מתי מתחילים ילדים לתהות על שאלות של מוסר ויופי? האם ילדים ביסודי יכולים ללמוד את החשיבה של אפלטון? שאלות כאלו, שלרוב נראה שמתחילות להעסיק רק סטודנטים, פוגשות ילדים בגילאים שאיננו רגילים לקחת בחשבון ולדעתה של ד"ר מאיה לבנון – אלו אנחנו המבוגרים, באופן בו אנחנו ניגשים לחינוך, שחוסמים את הילדים מלעבור ולהיפגש בשאלות האלו.

ד"ר לבנון, בעלת תואר שני בפילוסופיה ודוקטורט בחינוך (עם התמחות בפילוסופיה לילדים ופדגוגיה דיאלוגית), עמיתת הוראה בפקולטה לחינוך בבית ברל חוקרת, מלמדת, מרצה ומלווה אנשי חינוך מזה שני עשורים מעבירה ביקורת חריפה על האופן בו אנחנו תופסים את תודעת הילדים ביסודי, הן כמבוגרים ובעיקר בתור מערכת חינוך. דווקא בעשור האחרון, בו עולה מחדש שאלת סדר העדיפויות החינוכי: מה נכון ללמד? כיצד נכון ללמד? מהם הכישלונות של המערכת שאנחנו נמצאים בה עד כה ובכלל – מה אנחנו מפספסים? ללבנון יש תשובות מעוררות מחשבה. לבנון למדה במשך שנים רבות את התאוריה החינוכית של ההוגים החינוכיים מתיו ליפמן ואן שארפ, המתוארת לעיתים כ'אמא של הפילוסופיה לילדים'" וחושבת שלדיסצפלינה ארוכת השנים הזו, שתפסה כברת דרך משמעותית בארצות מעבר לים – יש המון מה ללמד את אלו המבקשים לייצר הלכה למעשה 'למידה משמעותית'.

ד"ר מאיה לבנון (תמונה באדיבות המצולמת)

"כשמדברים על פילוסופיה לילדים או עם ילדים, ויש הבדל בין השניים, אז הרעיון הוא שאנחנו לא באים לבית הספר ללמד את תולדות הפילוסופיה או היסטוריה של הרעיונות כפי שמלמדים ברמת התואר, אלא איך אנחנו לוקחים ותופסים צורות חשיבה", מספרת לבנון בשיחה על חינוך, מוסר לילדים ותחלואי המערכת החינוכית, "זה גם מה שתפס אותי בלימודי התואר, זה לא לקרוא רק מה שאחרים אמרו אלא לראות את הצורה של החשיבה, האופן בו מתקיים בירור המושגים, החשיבה הרציונאלית, אופן ניסוח הטיעונים בצורה לוגית, בניית הדיאלוג וכו'"

"בשלב מסוים בדוקטורט שלי הבנתי שמדובר יותר מעיצוב צורת חשיבה. זה צורת הוויה (way of being), זה איזשהו תואר פועל שאתה יכול להוסיף לכל דבר שאתה עושה. אפשר לדבר ואפשר לדבר באופן פילוסופי, אפשר לקרוא, ואפשר לקרוא ספר באופן פילוסופי. וזה בכלל לא חייב להיות ספר פילוסופי, איזה אפלטון, דיואי או קאנט. זה יכול להיות גם טקסט לילדים באופן פילוסופי כי יש קווים מנחים, סגנון של חשיבה ובירור של מושגים ע"י השוואה שלהם למושגים קודמים וכו'. לא מדברים על הנושאים עצמם אלא בעיקר מדברים עם הילדים, מקשיבים להם ומנחים אותם" האופן בו פועל החינוך הפילוסופי, לדברי לבנון, מתמקד על האיך והאופן בו נפגשים עם ילדים. "לא באים 'ללמד', כלומר להעביר חומר או מידע, אלא לנהל דיאלוג במבנה מסוים שהתוו מייסדי השיטה החינוכית."

