כמה מהאזכורים הראשונים על שוד ימי, נמצאים במכתבים בעיר אוגרית מאלישיה (המזוהה עם קפריסין של היום). במכתבים מצוין כי מלך אלישה מבקש את עזרתו של מלך אוגרית בהגנה מגויי הים, שהיו קבוצות של שבטים, שפשטו על החופים הצפוניים והמזרחיים של הים התיכון במהלך המאות ה-14 עד ה-12 לפני הספירה. חלקם שימשו כשכירי חרב של העמים המקומיים והיתרה שימשה כשודדי ים על חופי מזרח הים התיכון.
במאה הראשונה לפני הספירה בעיית שוד הים השפיעה על הכלכלה של האימפריה הרומית שהיתה מבוססת על המסחר הימי בים התיכון. לצד החטיפה של אנשים חשובים או עשירים, שהמפורסם מביניהם היה יוליוס קיסר שנלקח בשבי הפיראטים כשהיה צעיר, הפיראטיות הביאה למחסור במזון בעיר רומא. החשש לרעב כבד הביאו למינויו של פומפיוס הגדול למפקד המלחמה בפיראטים ולאחר שלושה חודשים חוסלו ציי הפיראטים – דבר שפתר את הבעיה.
היעלמות הצי הרומי החזירה את שודדי הים אל קדמת הבמה ההיסטורית, כחלק מהרס התשתיות שאפיין את משבר המאה השלישית. במהלך ימי הביניים למרבית הממלכות לא היו כוחות צי מוסדרים והם הסתמכו במקרים רבים על כוחות פרה צבאיים שגויסו בעת הצורך לשירותיה של הממלכה. במקרים רבים כוחות הצי השונים היו כוחות שודדי ים שהממלכות הפעילו אחת כנגד השנייה.
לדוגמה, הפעלת שודדי ים על ידי האימפריה העוסמאנית נגד אבירי יוחנן הקדוש ממלטה. הידוע מכולם היה ח'יר א-דין ברברוסה, שהחל את דרכו כשודד ים ולבסוף הגיע לדרגת קפודן פאשא (Kapudan Pasha) כמפקד הצי העוסמאני. הפעילות של הקורסארים הברברים השתרעה לאורך החופים המזרחיים של הים התיכון והם אפילו הגיעו עד חופי אנגליה וחופי איסלנד.
הקיסר קרל החמישי פחד שכוחות הצי העוסמאני יגיעו לאוקיינוס האטלנטי ובכך יוכלו למנוע את הגישה של ספרד לזהב שהתגלה באמריקה; לכן, הוא כבש את אלג'יריה, דבר שהביא לתגובת נגד מצד הקורסארים המוסלמים שאלו שדדו את הספינות הספרדיות, כמו הפשיטה של ברברוסה על העיר קאדיס (Cádiz), ולאחר מכן כבשו את אלג'יריה וביקשו את חסותו של הסולטאן סלים השלישי.
אל מהומת האלוהים הזאת הצטרפו סוחרים אנגליים וביניהם זוג סוחרים (שהיו בני דודים) שרצו לעשות קצת כסף – המבוגר מביניהם היה ג'ון הוקינס והשני פרנסיס דרייק. השניים, שיצאו ממדינה לא חשובה באירופה בשם אנגליה ומנמל לא חשוב בשם פורטסמות', ביקשו לאתגר את מונופול המסחר (שכלל גם בני אדם), שהיה לספרדים עם העולם החדש של האמריקות.
אחת מהמשקיעים באותם סוחרים יזמים היתה המלכה אליזבת' הראשונה, שבמקרים מסוימים הלוותה את הספינות הישנות והרקובות מהצי הקטן שלה. החללים בספינות היו צרים וכמעט ולא היה בהם מקום אישי עבור המלחים. כל מילימטר פנוי נועד עבור המטען, בין אם הוא אנושי (עבדים מאפריקה) ובין אם הוא בצורת סחורות או כזהב וכסף. חלוקת השלל נעשתה בהתאם למעמד ולתפקיד של החבר בצוות.
