כבר שלושה שבועות שרצות הודעות בוואטסאפ הקבוצתי של צוות המורים והמורות בבית הספר:
"אז מה החלטנו??? למה מתחפשים?"
איך שאני רואה את ההודעה אני מתחילה להיכנס ללחץ. אף פעם לא אהבתי את פורים וכבר שנים שאני לא מתחפשת לשום דבר, מקסימום אני לובשת את חצאית הטוטו השחורה שלי, זו שאני לובשת גם לאירועים מגניבים, שמה קשת על הראש וזהו. אני מלכה.
"גיבורות וגיבורי על".
אין מצב, אני חושבת לעצמי. אני לא לובשת טייץ, בטח שלא בגד גוף. לא מכירה שום גיבור או גיבורת על שלובשים ג'ינס וטריקו אז אני בבעיה.
"אולי נבחרת כדור רגל?" אני מנסה. עם זה אני עוד יכולה להסתדר. חולצה ומכנסיים נורמליים, קצת קשקוש על הפנים וכדורגל ביד.
בטוחה שהצלחתי ואז מגיעה סדרת התשובות החד-משמעיות:
"אין מצב"
"לאאאאאאא"
"בשום פנים ואופן לא!!!!"
"או קי. הבנתי. לא לצעוק." אני כותבת להם.
לא הצלחתי.
לאט לאט אני רואה איך הבחירה הופכת להיות חופשית והאופציות מתרחבות. אני יושבת בשקט בשקט ולא מביעה את דעתי. ככה יותר טוב, אני חושבת לעצמי. ככל שהנושא יהיה יותר רחב ופחות מוגדר האפשרות שלי לחפף את התחפושת תהיה יותר קלה. ובכלל, מה זה הקטע הזה של תחפושת צוותית? מה עם חופש מחשבה? יוזמה אישית? הקטע של תחפושת קבוצתית אמור לעבור בסוף החטיבה לא?
ואז זה מגיע ממקום לא צפוי.
"מזכירה לכם, יום ראשון כולם מגיעים בפיג'מות וביום שני חיות".
לאאאאא. מה יהיה עם שבוע הפורים הבלתי נגמר הזה?
אני לא מתכוונת ללבוש פיג'מה מחוץ לבית. בניגוד לאליאנה תדהר אז אצלי בחדר השינה טרנינג וחולצת סוף קורס מ"כיות מחזור צ"ב זו כן פיג'מה. חוץ מזה, אני חושבת, איך אני אמורה לעמוד עם פיג'מת מיקי מאוס וללמד תלמידים בכיתה י"א – י"ב מתמטיקה. מי יתייחס אלי ברצינות?
נחושה לא להתפתות ללחץ הקבוצתי אני מגיעה לבושה בג'ינס וסוודר, כאלה שאף אחד לא יכול לטעות שהם היו פיג'מה או יהיו פיג'מה. אני נכנסת לחדר המורים ורואה את כולם, בעצם כולן, לובשות פיג'מה. לא סתם פיג'מות, סטים כאלה שמוכרים בכל מיני חנויות מנומנמות. אחת מהן, תמרי (שם בדוי) הגדילה לעשות והגיעה עם פיג'מת פסים שהיא הלכה במיוחד להביא מאבא שלה בסופ"ש. מזל שאני לא הגעתי עם הפיג'מה של אבא שלי, נראה לי שתחתונים לבנים עם גומי רפוי זה לא הלבוש הראוי, גם לא בפורים. אני מתחמקת מהמבטים המבקרים וממשיכה הישר לכיתה שאני מלמדת בה בשעה הקרובה.
בהפסקה אני מסתובבת בחצר וקולטת שיש יותר אנשי צוות עם פיג'מות מאשר תלמידים.
התלמידים שכבר העזו הגיע עם וונזי מגניב. והמורות? הן לובשות פיג'מות אמיתיות.
לקראת סוף היום נכנסת המנהלת לחדר מורים ואומרת: "זוכרות שמחר יום חיות?"
נשבעת שאני שחקנית קבוצתית, אבל חיה? איך אני אמורה להחזיק כיתה שלמה כשאני לובשת אוברול של פרה או טייץ של נחש.
וזה כלום לעומת מה שמחכה לי ביום שלישי. מסיבה בית ספרית באולם מחוץ לבית הספר והצוות החליט להגיע לבוש בסגנון שנות השמונים. שתי טראומות במחיר אחד. גם להתחפש וגם להתלבש כמו שהיינו לבושות בשנות השמונים.
הנה, מצאתי את היתרון הכמעט יחיד בין להיות מורה לבין העבודה הקודמת שלי. בעבודה הקודמת שלי לא הייתי חייבת להתחפש ולא הרגשתי לרגע שאני עוכרת שמחות. הייתי סתם חננה שלא יודעת להינות מהחג שכולם כל כך אוהבים.
אוי כמה שאני שונאת את חג פורים.
