בהרצאתו הפוליטית האחרונה, שיצאה השבוע כספרון, ניסה עמוס עוז להסביר מדוע הסכסוך הישראלי-פלסטיני מבלבל כל כך, וגורם גם לאנשים נבונים ללכת לקצוות. הוא נתן את גדעון לוי כדוגמה לקצה אחד, הרואה בציונות כולה מפעל המבוסס על קולוניאליזם ועוול, ואת הימין הישראלי כדוגמה לקצה השני, שיכשיר כל עוולה של ישראל ביחס לפלסטינים, גם אם כל הסימנים והקולות מהעולם החיצון זועקים שמשהו עמוק לא תקין.
ההרצאה של עוז, תחת הכותרת "כל החשבון עוד לא נגמר", נישאה בקיץ שעבר באוניברסיטת תל אביב, וזמינה לצפיה ביוטיוב. עוז מספק בה ניתוח מרתק על יחסי הישראלים והפלסטינים ועל הציונות בכלל. "למה אנשים כאן מבולבלים כל כך?", שאל בשלב די מוקדם של דבריו, והשיב: "מפני שבעצם, כבר עשרות שנים מתנהלות כאן שתי מלחמות. הערבים הפלסטינים מנהלים נגדנו בו-זמנית שתי מלחמות. אחת צודקת מאין כמוה, ואחת מתועבת ומרושעת.
"מלחמה צודקת מאין כמוה היא המלחמה על זכותו של העם הפלסטיני להיות עם חופשי בארצו. בלי דיכוי, בלי השפלות, בלי מחסומים, בלי גזל, בלי עושק, בלי הרג. כל אדם הגון, גם אם לא יצדיק את האמצעים, יגיד שזאת מטרה צודקת. אבל בו-זמנית, העם הפלסטיני מנהל מלחמה כדי שלנו לא תהיה זכות להיות עם חופשי בארצנו. כדי שלנו לא יהיה מה שהם דורשים לעצמם. או שבכלל לא נהיה פה, או שנהיה פה בני חסות. ד"ר ג'קיל ומיסטר הייד.
"אצלנו אותו דבר. עם ישראל במדינת ישראל נלחם מלחמה צודקת מאין כמוה, שהיא התשתית של המחשבה הציונית: להיות עם חופשי בארצנו. שלא יהיו לנו אדונים, שלא נהיה מיעוט, שלא ירדפו אותנו, שלא יפלו אותנו, שלא ישפילו אותנו. אבל בו-זמנית אנחנו מנהלים מלחמה על זה שאנחנו רוצים עוד שני חדרים לדירה, על חשבון השכן. זה נורא מבלבל. גם בצד הזה וגם בצד הזה, גם ד"ר ג'קיל וגם מיסטר הייד.
"זה מוציא מדעתם אנשים שבדרך כלל דעתם מיושבת, ויודעים לעשות אנליזה. בוודאי שזה מבלבל את דעתם של אנשים תמימים, שצריכים להחליט 'אתה בעד הפועל, אתה בעד בית"ר'. ואם מדינת ישראל היא בית"ר, אז הם שונאים את הפועל, הם בעד בית"ר, כי היא שלנו, לא משנה מה היא עושה".
אף דימוי אינו חזק מספיק
כבר הרבה מדי שנים ישראל בורחת מהאמת הלא נעימה: הכיבוש, גם בתקופות השקטות שלו, הוא פשע יומיומי בממדים בלתי נתפסים. אפילו את מה שקורה בתקופות הקשות ביותר אנחנו מדחיקים, למשל מוות של לפחות אלף קטינים בעזה מאש צה"ל בעשור האחרון, רבים מהם פעוטות ממש, לצד עוד לפחות אלפיים מבוגרים חפים מפשע. אנחנו מספרים לעצמנו שאין ברירה ומסיטים את המבט. חוסר האונים גורם לנו לבחור בבורות.