חלק מהמסעות של הסוחרים האנגלים הסתיימו כשהם עמוסים בסחורה וביתרת המקרים אלו היו מסעות נפל שגבו מחירים – אם בשל מזג האוויר ואם בשל הבטחות שווא של הספרדים שבמקרים רבים התבררו כשקר.
האסונות הללו לא הביאו לנפילת הרוח. כשהבוגדנות הספרדית הטביעה בסוחרים האנגלים, הפכה את המסעות הללו למסע צלב (אישי ולאומי) נגד האימפריה הספרדית. זה היה קוקטיל משכר של צורך בנקמה אישית, רדיפה אחרי רווחים וקנאות דתית במסגרת מלחמות הרפורמציה באירופה.
מסע צלב זה יעצב את האומה האנגלית, כאומה החיה על הימים. כחלק מהמאמץ המלחמתי, האנגלים נדרשו לצי חדש. בין מעצבי הצי החדש היה הוקינס, שעיצב את הספינות על פי סקיצות המבוססות על חישובים מתמטיים וגאומטריים – ולא על פי כללי אצבע. אלו היו ספינות גליאון (Galleon), בעלות סיפונים גבוהים, חללים גדולים וקווי מתאר שאפשרו להן לשוט במהירות על המים – אלו היו ספינות, שעוצבו במיוחד עבור מלחמה. הממלכה האנגלית בתקופת אליזבת' הראשונה יכלה להרשות לעצמה לבנות רק כ-20 ספינות כאלו.
בנוסף הוקינס הצליח להיכנס למועצת הצי, שניהלה את הצי הצנוע עבור המלכה; ובשנת 1582 המועצה ערכה סקר שהכיל בתוכו את כל הספינות שהיו באנגליה באותה תקופה. סקר זה החיל את שמות הספינות לפי מחוז, מי היו רבי החובלים, גודל הצוות וכמה כל ספינה יכולה לשאת. זאת היתה רשימה שאפשרה לכתר האנגלי, להפעיל בזמן חירום את מלוא עוצמתה הימית של אנגליה נגד המעצמות הימיות של אותה תקופה.
בן דודו של הוקינס, פרנסיס דרייק, נקם בספרדים בצורה אחרת. הוא החליט להילחם בהם; הוא דאג לפלוש לקאדיס, ובערוב הקרב כעשרים ספינות ספרדיות שכבו בתחתית הנמל וספינותיו של דרייק שבו לביתם עמוסות באוצרות זהב וכסף.
זה יהיה עשור בו דרייק, ייצא למסעות ימיים בשמה של המלכה אליזבת' – בהם דרייק יקיף את העולם ויטען לבעלות אנגלית על שטחים חדשים. בדרך הוא תקף מושבות וספינות ספרדיות ושדד אותם, ואת האוצרות הוא העביר למכירה באנגליה-ועבורו הוא שמר את המפות הספרדיות שהיו עליונות על האנגליות.
עבור האנגלים דמותו של דרייק היא דמותו של הגיבור הפרוטסטנטי של אותה תקופה. עבור הספרדים הפלישות האנגליות נתפסו כמקבילות לפלישות הוויקינגיות שבאו להרוס את יסודות התרבות. ועדין דמותו של דרייק היא השנואה ביותר בספרד, ואחד מכינויו עד היום היא אל-דארקו (El -Draque) – הדרקון.
הפלישות הללו דחפו את מלך ספרד פליפה השני לשלוח את הצי הספרדי לכיוונה של אנגליה. עדי ראייה, שראו את המחזה של ספינות הארמדה הספרדית תיארו את הגניחה של הים תחת מסע האוניות הללו. לספרדים נדרשו כשלוש שנים לאסוף את הארמדה, בעוד שלצי האנגלי נדרשו כשלושה חודשים בלבד. הקרב הימי בין אנגליה וספרד, הסתיים בניצחון של אנגליה על ספרד.
הניצחון לא הושג רק בגלל האומץ של המלח האנגלי ולא בשל התערבות אלוהית שהתבטאה בשינוי כיוון הרוח. גם המלחים הספרדים היו די אמיצים ובמקרים מסוימים בקרב הרוח דווקא נטתה לטובת הספרדים. היו אלו דווקא הסיבות הן פחות זוהרות, של היכולת להכיל ולהטמיע טכנולוגיות חדשות של בניית ספינות מהירות יותר בצורה מדויקת; ובנוסף הארגון של הצי על ידי הוקינס שאפשר לצי האנגלי להיות בעל ספינות מהירות, שיכולו לשאת יותר נשק מאשר היריבות הספרדיות.
