זאת הכלכלה, טמבל", היה אחד הסלוגנים הבולטים בקמפיין הבחירות של ביל קלינטון בשנת 1992, בדרך לנשיאות ארה"ב. ג'ורג' בוש האב ניצח באותם ימים את המערכה בעיראק, המלחמה הקרה עם רוסיה הגיעה לסיומה, כך שבכל הקשור ליחסי החוץ של אמריקה הגדולה – למושל הצעיר מארקנסו לא היה שום סיכוי. בעצת היועץ המיתולוגי ג'יימס קארוויל, קלינטון כיוון אל נקודת החולשה של בוש – הכלכלה המדשדשת שנקלעה למיתון. בזמן שבוש הצטלם על נושאות מטוסים, קלינטון דיבר אל הכיס של האמריקאים, אל האנשים שקמים בבוקר לעבודה ולא מצליחים לממן ביטוח בריאות מינימלי או חינוך ראוי לילדים.

המועמד לנשיאות ארה"ב ביל קלינטון ויועצו האסטרטגי ג'יימס קארוויל, ינואר 1992 (AP Photo/Susan Walsh)

בעשור האחרון זו בדיוק הייתה האסטרטגיה גם מול בנימין נתניהו, אלא שהיא נחלה כישלון כל פעם מחדש. הנחת העבודה הייתה דומה: נתניהו נתפס כ"מר ביטחון", האיש שכתב ספרים על טרור והצביע על איראן כשכולם שקעו עדיין בלבנון, אז במקום לדבר על שלום וביטחון אתגרו אותו עם חברה וכלכלה. למה זה לא עבד? כי בניגוד לאמריקאים, שהמלחמות שלהם אף פעם לא באמת המלחמות שלהם, עבור הישראלי הממוצע הנושא הביטחוני יושב עמוק בבטן, קרוב מאוד ללב. בסקרים הוא יציב את הנושאים החברתיים בראש, אבל ביום הבחירות הוא יצביע בקלפי עבור מי שיגרום לו לישון בלילה קצת יותר בשקט. נתניהו הכיר את הסוד הגלוי הזה מצוין, ולכן תמיד ידע ללחוץ בשעת אמת על כל הכפתורים, על כל הפחדים. כך נולד, בין היתר, הסרטון המפורסם: "הערבים נוהרים לקלפיות".

זה הביטחון, טמבל – את זה מתחילים להבין ב"כחול לבן" של גנץ ולפיד. במקום לברוח מהחוזקה התדמיתית של נתניהו – הם מתמודדים איתה, מקעקעים אותה. למרבה האירוניה, זה לא כל כך קשה: התדמית הביטחונית של נתניהו לא נשענת על קבלות מיוחדות, בלשון המעטה, אלא בעיקר על תדמית רופסת של הצד השני – השמאל, לא עלינו. נתניהו, הלכה למעשה, הוא מנהיג הססן, בורח מהכרעות ביטחוניות ומדיניות, מקדש את שרידותו הפוליטית גם במחיר של שחיקה אסטרטגית בהרתעה הישראלית. הוא מחליש את אבו-מאזן ומחזק את החמאס, מכניס לעזה מזוודות עם מזומנים ובכל פעם שיורים טילים על ת"א שולפים תירוץ מקורי: ברקים, תקלות, הכל חוץ מלהודות שעושים עלינו בקשת.

יאיר לפיד ובני גנץ באירוע ההקמה של מפלגת "כחול לבן" (צילום: יובל כהן אהרונוב).

הקלות היחסית שבה ניתן לקעקע את התדמית הביטחונית של נתניהו רק מעצימה את גודל הכישלון של השמאל בעשור האחרון. גם כשהיו לא מעט הזדמנויות לחשוף את עומק הבלוף, בשמאל בחרו להציג את נתניהו כגורם מתון ואחראי בעניינים ביטחוניים. אפילו בשבוע שעבר הפארסה הזו חזרה על עצמה, מפי יו"ר האופוזיציה שלי יחימוביץ' ("העבודה") בכבודה ובעצמה. זמן קצר אחרי ירי הפאג'רים על ת"א, בחרה יחימוביץ' להטיף לאנשי המחנה שלה: "אודה לחבריי ל'גוש' אם יפסיקו להלהיט את הרוחות ולאתגר את ביבי מימין", היא כתבה בטוויטר. "זה מגוחך, כי אחרי שכולם נבהלו יש מצב למיני הסדרה, כי לא ברור מי ירה, כי למי שירה ממש לא בא מלחמה וכי מלחמה זה רע", היא הוסיפה. תמצית התדמית הרופסת של השמאל, בציוץ אחד, כשהגרוע מכל: צריבת התודעה שלפיה עמידה איתנה על כך שריבונותה של ישראל לא תיפגע באמצעות ירי טילים, פירושה "ימין". ואם זה הפירוש של ימין, אז מה זה שמאל?

שלי יחימוביץ׳. תמצית התדמית הרופסת של השמאל בציוץ אחד (צילום: פלאש 90 / אייזק הררי)

המושכות אצל לפיד

החידוד בקמפיין של "כחול לבן" וההתמקדות בקעקוע התדמית הביטחונית של נתניהו הגיעו אחרי שאנשיו של לפיד קיבלו את המושכות על ניהול הקמפיין. מי שזזו הצידה הם היועצים של גנץ: רונן צור, איתי בן חורין וטל אלכסנדרוביץ'. המושכים בחוטים מעתה: מקורבו הוותיק של לפיד הלל קוברינסקי, האסטרטג רמי יהודיחה שהוביל את הניצחון של נתניהו ב-2015, ושלום שלמה, אסטרטג צללים שמקורב בין היתר לנפתלי בנט ועבד גם הוא כיועצו הפוליטי של נתניהו. השלושה עשו בימים האחרונים עבודה טובה מול ההתפתחויות בפרשת הצוללות, וזה כבר מתבטא בסקרים שמצביעים על עלייה קלה במספר המנדטים אחרי שבועיים של ירידות. הצוללות זה כבר לא סיגרים ושמפניות – זה בדיוק מסוג הכפתורים שעובדים על המצביע הישראלי, רק שהפעם זה לא נתניהו שלוחץ עליהם. איך אומרים בפורים? ונהפוך הוא.