בדרך, יישרנו קו עם הגרועים ביותר שבין הישראלים. בכל חברה ישנם כאלה: לאומנים וגזענים, שדמם של בני עמים אחרים זול בעיניהם; משיחיים שיגרמו אסונות ועוולות נוראיים מכוח "ציווי אלוהי"; וסתם פסיכופטים שאינם מסוגלים לחוש אמפתיה. אלה מהווים מיעוט, אך "מיסטר הייד" הפלסטיני סייע להם לתפוס את ישראל בגרון, למרות שרוב הישראלים, כולל הדתיים והימניים, אינם צמאי דם ומבינים שנדרש פתרון. זה פשוט מסובך מדי.
בשבוע שעבר התפרסמה ב"מוסף הארץ" כתבה מקיפה על התופעה של מעצר נערים וילדים פלסטינים בשטחים הכבושים. צה"ל עוצר בין 800 ל-1,000 ילדים בשנה, חלקם בני פחות מ-13, ומרבית המעצרים נעשים ביישובים פלסטינים הסמוכים להתנחלויות, כענישה לילדים המשליכים אבנים וכצעד מרתיע בפני אחרים. במרבית המקרים, מעצרי הילדים מתבצעים באמצעות פריצות לבתיהם בלילות, המותירות נזקים פסיכולוגיים קשים. הכתבה לוותה בתמונה מטלטלת של ילדים קטנים היושבים עירומים לצד ג'יפ צה"לי, רק תחתונים לגופם ופלנלית על עיניהם, אך גם הדימוי העוצמתי הזה לא עורר דיון ציבורי.
השבוע התפרסם סרטון של חיילים הנכנסים לבית ספר בחברון כדי לעצור ילד בן 10, מרחק שנתיים מגיל האחריות הפלילית בתוך ישראל. אי אפשר לצפות בסרטון מבלי להבין איזו טראומה גורם אירוע כזה לילד העצור, שצפוי לכמה שעות עם פלנלית על העיניים כאמצעי הפחדה. טראומה צפויה גם אצל חלק מתלמידי בית הספר, שנאלצו לצפות בחיילים מאיימים בנשק ממרחק אפס על מוריהם שהתנגדו למעצר.
במקרים אחרים תוקפים חיילים באלימות פלסטינים מבוגרים חפים מפשע, כמו מונזר מיזהר מדוחא שליד בית לחם. מיזהר, עיוור חולה כליות שאצבעות רגליו נקטעו בגלל סכרת, היה במיטתו כשלפני חודש התפרצו לביתו כמה חיילים לפנות בוקר, במסגרת מצוד אחר שכנו הצעיר. גדעון לוי דיווח שהחיילים נכנסו לחדר השינה שלו ושל אשתו, ואחד מהם היכה אותו נמרצות בפניו במשך כמה דקות רצופות. מיזהר, שהיה מותש מטיפול דיאליזה שעבר כמה שעות קודם לכן, נשלח לאישפוז.
עוולות הכיבוש רבות מספור ויומיומיות. הפעילה תמר פליישמן כתבה לאחרונה על תושבת עזה שהגיעה למחסום קלנדיה ליד ירושלים, עם בנה ה"מת-חי" בן ה-4, משוחרר טרי מאישפוז בטיפול נמרץ בבית חולים בחברון. האישה הצעירה נאלצה להרים את בנה הקטן על ידיה במשך שעות בדרך הביתה, אך התברר שהטרנזיט האחרון לעזה כבר יצא, והחיילים שילחו אותה ללא היסוס למסע מתיש בחזרה לחברון. רק השתדלות של פליישמן אצל משלחת בכירים שביקרה במקרה במחסום, איפשרה לבסוף להעביר את האם והילד את המחסום ולהעלותן על מונית לעזה.
לרחם גם על עצמנו
הקושי בצפיה בסרטון המעצר מחברון אינו נובע רק מרחמים על הילדים הנאלצים לחיות תחת קני רובים ואיום מעצרים. לא פחות מכך, הצפיה מתסכלת בגלל ההבנה שישראל הגיעה לקצה גבול האבסורד והאטימות. העובדה שמעצר ילדים קטנים ונערים הוא פרקטיקה שגרתית שאינה מושכת תשומת לב מעבר למעגל קטן בשמאל, מלמדת על תבוסת ההיגיון וההגינות ושלטון טמטום החושים. הישראלים איבדו כל קשר עם המציאות ומתגלגלים מכוח האנרציה בלבד.