הניצחון על הארמדה הספרדית, היווה את הבסיס למלחמה הימית המודרנית. בחודש נובמבר 1588 הוצג השלל שהושג בניצחון על הארמדה בקתדרלת סנט פול בלונדון. עבור האנגלים זה לא היה עוד סתם ניצחון; זאת היתה חגיגה עבור עתיד חדש בה אנגליה ולימים בריטניה תהיה שליטת הימים.
עדי ראייה סיפרו כי המלכה אליזבת' הראשונה נישאה על מרכבת זהב ברחבי הסיטי של לונדון, וראשי אנגלים קתוליים שהתפללו עבור ניצחונה של הארמדה – נתלו על כידונים מעל הקהל החוגג. היה זה הישג תעמולתי ראשון במעלתו בו המלכה אליזבת תוארה, כאשר ידה האחת מונחת על גלובוס ומאחוריה הספינות הספרדיות נמחצות אל סלעיה של אנגליה.
הניצחון על הארמדה הרחיב את אופקיה של אנגליה, הים הפך להיות מקום שאפשר את התפתחות לחיפוש זהב, אוצרות הרפתקאות. דבר שהביא לפריחה כלכלית אנגלית. משלחות אנגליות נפוצו בכל רחבי העולם, כשהן מקבלות זיכיון (צ'רטר) מסחרי מהכתר האנגלי.
במקרים רבים ספינות אלו הוטרדו על ידי הקורסארים הברברים, שחלקם היו ממוצא אירופאי, כמו ג'ק וורד (Ward), הנרי מיינורינג (Mainwaring) מאנגלייה, סיימן דנצינגר (Danseker) מהולנד ואחרים, שהביאו עימם את הידע של בניית ספינות והשטתן – דבר שאפשר לקורסארים הברברים להרחיב את פעולתם אל האוקיינוס האטלנטי.
היציאה של הקורסארים הברבריים לאוקיינוס האטלנטי, הביאה להתערבות של הציים האירופאים וזאת בשל חטיפת נשים ונערות לעבדות. בשביל האירופאים שבחבורה, המעבר לפיראטיות נבע מהמשך מלחמות הדת, עם ספרד ולאחר מכן צרפת על מקומה של הפרוטסטנטיות.
הם לא היו היחידים. גם יהודים שביקשו לנקום בספרד ובקתולים אחרים על מעלליה של האינקוויזיציה לבני משפחותיהם וצווי הגירוש מספרד ופורטוגל וזאת, בשל הפיכת היהודים לאויבי הממלכה הספרדית והפורטוגזית.
ידע הניווט שהיה בידי יהודים רבים, בשל פיתוח מקצוע הניווט בבית הספר לקרטוגרפיה באי מיורקה שהיה בו רוב יהודי. סיבה נוספת היא אפמריס, שזה מודל מתמטי של תנועת גורמי השמים שאפשר ניווט מדויק יותר על הים שפותח על ידי אברהם זכות – שהיה אסטרונום מלכותי והיסטוריון של פורטוגל, עד שנמלט מהאינקוויזיציה. בתקופה זו יהודים רבים עבדו כנווטי ספינות, ואסקו דה גמה, שהיה האירופאי הראשון שהקיף את כיף התקווה הטובה, השאיל לנווטו היהודי גשפר דה גמה את שם משפחתו.
עם התיישבות היהודית בערי החוף של האימפריה העוסמאנית ובמיוחד באזור המגרב, הם דאגו להעביר את הידע הצבאי של ספרד ופורטוגל אל עמיתיהם המוסלמים; והיו מקרים שהם היו חלק מקואליציה של מספר ציים שתקפו את הספינות של ספרד ופורטוגל או ספינות שנשאו את כתבי הצ'רטר של הממלכות הללו.