"לא לחכות עד שהילדים יגיעו לאוניברסיטה ויהיו סגורים בצורת החשיבה"

פילוסופיה לילדים היא לא רק דיסציפלינה מובחנת עם כללים, ספרים ומבנה פדגוגי אלא גם תנועה חינוכית כלל עולמית עם חזון מהפכני. השיטה עליה מדברת לבנון נקראת פילוסופיה עבור ילדים או (Philosophy for children P4C). מדובר על ארגון כלל עולמי הכולל, בין היתר, מכון מחקר והוצאת ספרים המתפרשים על כ-160 מדינות (ישראל אינה אחת מהן). את התוכנית והשיטה ייסדו ליפמן ושארפ. לבנון הכירה את שארפ בהרצאה שהיא נתנה בישראל בזמן שלמדה ולימדה חינוך פילוסופי. בעקבות ההיכרות עם שארפ לבנון נסעה ללמוד ולהתנסות בשיטה בארה"ב, המקום בו צמחה השיטה.

"ליפמן פעל בסוף שנות השישים ותחילת שנות השבעים, בתקופה בה פרחה 'תנועת הפוטנציאל האנושי' ועוד תנועות חינוכיות פרוגרסיביות הקשורות לנושא. לליפמן היה את הפּוש כי בתי ספר באותה תקופה ניסו לעשות דברים אחרת. ליפמן היה מרצה לפילוסופיה באוניברסיטת קולומביה, והוא שם לב מהר מאוד שהסטודנטים שלו לא יודעים לטעון טיעונים, לא יודעים להגן על טיעונים, לא יודעים לנהל דיאלוג, לא יודעים לתת המשגה למושגי יסוד, מה שנחשב לפעולת יסוד בעולם הפילוסופיה".

התפקיד שלי כמנחה הוא לא לענות לשאלות הילדים או לשאול ילדים אחרים מה התשובה, אלא להנחות את הילד להגיע לתשובה בעצמו או עם החברים שלו בקהילה הלומדת

לטענת ליפמן, החסך המובהק ביכולות החשיבה והפרשנות של התלמידים גרמו לו להבין ש"הפגם החינוכי" מקורו צעיר יותר ממה שנדמה לנו, וקשור להתעלמות ממושכת של מערכות החינוך מהניסיון לעצב, להדריך ולחנך את ההתלבטויות והמפגשים המוסריים של ילדים. "ליפמן אמר שצריך להתחיל עם זה מגיל צעיר, ולא לחכות עד שיגיעו לקולג' ויהיו סגורים בצורת החשיבה, הכתיבה ואופן השיח שלהם, ולצפות שהם ישנו את זה עכשיו רק כי לומדים שעה בשבוע קורס חובה בפילוסופיה. הוא ראה בזה כלי לאיכות חיים, אפשר להתווכח אם זה אכן כך, אבל זה בא בתוך מסורת סוקרטית שלא בהכרח מדברת על יותר טוב או יותר כיף אלא ברוח דבריו של סוקרטס: 'אם אינך בוחן את החיים שלך על מושגי היסוד שלהם והנחות היסוד שלהם ומנסה לערער אותם, לטוות אותם ולבחון מאיפה הם הגיעו – אז אתה חי על אוטומט'"

ילדים מתעסקים בשאלות כאלו בכלל?
"ליפמן אומר שצריך להבין מה זו עמדה פילוסופית. אם כל הילדים נולדים עם נטייה פילוסופית? אם 'מדה פילוסופית זו נטייה לשאול שאלות לגבי מה זה מהות החיים? אז התשובה היא כן. כי כל הילדים שואלים את 'ה'שאלה הפילוסופית: 'למה?'. אבל אם נבין שפילוסופיה זו לא רק שאלת שאלות אלא גם בחינת מושגים, או הרצון והצורך לטעון טענה אמיתית – אז לא כל הילדים שם. הטענה של ליפמן היא שלכולם יש את היכולת להגיע לטענה רציונלית, לוגית ויכולת לטעון טיעונים.

"אנחנו כל הזמן מדכאים את הילדים סביבנו. גם עודף פינוק ועודף הקשבה והכלה זה סוג של דיכוי, כי הילד גדל לעולם והוא לא מוכן לזה שהמציאות היא לא אמא שלו שתכיל כל צורך וכל ציוץ שלו. ליפמן אומר שאם אנחנו ננסה להסביר את המהות שמאחורי הפילוסופיה, אז אפשר לעשות אותה עם כל אחד וכל דבר. אם אנחנו מגיעים מהעמדה השמרנית או הפופולרית שאומרת שכל הילדים צריכים ללמוד את האלף בית, חשבון ומדעים, אפשר לשלב את זה ביחד עם טקסטים של ניתוח פילוסופי שמתמקד בדיוק בחומר הזה".

