דבר העובדים בארץ ישראל
menu
יום חמישי י"ח באדר ב' תשפ"ד 28.03.24
27.2°תל אביב
  • 27.2°ירושלים
  • 27.2°תל אביב
  • 25.3°חיפה
  • 26.6°אשדוד
  • 33.5°באר שבע
  • 33.5°אילת
  • 30.4°טבריה
  • 23.1°צפת
  • 31.2°לוד
  • IMS הנתונים באדיבות השירות המטאורולוגי הישראלי
histadrut
Created by rgb media Powered by Salamandra
© כל הזכויות שמורות לדבר העובדים בארץ ישראל

הכל פוליטי

לא מעט שואלות אותי אם אני מתכוונת לכתוב גם על אמניות ישראליות. התשובה היא כן, אבל האמת המביכה היא שאני לא מכירה מספיק כאלה. החלטתי להיענות לאתגר ולצאת לחקור ולחפור בתולדות האומנות החזותית הישראלית, ולהביא לכאן את סיפורה של אמנית שמכעיס אותי שלא הכרתי. סביר להניח שרובכם, כמוני, לא מכירים את שמה, אבל ביצירותיה מגולמים נופים, דמויות סמלים ומאבקים שהם חלק חשוב מההיסטוריה של ישראל.

במעברה, רות שלוס, 1953
במעברה, רות שלוס, 1953

רות שלוס נולדה בנירנברג גרמניה בשנת 1922. היא מספרת שחינוכה הושפע מאוד מהחינוך היקי, וכבר מגיל קטן למדה לנגן ולצייר. הוריה עסקו במסחר, והיו בעלי תודעה פוליטית מפותחת שהשפיעה עמוקות על רות. עם עליית הנאצים לשלטון עלו רות ומשפחתה לארץ, והשתכנו בכפר שמריהו. בגיל 16 התקבלה רות ללימודים בבצלאל על אף גילה הצעיר. בתקופה זו התעצבה השקפת עולמה הסוציאליסטית, והיא הצטרפה עוד בזמן לימודיה לתנועת "השומר הצעיר". עם סיום לימודיה בבצלאל יצאה עם גרעין "להבות" להכשרה במרחביה, ולאחר מכן הקימו יחד את הקיבוץ "להבות הבשן". בנוסף לעבודותיה הקיבוציות והחקלאיות, רות עבדה כציירת, היא איירה את העיתון "משמר לילדים", עיצבה כריכות של ההוצאה "ספריית פועלים", ציירה ציורים רבים של הקיבוץ ונופיו ואף עיצבה את סמל מפלגת מפ"מ. סימן ההיכר האמנותי שלה בתקופה זו היה רישומים פשוטים בצבע אחד. רישומיה של רות התמקדו בעיקר בדמויות אנושיות, והיא הרבתה לצייר נשים בכל הגילאים, דמויות תנ"כיות, פועלים וקשישים. בשנת 1943 איירה את ההגדה הקיבוצית הראשונה שהופקה על ידי חברים בתנועת השומר הצעיר והודפסה בבית הדפוס של התנועה. בתערוכת היחיד הראשונה שלה בשנת 1949, בין יצירותיה הציגה רישומים של נופי הארץ ההרוסים לאחר מלחמת העצמאות. מאוחר יותר בשנה זו נסעה ללמוד ציור בפריז, שם התחילה לראשונה לצייר בצבע.

הפגנה, רות שלוס, 1954
הפגנה, רות שלוס, 1954

כשחזרה לארץ בשנת 1951 נישאה לבנימין כהן, ממנהיגי תנועת השומר הצעיר באותה תקופה. בשנת 1953 בעקבות פילוג במפלגת מפ"מ, רות ובנימין עזבו את הקיבוץ ועברו להתגורר בשטחה של משפחתה של רות בכפר שמריהו. בתקופה זו נולדו לרות ובנימין שתי בנות. האימהות הפכה לנושא מרכזי ביצירתה של רות, והיא הרבתה לצייר נשים ואימהות ולהציג אותן "כמות שהן", ללא ייפוי. נתן זך אמר על עבודותיה: "המוטו שלה נותר זה שהיה כל השנים: החיים כמות שהם. ללא כחל ושרק".