בין הפיראטים המפורסמים של אותה תקופה, דון שמואל פאלאג'י וסנאן ראיס, על פי עדות אנגלית משנת 1251 אנדריאה דוריה (אחד ממושלי העיר גנואה ואדמירל מצליח בים התיכון) משנת 1521 ושם הוא מספר על סינאן שהפליג ביחד עם ברברוסה והם מצטרפים אל 19 האוניות של דוריה להפלגה.
היתה גם קבוצה של יהודים ממוצא ספרדי פורטוגזי, שנחתה על האי ג'מייקה בשנת 1530 כ-40 שנה לאחר שהאזור התגלה על ידי כריסטופר קולומבוס ונשלט על ידי בני משפחתו –מה שאפשר את דחיקת רגלי הכנסייה והאינקוויזיציה. לאחר שכוחה של משפחת קולומבוס התחיל להישחק, הכנסייה החלה לאיים על המשפחות היהודיות, והניע אותן לסייע לבריטים לכבוש את ג'מייקה.
הקהילה היהודית בקינגסטון, גיבתה כלכלית את מבצעי הפשיטה נגד הספרדים והעיר הפכה למעוזם של הפיראטים – שחלקם היו יהודים. הפיראטים היהודים של ג'מייקה קראו לספינותיהם על שם גיבורי התרבות היהודיים והם מיקדו את פעולתם בספינות הסוחר הספרדיות והפורטוגזיות.
הפיראט היהודי המפורסם ביותר מהקריביים היה משה כהן הנריקס עם פיט פיטרסון היין ההולנדי לכדו את התפיסה המוצלחת של צי אוצר ספרדי. הנרקיס גם סייע לחברת הודו המערבית ההולנדית, לכבוש את צפון מזרח ברזיל מידי פורטוגל ולהקים שם מושבה הולנדית שבירתה רסיפה (Recife ).
הנמלים הבריטיים באיים הקריביים שמשו כבסיסים, שמהם יצאו פשיטות של חבורות פיראטים על ספינות וערים ספרדיות. היו אלו האבות המייסדים של האימפריה הבריטית. בתחילה הכתר הבריטי לא חשב על שליטה בשטחים אלו, אלא זה היה ניסיון של שוד האוצרות של אזורים אלו. הכתר הבריטי העניק לקברניטי ספינות הפיראטים, זיכיון להפעיל את הכוח. זיכיון זה הפך את הפיראטים ליזמים שלקחו את הסיכון והכתר קיבל את הנתח הכספי שלה. זאת, היתה בניית אימפריה בצורה זולה ומהירה.
במקרים ששודדי הים הפרו את תנאי הזיכיון שלהם, הם נרדפו על ידי הצי הבריטי; כמו במקרה של קפטן קיד או קפטן הנרי איברי שהחלו לשדוד את הספינות של הנסיכים המוגולים, שהיו תחת הפטרונות של חברת הודו המזרחית הבריטית.
קפטן קיד שנתפס והוצא להורג, גופתו הוצגה ברבים בכניסה לנמל לונדון; אבל קפטן הנרי הצליח לברוח. ניסיון התפיסה שלו הפך למרדף על שבעת הימים, הוא נעלם באחד המסעות והוא לא נראה בשנית. האגדות מספרות, כי הוא ייסד את רפובליקת לבירטיה (Libertatia) האוטופית ליד חופי מדגסקר שבה כולם שווים ללא מעמד.
סיפורים אלו חיזקו את דמותו של הפיראט, בקרב העם הפשוט וסיפורים אלו הופצו בין הנמלים השונים – אם בשירים וסיפורים בעל-פה ואם במארג של סיפורים קצרים; שתיארו את החיים בלבירטיה. תיאורים אלו סיכנו את המארג החברתי של המאה ה-17, שהיה מאוד מעמדי – ובתקופות של חוסר יציבות השלטונות אסרו את הפצת השירים והסיפורים הללו, בשל הרעיונות שהם הכילו בתוכם. היות והשירים אלו היו זמינים לקהל הרחב, הן בשל השרתם על ידי זמרי רחוב והן מאחר והם הודפסו על גבי נייר.