נשמע מוזר או חסר תועלת? לבנון מספרת על מחקר שנערך בסקוטלנד, אחרי שנים בהן פעלה התוכנית במדינה, שמצא איך שילוב התוכנית שיפר את ההתנהלות החברתית של התלמידים על הרצף האוטיסטי הודות לשיח החקירה שמתנהל בקבוצות חקירה, מושג שליפמן תבע ומשמש כמושג מפתח בפדגוגיה שלו. "ברגע שילדים יושבים בקבוצה מעגלית, ולכולם יש גישה שוויונית ושווה למרכז המעגל שהוא החקירה עצמה, זה משפר את הדימוי העצמי שלהם, את היחסים ביניהם וגם את איכות הלמידה ושביעות הרצון ממנה".

מאבק על הצדק בארגז החול (צילום אילוסטרציה: Shutterstock).

במקום "העברת" חומר לימוד מהמורה לתלמידים, התפישה החינוכית שגיבש ליפמן רואה בילדים חוקרים צעירים של עולמם – מתעניינים, שואלים שאלות, בוחנים את המציאות ומתווכחים עליה. "ספרי הלימוד של ליפמן מתוכננים להיות קוריקולום לפילוסופיה לילדים" מספרת לבנון, "לשיטה יש שלבים ושלד מסוים: מתחילים לקרוא טקסט, ולאחר מכן מזמינים את הילדים לשאול שאלות שעולות מתוכו. לדוגמה, בתגובה לסיפור ילדים פשוט ילד יכול לשאול – 'למה משה לא חבר שלו, למרות שהוא נתן לו משחק?'. יש פה פתח לשאלה פילוסופית, כי יש כאן בירור של מושג, במקרה הזה 'חברות', ושל התנאים לקיום המושג הזה.

לבנון רואה גם בוויכוח בין ילדים על מה "הוגן" או "לא הוגן" במשחק הזמנה לדיון פילוסופי. "אלו דוגמאות מובהקות של בירור צדק והגינות, שאנשים דנו בהן לאורך מאות ואלפי שנים. מהדיון הנקודתי אנחנו לוקחים את הילדים לדיון ב'הוגנות' תחת תנאים אחרים, ובכך מבנים מערכת לוגית שהילדים נכנסים לתוכה. יולד יכול לבוא ולומר שמשהו 'לא הוגן' כי הוא 'לא כיף לי'. במקום שהמורה תענה לו שכיף זה לא תנאי להוגנות היא תשאל אותו עוד שאלות, ואחרי תהליך של זמן והתמדה בתוכנית החינוכית – צורת החשיבה הזו נטמעת והילד יוכל להבין ש'כיף' ו'הוגן' הם שני מושגים שונים שלא בהכרח מתקיימים ביחד. הילדים מצליחים להבין את זה היטב אם אנחנו מתייחסים אליהם כבני אדם ולא כמו יצור מיניאטורי".

להתחיל מבירור המושגים

ליפמן התבסס על מודל שלבי ההתבגרות של ז'אן פיאז'ה, אבי הפסיכולוגיה ההתפתחותית, תוך חיבר משנתו לעולם הפילוסופיה. "בספרים של ליפמן ושארפ הם מייעדים טקסטים שונים עם שאלות שונות לגילאים שונים", מסבירה לבנון, "ליפמן לא חשב שאת כל תחומי הפילוסופיה אפשר ללמוד מגיל צעיר, אבל הוא ראה בבירור המושגי משהו שנכון ואפשרי להתחיל בו כבר בגיל בית הספר היסודי. ילד בונה את העולם דרך בירור מושגי, אז למה לא לעשות את זה נכון מהתחלה? הילד מסוגל להבין הרבה יותר ממה שאנחנו חושבים".