אלמלא היתה ישראל מאבדת את המצפון, ובעיקר את יכולת ההבחנה בין טוב ורע, בנימין נתניהו היה כבר מזמן בבחינת היסטוריה בזירה הציבורית. רק חברה שהושחתה עמוקות מסוגלת לקבל מרצונה אדם כזה כמנהיג. מערכת הבחירות הנוכחית עוסקת בו בצדק, משום שהמשך שלטונו ידרדר את ישראל לתהומות עמוקים עוד יותר. אם ינצח ויקים קואליציה, לפחות חלק משותפיו הפוליטיים יסייעו לו להשיג חסינות מפני העמדה לדין, ולהמשיך לפורר את הדמוקרטיה הפנימית.
החשיבות העליונה שבסילוק נתניהו היא הסיבה שבני גנץ ויאיר לפיד מקבלים גיבוי מלא מהמחנה הדמוקרטי. המדינה נמצאת בטיפול נמרץ, ואין לה את הפריבילגיה לעסוק בשום דבר שאינו הצלת חייה הדמוקרטיים. אם מהלך ההצלה מחייב לברוח מהצהרות על פתרון שתי המדינות, או מהצהרות על שיתוף ערבים בממשלה, זהו כורח בל יגונה. רבים ממצביעי כחול-לבן אינם פתוחים עדיין למסרים של שלום ושוויון.
לאחר ה-9 באפריל יתחיל המבחן הבא של גנץ ולפיד, ולמרבה הצער, הסיכויים שלהם לעמוד בציפיות נמוכים. לפיד, שמתגולל בכל הזדמנות על ארגוני ההתנגדות לכיבוש ויחסו לערבים בישראל מנוכר, וגנץ, שפיקד על צבא הכיבוש ולא טרח לשנות נוהלים ולפחות לצמצם את העוולות, רחוקים מלהיות המועמדים האידיאליים לסיום מצעד האיוולת שאליו התמסרה ישראל בעשורים האחרונים. לא יהיה מפתיע אם השינוי העמוק יתחולל לבסוף בגלל לחץ חיצוני – חרמות כלכליים ואיומי מעצר נגד בכירים ישראלים.
לשכנע לעשות את מה שמתכחשים לו
אם ישנה בכל זאת תקווה, היא נעוצה בדבריו של עמוס עוז על כך שאנשים ומנהיגים מפתיעים את עצמם: לוי אשכול הכמעט פציפיסט, שמצא את עצמו עומד בראש ממלכה גדולה משל דוד ושלמה; מנחם בגין שעשה שלום עם מצרים במחיר טריטוריאלי כבד ובמחיר הכרה בפלסטינים; וגם שמעון פרס ויצחק רבין, שהלכו לאוסלו לאחר שנחשבו במשך עשרות שנים לנצים ביטחוניים.
"שאלו את נשיא ארה"ב הארי טרומן איך הרגשה להיות האדם העוצמתי ביותר בעולם", סיפר עוז בסיום דבריו. "טרומן שם את לחייו בין כפות הידיים, הניד את הראש כמו אישה זקנה ונאנח. הוא אמר: 'אם אדם יושב בחדר הסגלגל וחושב שהוא האדם העוצמתי ביותר בעולם, האדם הזה מצוי בבעיה גדולה מאוד, וכך גם המדינה והעולם. זכות היתר היחידה שלך כנשיא ארה"ב, היא שאתה נמצא בעמדה מצוינת לשכנע אנשים לעשות דברים שעמוק בליבם הם יודעים שהם צריכים לעשות אותם, אבל לא בא להם'.
"זה גובל בגאונות. להכריח אנשים לעשות דברים זאת לא מנהיגות. לשחד אותם זאת לא מנהיגות. להחניף להם זאת לא מנהיגות. מנהיגות היא להגיד לבני אדם דברים שעמוק בליבם הם יודעים שצריך לעשות אותם ולא רוצים. למשל, לשלם מסים. למשל, לחלק את הארץ הזאת. מי יהיה האיש שישכנע את הישראלים היהודים לעשות דבר שעמוק בלבם הם יודעים שצריך לעשות אותו?".