פועל ממתין, רות שלוס, 1956
פועל ממתין, רות שלוס, 1956

בשנות ה-60 עברה רות ליצור בשכונת עג'מי ביפו ופתחה את הסטודיו שלה, בעיקר לילדים, ומתוך האינטראקציה והחיבור עמם ציירה את תושבי השכונה. בכתבה מ-1975 כתב גבריאל וייסמן: "אם יש את נפשכם לבקר בסטודיו של רות שלוס, ואין הדרך נהירה לכם גשו ליפו העתיקה, ושאלו את הילד הראשון שייקרה לכם בדרך. הילד יוביל אתכם ברצון בסמטאות העולות ויורדות של יפו, ואגב כך יספר לכם ניסים ונפלאות אודות רות שלהם, של ילדי יפו". עם אישה אחת בשם נביה היא פיתחה קשר קרוב מאוד, והיא ישבה מולה פעמים רבות כדי שתצייר אותה. ייצוג הקשרים של אימהות וילדים ביצירותיה נקשר גם להשקפותיה הפציפיסטיות. בהרבה מיצירותיה המציגות אימהות וילדים ניתן לראות את השפעת המלחמה על הנשים בדמות אימהות המבכות על קשיי המלחמה, מנסות להגן על ילדיהן ולגדל אותן בתקווה לעולם אחר. בציור "אם וילד" מוצגת אישה יושבת ועל ברכיה ילד, דמות זו של אישה המבכה על גורל המלחמה הפכה לדמות המסמלת אימהות באשר הן, ללא קשר למוצאן, או באיזה צד של הסכסוך הן נמצאות. בשנים אלו רות ממשיכה לאייר ספרי ילדים, עיתונים, ומעצבת עוד שלל כרזות ושנות טובות, באחת מהן מופיע איור של ילדה יהודייה עם צמות וילד פלסטיני בכאפייה, והם מאכילים יחד יונת שלום לבנה.

אם וילד, רות שלוס, 1953
אם וילד, רות שלוס, 1953

למרות התרחקותה מאורח החיים הקיבוצי היא המשיכה להיות פעילה פוליטית ולבטא את דעותיה והשקפותיה דרך יצירתה. רות היא האמנית הישראלית היחידה שעסקה ביצירתה בתוצאות מלחמת ששת הימים מיד לאחריה. כאשר כולם עוד היו אפופים בתחושת הניצחון, היא הציגה ביצירתה את ההרס, החורבן והכיבוש, יוצאת נגד אלימות ומלחמה מכל סוג, כמו כדי להזכיר לכולם שמלחמה היא הפסד גדול גם למי שנמצא בצד המנצח. בשנות ה-80, בעקבות מלחמת לבנון, יצרה סדרה בשם "גבולות"  שעסקה בשאלות הגבולות, השכנות והמלחמה. בסדרה זו רות מתחיל להשתמש בטכניקה חדשה, ומשלבת בציוריה צילומים מהפגנות ומאבקים חברתיים, כמו הפגנות הפנתרים השחורים. רות הייתה הראשונה להתייחס ביצירתה להפגנות אלו.

מהסדרה "גבולות", רות שלוס, 1980
מהסדרה "גבולות", רות שלוס, 1980

בשנות ה-90, אל מול האינתיפאדה וגלי הפיגועים, רות החלה להציג דימויים חדשים ביצירתה, את דמויות האנשים החליפו חיות. רות חשה שסגנונה הריאליסטי, באמצעותו תיעדה מראות קשים לאורך כל חייה אינו רלוונטי יותר, כי גם הוא כבר אינו יכול לבטא את עוצמות הכאב. את ציוריה גדשו להקות עופות דורסים, כלבים חושפי שיניים, וחיות טרף. אחד הדימויים החזקים מתקופה זו הוא הקרנף, עבה השריון והאטום הדוהר קדימה בכל הכוח בלי להסתכל לצדדים.

התקרנפות, רות שלוס, 1989
התקרנפות, רות שלוס, 1989

בשנת 2006 הוצגה תערוכה רטרוספקטיבית ראשונה ויחידה של יצירותיה לאורך השנים. בשנת 2014, כשנה לאחר מותה, הוצגה עוד תערוכה של יצירותיה תחת הכותרת "יש לי מה לעשות עם זה", שם ששיקף את השימוש שלה באומנותה כדי לבטא את דעותיה הפוליטיות, למרות שרוב חייה ספגה חוסר התייחסות ליצירתה בטענה שהיא פוליטית מדי, "אמנית מגויסת" בשירות מפלגה מסוימת או רעיון. אבל את חייה של רות ליוו אינספור בחירות אמיצות שבחרה בהן יום יום. רות המשיכה לצייר כל עוד יכלה, והמשיכה לפתח טכניקות שסייעו לה ליצור גם כשידיה ועיניה הקשו עליה. לאורך כל חייה לקחה על עצמה תפקיד לא פשוט של תיעוד הפינות הסמויות מן העין בחברה הישראלית, היא העלתה על הקנבסים שלה את כל הדברים אותם היינו מעדיפים לשכוח, את הנשים, את הפועלים, את המאבקים, את הזקנים, ואת עוצמות ההרס של המלחמות והאלימות בחברה שלנו.

כל העדכונים בזמן אמת

הירשמו לקבלת פושים מאתר החדשות ״דבר״
נרשמת!