לבנון מוסיפה כי כדי להיכנס לתהליכי החשיבה האלו, הילדים צריכים הדרכה או הנחייה. "זה לא כמו להיות מורה", היא מדגישה, "בשפה של ליפמן אין 'מורה לפילוסופיה', אלא מנחה לפילוסופיה שמדריך את הדיון. התפקיד שלי כמנחה הוא לא לענות לשאלות הילדים או לשאול ילדים אחרים מה התשובה, אלא להנחות את הילד להגיע לתשובה בעצמו או עם החברים שלו בקהילה הלומדת. הלמידה מוגדרת אצלו כשינוי מהעמדה שיש לך בתחילת התהליך לעמדה שיש לך אחריו. ע"פ הדיסציפלינה הדיאלוגית של הפילוסופיה לילדים, לא מתקיים כאן עימות. זה לא דיבייט, אני לא מנסה לשנות את דעתך או להעביר אותך לצד שלי, אלא שהביסוס שלך לטעונים שלך יהיה מלוטש ונכון. יותר. כלומר, אני רוצה לראות שהייתה איזושהי תזוזה באופן החשיבה".

איך נראה שיעור בשיטה הזו?
"במפגש קוראים קטע ולילדים ויש אפשרות להגיע ללוח ולרשום שאלות שעולות מתוכו, ואחר כך לבחון אותן ולחשוב מה מהן מעניין אותם. משם עוברים להצבעה על השאלות, והתלמידים בוחרים את השאלות שבהן הקבוצה תדון ומנחים את עצמם".

יש תכניות רבות שמתיימרות לבסס את הלמידה על חוויית הלומד, במה הגישה הזו שונה?
"הבעיה היא שזה לא מספיק לשאול את התלמידים 'איפה הם רואים את זה בחיים שלהם', ולדעתי זה נורא מלאכותי. הילדים צריכים לבוא בעצמם עם השאלה, ומתוך זה אנחנו צריכים לפתוח איתם את השאלה על מושג כמו צדק, למשל. צדק הוא לא מושג טבעי, הוא קשור לתהליכי החברות שאנחנו בני האדם עוברים. הגיל הצעיר זה שיא תהליכי החברות, ולכן אם הלמידה לא תקרה אז, בעתיד זה יהיה הרבה יותר מסובך. המושגים של הגינות, מה נכון ולא נכון, היחס בין החברים, אלו דברים שבוערים בילדים בבית, בחצר וכמובן בבית הספר. אבל בית הספר מנסה לפרק ולנטרל את הדברים האלו ע"י יצירת סביבה מלאכותית כמו תלבושת אחידה, ישיבה זקופה וסנדוויצ'ים ללא חטיפים. בצורה כזו, השאלות החשובות לא יעלו".

לבנון מדגישה שלא מדובר רק בשיטה שמעודדת התפתחות מחשבתית ואישית, אלא גם התנסות חווייתית בחברה דמוקרטית. "ג'ון דיואי (פסיכולוג ואיש חינוך אמריקאי משפיע, ד.ט) ראה בבית הספר הניסויי שלו בשיקאגו סוג של מיני-דמוקרטיה – מעין חברה דמוקרטית מיניאטורית שמייצגת את החברה הדמוקרטית הרחבה. בחברה דמוקרטית כל אחד מביא איתו איזשהו ייצוג, איזושהי תכונה ותרומה – בדיון הפילוסופי בכיתה כל אחד מביא את הייחודיות בחשיבה שלו. שלמה מביא את היכולת לסדר את השיחה שתהיה מאורגנת, גלי תמיד תביא את הגישה הנגדית ולשלומית יש רגישות חברתית ורואה שלא שמו לב לשלושה ילדים בקהילה הלומדת שלהם שלא השתתפו מספר מפגשים. לכל אחד בקהילה יש איזושהי תכונה קוגניטיבית שאנחנו ממנפים ליצירת קהילה חוקרת וחושבת – שכך צריכה להתנהל חברה דמוקרטית".

בקרוב בישראל?

