את פורים הזה חגגתי בבית החולים קפלן. אמא שלי עברה ניתוח בשני האחרון ויצא שבשונה מהמסורת הקבועה שלי לחגוג את פורים במערכת החינוך (מינוס שלוש שנים בצה"ל) אני לראשונה רחוק מילדים, תחפושות ושמחת החיים שהחג הזה מדביק אותי בה.
ביום-יום שלי אני מרכז קן של הנוער העובד והלומד בבאר שבע בבי"ס ניסויי, וכחלק מזה מרכז את התחום הבלתי פורמאלי בבית ספר. כבר ארבע שנים שאני נושם יַלְדוּת בכל בוקר. בכיתה, בהפסקות, אחרי הצהריים. אני מוקף בילדים ובילדות ובמדריכים.ות שלהם, נערים ונערות בגילאי תיכון.

אני מתיישב לכתוב את הדברים האלה אחרי טיול בוקר ברחוב במושבה שגדלתי בה. ילדים מחופשים, בודדים, חוצים את רחוב המגן בדרך אל האמפי-פארק בכניסה למושבה כדי לחגוג פורים עם חברים שלהם. שתי נשים בבגדי ספורט חוצות את הרחוב בהליכה מהירה ולוחשות אחת לשניה: "תראי איזה גועל נפש. אלוהים. ילדים היום זה דבר נורא."
חיפשתי במבט את הילד שמרסס עכשיו בספריי על אחד הקירות ברחוב, או שובר בקבוק על הרצפה. מצאתי ילדה קטנה, אולי בת 11, שרצה בתחפושת של פאנקיסטית לכיוון האמפי-פארק. אין עוד ילדים ברחוב. היא הגועל נפש. עליה הן מדברות.

ולמה בעצם? מה בילדה הזו כל כך הגעיל אישה בת 50 שגרם לה להגיד עליה דבר כזה?
כלום.
אם הייתי מעמת אותה עם המילים הקשות שבחרה להשתמש בהן בטח הייתה מתנערת מהן במהירות, או דוחפת שזה לא ענייני מה היא חושבת. מעניין אם הייתה מוכנה לעצור על החלק השני של המשפט; ילדים היום זה דבר נורא.
בבוז, כמעט בלעג, היא מסתכלת על הילדה הזו ומשליכה עליה את כל התקוות שלה מהנוער שבעיניה כנראה איבד כיוון. הילדה רצה והנשים בטייץ המשיכו לחצות את הרחוב ולדבר על הדור הזה שייקח את כולנו לעזאזל. אני חזרתי לבית ההורים שלי והתיישבתי בגינה.
למה הן כועסות כל כך? מה היא משליכה על הילדה הזאת? איזה אכזבות יש לה מילדים ונערים שגורם לה לכעוס כל כך כי היא חצתה את אותו הרחוב?

זה "אומרים שהיה פה שמח לפני שנולדתי" קלאסי. דור של מבוגרים שמחנך את הדור הבא ועכשיו מתנער מאחריות. בוחר לראות בהם את הרע והקשה ומתרחק מלהגיד "אנחנו עשינו את זה".
מה היא שונאת בה, בהם, כל כך?
את העיסוק העצמי? את החוצפה? את חוסר העניין במבוגרים? – את כל אלה החברה, כלומר – המבוגרים, הנחילו להם. גם את ההתנערות מהאחריות הזו על עצמם המבוגרים מטפטפים לנוער בכל יום. "תראו אתכם… איזה ביזיון. אנחנו בחיים לא היינו ככה."
להיות הילד היום זה לדעת שאתה גדל בתקופה בה "הילדים חרא". ששום דבר לא יצא ממך. שאתה מעורר סלידה.

ועם המחשבה הזו, הסתכלתי על התמונות מאירוע הפורים בקן שלנו אתמול בערב. חבורת מדריכים, בניצוחה של המדריכה הבוגרת שלהם, שמרימים "קרנבלילה" – חגיגת פורים לילית לילדי השכונה בבאר שבע. הילדים, אגב, עזרו בתכנון ובבניית התחנות בעצמם. חינוך לעצמאות זה לגמרי הם.
נוער חולם שנהנה להיפגש אחד עם השניה כדי לעשות טוב. שבוחר להיות חלק מקבוצה. שבוחר להיפגש, למנות עוולות בחברה ולהלחם בהם יחד.
יַלְדוּת. אני מסתכל על התמונות מהפורימון הבית ספרי בשלישי בבוקר ועל המורות המחופשות. על החיוכים על הפנים שלהן ושל הילדים. אני חושב על פעילות פורים בקן הצעיר, התנסות ייחודית שלנו, שבה שכבה ו' הם מד"צים ומדריכים בעצמם את שכבות ב' ו-ג'. על שיעורי הפעולה, שיעור חינוך עם מדריך תנועתי והמורה, שבהם דיברנו על המסכות בחיים שלנו; מה אני מראה החוצה, מה אני שומרת בפנים. איך נאבק בזה.
המחשבה נודדת שוב לנשים האלה ברחוב. לייאוש הזה שלהן, שאולי הוא כן, אבל כל כך מכאיב לי.
לרגע אני רוצה לצאת לרחוב ולרדוף אחריהן ממש ולצעוק להן: "תקשיבו! אני חי בארץ-חלום! בואו לחיות את זה! זה יותר טוב מכל מה שיש לכן, אני מבטיח!"

אני מחליט לצאת לרחוב. אני לא יודע אם אראה אותן שוב, ואם כן – אם אבחר לגשת אליהן, אבל הלב שלי כבר דופק מהר ואני חייב לרוץ פתאום.
ילדים מחופשים צוחקים אחד עם השני. בעוד רגע אחזור הביתה ואשב מול המחשב ואנסה לתכנן את החודש הקרוב ומה נעשה בפעילות, אבל עכשיו אני רוצה להיות פה לרגע. אני מחליט לכתוב להן, בתקווה שיקראו, וחוזר הביתה.

אם אתן שתי הנשים ממזכרת בתיה מהבוקר, או סתם מבוגרים מיואשים – המילים שלי מכוונות אליכן.ם:
אני שם את כל התקוות שלי בסל אחד. הסל הזה הוא הנוער, והוא הילדים, והוא העתיד של כולנו. הוא גם הסיכוי הנצחי לאושר של האנושות.
כל הדברים שאתםן לא אוהבים בהם – הם נחלתינו. עולם המבוגרים מזין את העולם שלהם ברעל; מטפטף להם אידאלים ורעיונות על תחרות ומלחמה, על התבגרות מואצת. הבגרות שלהם תבועה בהם. הם אחראים אחד על השניה, הם רגישים ויודעים ובעיניים טובות הם מבקשים ליצור לעצמם מקום אחר.
יַלְדוּת היא מדבקת. כמו ריח מתוק של בישולים או סיפור טוב שאת לא רוצה להפסיק לשמוע.
ואם אתם לא מאמינים לי – בואו לבאר שבע. תקנו לעצמכם כרטיס לארץ-חלום הזו, המשוגעת, שבה היופי ממש מרוח על הקירות. יש יצירה גדולה, וחינוך אמיתי, ואהבה שאין מספיק מילים לתאר אותה. כבר ארבע שנים שאני שם את כל התקוות שלי במקום אחד.

שיהיה פורים של צחוק ותקווה. ושל חלומות גדולים, כאלה שהופכים את הבטן מרוב התרגשות. שיהיה חג של יַלְדוּת אמיתית, כזאת שראוי לחיות כל השנה.