריות, עם תקציב, על האירועים, ומכאן החל מיתוג עירוני של האירועים, עם מאות אורחים ומבלים בכל אירוע, אשר הלך והפך גרנדיוזי יותר ויותר, מפעם לפעם. הלוגיסטיקה נעשתה מסובכת יותר, כמות בעלי המקצוע מסביב להפקה גדלה והעסק הפך מורכב.
צילום: דן לזר.
על כל מיזם קבלות השבת שלנו אני אכתוב בפעם אחרת, כאן אני מתייחס, הפעם, לאירועי פורים אשר בעיני הם גולת הכותרת של אירועי הקהילה והגינה שלנו, וגם – סימן ההיכר של השינוי אשר חל עם השנים באופי האירועים והפעילות.
בתחילת הדרך אלו היו אירועי שכונה פר-אקסלנס. הבסיס האיתן היה ההורים מן הגן, וילדי הגן. אלו גם הנעימו את זמן האורחים בריקוד אשר למדו בגן, ושיתוף הפעולה עם הגן עצמו היה ניכר ומשמעותי. כאשר ילדי הגן רקדו בגינה מחופשים הרגשנו מיצוי של הרגע, שלמות של קיימות הרעיון. עם הזמן… יותר ויותר אורחים הגיעו אל מתחם האירועים, פחות ופחות פרצופים מוכרים נצפו בקהל הרחב (של המאות) וילדי הגן נותרו מאחור. אלו לא היו עוד "קבלות שבת" שכונתיות, אלא הפכו להיות אירועי קהילה מכוננים, מותגים עירוניים, ספונסרים שהסתובבו במרחב וקוששו פרסום, פוליטיקאים שטרחו להראות שם לפני בחירות, כסף שהושקע (בהתחלה הכל היה על טהרת ההתנדבות), ושיתופי פעולה בין איזוריים, בין שכונות, עם ארגונים ועמותות שונות ועם בית הספר הגדול הסמוך.
אם בפורים הראשון ילדי הגן רקדו לנו ריקוד שלמדו בגן, בפורים השלישי כבר ילדי בית הספר תפסו פיקוד על החלק האומנותי וילדי הגן רק נלוו אל ההורים, נסמכו אליהם, ואל האירוע של ״הגדולים״. בפורים הרביעי, והחמישי, והשישי, כבר הייתה אופרציה גדולה, הפקה ממש, וילדי הגן שגדלו בינתיים לא נראו בגינה, גם ילדי הגן הנוכחיים פחות בלטו.
צילום: דן לזר.
צילום: דן לזר.
האבולוציה הזו הייתה נהדרת מצד אחד, אבל גם בעלת משמעות נוספת, פחות בולטת, מצד שני. אני זוכר את עצמי עוצר לרגע בעת פורימון שהחל את דרכו בבית הספר, מאות תלמידים מחופשים צועדים בדרך אל הגינה, ומאות אורחים מחכים להם שם, ואני שואל את עצמי אם אלו עדיין האירועים שחשבתי עליהם בתחילת הדרך. האם זה מה שרציתי, האם הכיוון שתפסו אירועי הקהילה שלנו הוא הכיוון הנכון, והאם יש בכלל כיוון נכון.
בגינה היו אז אולי 600 איש, אולי 800 ואולי 1000, בפיק של האירוע. ואני מחפש, בנרות, פרצופים מוכרים. רק פה ושם, פחות ופחות בין האירועים, ואיפשהו נחמץ הלב.
בקבלות השבת הראשונות כל משפחה התנדבה להביא כיבוד, הייתי מנהל רישום מסודר של הכיבוד הזה. תמיד חששנו שהאוכל לא יספיק, והוא באמת לא הספיק, אבל היה בזה משהו ביתי, כמעט משפחתי, כל אחד הכין סלט, פשטידה, עוגה. באירועים הגדולים אחרי שלוש שנים, ארבע שנים, כבר מכרו אוכל בדוכנים של בית הספר שאסף כסף למסיבות הסיום של שכבות ו', כבר היה אוכל בדוכנים ממומנים על ידי העירייה דרך המתנ"ס האיזורי, זו הפכה להיות אופרציה אחרת לחלוטין. שוטרים ושומרים החלו לעמוד בקצות הגינה, אמבולנס המתין בצד אם וכאשר יהיה בו צורך, העירייה הציבה גדרות. עמדתי מן הצד וראיתי אירועי ענק, פורימונים גדולים, ולא קבלות שבת קטנות ואינטימיות. ואירועי הפורים תמיד היו הגדולים ביותר, הססגוניים ביותר והצבעוניים ביותר. אל מותג קבלת השבת שלנו נוספה גם מסורת- פורימון שכונתי שבוע לפני העדלאידע העירונית הגדולה. למעשה- אירועי הפורים בעיר החלו, לא רשמית, הפורימון השכונתי שלנו…
צילום: דן לזר.
יש קסם, חן ותועלת רבה גם באירועי הענק המופקים עד היום בשכונה שלי ובקהילה שלי. יש לנו רכזת שכולה, חוץ מבשר ודם, לב ונשמה. יש אנשים עם רצון אינסופי לנתינה ועשייה, ויש המון אנשים שממשיכים לרצות ליהנות מן הקהילה והביחד. העירייה העתיקה את הפורמט לעוד שכונות, יש אפילו וועדת קהילות היום בעיר ופועלים שם לבניית פעילות קהילתית בכל מקום שבו תושבים רוצים לפעול לטובת קהילה וביחד. אני באמת מאושר, שמח וטוב לב עם כל מה שקרה ולא מצטער על שום דבר, אף לא על רגע אחד.
ובכל זאת, אחרי עוד פורימון מוצלח השנה, 2019, שכבר לא הייתי מעורב בהפקתו, גדול, נוצץ, צבעוני ושמח מאד, מצאתי את עצמי מתגעגע קצת לאותו יום שישי אחר הצהריים, כשלפנות ערב ועם רדת החשיכה היו משפחות בודדות בגינה, חלק כבר פרשו לטובת ארוחות השבת, הלהקה המקומית (היום יש די.ג'י מקצוען) עוד ניגנה קאברים ללהיטים מוכרים והבן שלי, בן שנתיים וחצי, מחופש למיקי מאוס, רקד לצלילי "הללויה" של לאונרד כהן והיה מאושר.
צילום: דן לזר.
היה מקום, לא היה צריך להידחק, והוא הרשה לעצמו לרקוד כמעט בעיניים עצומות. המראה הזה כבר לא יחזור על עצמו, והוא קצת חסר לי.
צילום: דן לזר.
צילום: דן לזר.
צילום: דן לזר.
צילום: דן לזר.
צילום: דן לזר.
צילום: דן לזר.