באין בית ספר או תכנית הכשרת מורים הפועלים בגישת 'פילוסופיה לילדים', לבנון מסמנת מספר אפיקים להגברת החשיפה לרעיון בקרב קהילת המורים והמחנכים. "אפשר להביא את הנושא ככלי נוסף במסגרת הקורסים של הכשרת מורים. אפשר לראות איך לעשות את זה בכל מיני דרכים, מזה שמנהלת תבחר שזה יהיה במסגרת הפיתוח המקצועי של המורות בבית הספר. אפשר לפתוח תכנית הכשרת מורים ייחודית שעוסקת רק בגישה הזו, כמו שלמדתי אותו בארה"ב. חשוב להבין שלא מדובר רק בטכניקה וארגז כלים, אלא בלימודים מורכבים שכוללים גם תפישת עולם".

פרופ' מתיו ליפמן, מייסד שיטת 'פילוסופיה לילדים' ֿ(צילום מתוך ויקיפדיה).

חשוב לה להדגיש שלא מדובר בשינוי קוסמטי או טכני, אלא בגישה הדורשת הכשרה מעמיקה. "בסופו של דבר מורים הם אנשים שבאים לעבוד. הם יודעים את המקצוע שלהם ברמה כזו או אחרת, חלקם בינוניים, חלקם מעולים, אבל למעט מהם יש את האינטלקט והידע הכללי להצליח לראות את הדברים במבט על, לקשור קישורים, לחבר נושא אחד לאחר. בשביל ללמד תחום כמו פילוסופיה נדרשים המון ידע כללי וצורת חשיבה מאוד מפותחת. בלי זה, המורה יישאר ברמה הפרקטית – תקריא לתלמידים סיפור, תדרוש מהם לקרוא, תאסוף שאלות. אם רוצים לקחת את זה ולשלב את זה בדיאלוג החינוכי שדן במושגים לאורך אלפי שנים, לקשור את זה לחיים שלהם ולתחומי דעת שונים – זה צריך להיות משהו שמוטמע בהכשרה לאורך זמן".

לבנון מצביעה על עלייתן ונפילתן של רפורמות חינוכיות בקצב מהיר כקושי מרכזי לעיסוק במהות החינוך. "המנגנונים של הזמן, התקצוב והתשתית לא משתנים – רק האג'נדה. אלו עדיין אותן המורות שלא קיבלו הכשרה ממשית שהיא יותר משלושה ימי הכשרה מקצועית. מה זו למידה דיפרנציאלית, מה זו למידה פרטנית וכו' – הליכים שנוגעים במהות של הילד".

"החלום שלי שצורת החשיבה הזו, שבבסיסה יש רצון לשפר את איכות החיים של בני אדם בכלל ושל התלמידים בפרט, תוביל את בתי הספר", מסכמת לבנון, "אני לא מדברת על שעה בשבוע של מעגלי שיח, אלא שרוב המורים ינהלו את השיעורים שלהם באופן הזה. כיום תוכן כזה יכול להיתפס כסיסמה, בגלל שעל ההנהלות והמורים מופעל הרבה לחץ לעמוד במבחני המיצ"ב או באג'נדות אחרות. כתוצאה מכך הילדים יודעים שהתוצרים שלהם לא מעניינים אף אחד, כי אין אף פעם זמן להתייחס לעבודה שלהם. זו תוצאה של מערכת שפועלת מלמעלה למטה, המורים מרגישים שאין התייחסות לעשייה שלהם וזה יורד לתלמידים ומכניס את כל המערכת לתוך זה".

בית ברל (צילום: אילן ארד / ויקיפדיה).

"הגישה של 'פילוסופיה לילדים' מאלצת את המורים להתייחס לעצמם, לבר השיח ולדיאלוג ברצינות. מה זה דיאלוג? זה מגיע מהמילים 'דיה לוגוס' – דרך המילים. אנחנו בונים משמעות דרך המילים, אין פה קשר לשני אנשים משוחחים, דיאלוג יכול להיות בין 40 אנשים – בונים משמעויות דרך אינטראקציה מילולית מסוימת. לכן, זה לא רק עניין של שבוע. אם כל המערכת תתנהל ככה, יצליח לבוא שינוי. גם גן ילדים יכול להתנהל ככה. בסופו של דבר פילוסופיה מבקשת לכבד בני אדם, לראות בהם יצורים תבוניים, חושבים – בטח ובטח בגיל הרך ובגילאי היסודי".