דמותו של איברי התגלגל אל התיאטרון במחזה 'הפיראט המצליח' (The Successful Pyrate) משנת 1712 כטרגדיה קומית – המחזה ישרטט את קווי המתאר של הפיראט אמיץ הלב המצליח בסיפורים עתידיים. קפטן אייברי תואר שם כמלך הפיראטים, שסביבו עוזרים לא מוצלחים המהווים אתנחתא קומית למחזה עצמו. דרך הדמויות הללו, הועלו את הערכים השונים של הפיראטיות.
הספר 'ההיסטוריה הכללית של גניבות ורציחות של הפיראטים הנודעים לשמצה' ( A General History of the Robberies and Murders of the most notorious Pyrates), היה זה שהפך את הפיראטים לחלק מהתרבות המערבית. הספר נכתב על ידי קפטן צ'ארלס ג'ונסון והוא מכיל בתוכו תיאורים מדויקים של מרבית הפיראטים באותה תקופה.
ג'ונסון תיאר בספר את שפת הימאים, את דגל הפיראטים רוג'ר העליז (Jolly Roger) וכמעט כל דבר הקשור לעולם זה. מרבית הציבור חשב שהמחבר הוא אדם שהיה יורד ים, או שישב במשפטים של ימאים ובספר מופיעים אפילו ראיונות עם חלק מהאנשים שעסקו בפיראטיות כמקצוע. ואולם, יש החושדים שמדובר בשם העט של ויליאם דפו המפורסם שחיבר את הספר רוביזון קרוזו.
ספר זה יהווה את הבסיס למרבית סיפורי הפיראטים השונים במהלך המאות הבאות. הספר מספר על הקודים התרבותיים ותרבות הצוות של אותה תקופה. תרבות זו היתה דמוקרטית ואגליטרית יחסית לאותה תקופה. בנוסף בספר ישנו תיאור של קוד חלוקת השלל בתוך הצוות, מה החובות והזכויות של כל מלח על הספינה ואפילו את חובותיו וזכויותיו של קפטן האנייה. הוא תיאר גם תוכניות סוציאליות עבור הפיראטים, מה קורה בזמן פציעות ומה שיעורי הפיצויים על כל פגיעה בכל אחד מאברי הגוף השונים.
סיום של המלחמות האנגליות-ספרדיות, הביא לעליה במעשי הפיראטיות, שחלק מהם נהנו משמות כמו: שחור הזקן, קאליקו ג'ק, בארט השחור ועוד. פיראטים אלו החלו לשדוד את ספינות הסוחר שנשאו את הדגל הבריטי, ובכך, הביאו את הכתר הבריטי לפעול כנגדם.
מלחמה זו כללה החרמת הפיראטיות, חקיקת חוקים נוקשים נגד הפיראטיות והחלת החוק הצבאי הימי (שהיה נוקשה יותר מהחוק האזרחי הפלילי) על משפטי פיראטים במושבות. התפיסה וההוצאה להורג של שחור הזקן, קאליקו ג'ק ומותו של בארט השחור – היו נקודות מפנה במאבק נגד הפיראטיות.
ואולם, במקביל מושלים במושבות שונות בקריביים, העניקו חנינות לפיראטים שהחליטו להפוך להיות אזרחים מהשורה, תוך שימוש בעושר שהם צברו במהלך שנותיהם כפיראטים. פעולות אלו היו קרש הקפיצה לכינונה של האימפריה הבריטית במהלך אמצע המאה ה-18, שנשענה על צי חזק ודרישה זו הביאה רבי חובלים וצוותים לחזור לשוט תחת הדגל הבריטי.
היו אלו התנאים האקלימיים של המרקנטילים, שהתבססו על העברת סחורות רבות (כסף, זהב, תבלינים, אופיום וגם אנשים) ברשתות המסחר הימיות, ואשר את הצמיחה של התופעה של שודדי הים. סיפורי הפיראטים הפכו להיות אגדות היסטורית, וברבות הימים הפכו גם לאיקונות תרבותיות ויאזכרו בצורות שונות.
אכן, התיאור שבטור זה הינו אכן חלקי וישנם עוד סיפורים רבים על הפיראטים – אבל צריך להשאיר גם משהו לפעם הבאה ולסיום קטע הפתיחה של האופרטה הפיראטים מפנזאס (The Pirates of Penzance) מאת ויליאם גילברט וארתור סליבאן.
