מדינה סוערת, ישראל, רוויית ניגודים גדולים ומעברים חדים. בין ארץ המים של הגליל והגולן לארץ המדבר של הנגב נסיעה קצרה במונחים בינלאומיים, בין ירדן לים נסיעה קצרה עוד יותר. אבל יום הזיכרון מתחלף כאן באובדן חושים של חגיגות העצמאות במחי טקס אחד קצר וגם האוכלוסיות השונות, 180 מעלות לפעמים, מעורבבות וחיות בסמיכות גדולה, למעשה כולם חיים כאן יחד עם איזורי תפר קטנים במיוחד.
אין דוגמה טובה לפער הזה, המתקיים ביחד, מאשר העיר ירושלים. עצם הנסיעה אליה מחדדת את הישראליות המורכבת כל כך, בטח אם הדרך היא 443. הגדרות והחומות, מאות מצלמות ועמדות האבטחה, השלטים הכמעט היסטריים בפונט מודגש ומוגדל: ״אם הגעת לכאן – טעית!!!״. המעבר במחי מחסום אחד משטח ישראלי שקט לשטח פרא מסוכן, ואז בין כל הכפרים לפתע מופיעה מאחורי הגבעות ירושלים ושוב תחושה שחזרת לשטח ״מוגן״, או שכן או שלא.
ובתוך העיר? היכן בדיוק הגבולות בין השכונות? ערבים, יהודים… ובין היהודים, מאה שערים, גאולה, ובצמוד כל כך השכונות החילוניות, מחול בלתי מסתיים של עירוב בין שונויות.
צילום: דן לזר.
פורים בירושלים הפך עבורי בשנים האחרונות לחגיגה של השונות, לפחות לכאורה, בין האוכלוסיות הרחוקות כל כך. את הבקרים אני מתחיל (השנה עם מועדון הצילום של דובי פיינר) בשכונת גאולה, ואחרי כיכר השבת אל תוך מאה שערים, ואחרי כמה שעות של שיכרון חושים, רוחני ופיזי, עם כמויות אלכוהול בלתי נתפסות ברחובות ובאירועים השונים, עוברים למסיבת הרחוב החילונית הסמוכה למאה שערים, איזה הבדל בלתי יתואר במרחק של מאות מטרים ספורים.
צילום: דן לזר.
צילום: דן לזר.
החוויה בשכונות החרדיות שונה בפורים מכל חוויה אחרת. הציווי להיות שמח, בליווי האלכוהול, משרה על הרחובות אווירה שונה לחלוטין מזו שאפשר לפגוש בכל יום אחר בשנה. גם האוכלוסייה המקומית מורגלת כבר בכמות גדולה של צלמים ותיירים ומלאכת התיעוד, אשר לא תמיד מתקבלת בהבנה במעוזים הקיצוניים ביותר בשכונות החרדיות, עוברת בשלום בדרך כלל בפורים. גילויי אלימות, או התנגדות, נדירים בהחלט וגם הם אינם נובעים מכעס או שנאה אלא בדרך כלל עקב האלכוהול המצוי בערכים גבוהים מדי בדם. ככל שנוקפות השעות, והשתייה מצטברת, מתגוללים החוגגים, אשר אינם מורגלים בשתייה נרחבת כל כך ביום יום, ברחובות והמראות הופכים פחות ופחות נעימים, גם עבור המקומיים.
צילום: דן לזר.
המצווה להתחפש בפורים מקויימת במאה שערים באופן כמעט מלא, ולא במפתיע, על ידי הילדים. התחפושות לא משתנות בדרך משנה לשנה, חיילי צעצוע, שמלות כלה, נסיכות, כהני בית המקדש עם אבני החושן, יש שטענץ גם בזה. מדי פעם יש מודה חדשה, מדי פעם נושא בוער על הפרק, היו שנים שראיתי יותר תחפושות עם שילוט נגד הגיוס לצבא (בעיקר כשחוק הגיוס היה במרכז השיח הציבורי) ולפעמים מישהו מפתיע עם תחפושת מקורית והופך גם ברחובות מאה שערים לאטרקציה מקומית, אבל בדרך כלל המראות חוזרים על עצמם משנה לשנה.
צילום: דן לזר.
צילום: דן לזר.
הטישים הגדולים של החסידויות הם מוקדים מקומיים של עניין וחגיגה, כמו בחגים אחרים. למשל בטיש של ברסלב, שגם בו ביקרתי גם בעבר, הסצינה קיצונית למדי וקשה מאד לצילום. הצפיפות גדולה במיוחד, החוגגים שיכורים מאד, הדחיפות והקרבות הפיזיים לא קלים ואינם מכוונים באופן כלשהי, פשוט תנועה כאוטית מונחית אלכוהול מסכנת כל עובר ושב. מוסיקה מחרישת אוזניים, על השולחן המרכזי המפה הלבנה נקרעת תוך דקות מן המרחב ועל לוחות העץ רוקדים החסידים, נופלים איש על צוואר אחיו או ישירות על השולחן, ואת הסיטואציה אפשר לתאר פשוט ככאוס מוחלט.
צילום: דן לזר.
צילום: דן לזר.
פגשתי מחוץ לטיש קבוצת תיירים דוברי אנגלית. הם היו חיוורים, כמעט מבוהלים, נטועים במקום אחד מפחד. הרגעתי אותם בחיוך שהכל בסדר, הם יכולים להיכנס בזהירות… ולהתקרב עד המקומות בהם הסיטואציה הופכת להיות בלתי אפשרית. הגברים לעזרת הגברים והנשים אל עזרת הנשים, ושרק יזהרו מכל השיכורים המתנדנדים ונופלים מכל עבר, כמובן אצל הגברים, אצל הנשים לא רואים מראות כאלו.
אחד מהם אזר אומץ לנסות להיכנס דרך השער, האחרים בחרו בחיוך מתנצל ומבויש להסתכל על המהומה רבתי הזו מבחוץ.
ככלל, התחושה שלי מן הביקורים האחרונים בעולם החרדי שיש, מצד אחד, איזו מגמת הקצנה מסוימת בין הקהילות, יש מקומות שלא נותנים יותר להיכנס והייתי יכול לצלם בעבר, ויש איזו הקפדה יתרה על הפרדה בין המקומיים החוגגים/מתפללים ובין התיירים והמבקרים. מצד שני, אני חייב לציין, יש עניין גובר והולך של העולם החילוני במקבילו החרדי ובימי חג ומועד הדבר בולט במיוחד. זה כבר לא רק צלמים בודדים פה ושם, אלו גדודי צלמים ותיירים, נשים וגברים, הגודשים את הרחובות. לפעמים התחושה כבר אינה נוחה- זה אינו עוד רחוב חרדי אלא מעורב, ומכאן אולי תגובת נגד מסוימת של הסתגרות והתגוננות.
צילום: דן לזר.
מן הטיש הברסלבי הסוער עולים ברחובות צפונה ומעט מערבה דרך קצרה מאד של מאות מטרים ספורים עד כיכר הדווידקה. אני מאד אוהב את איזורי התפר האלו, יש איזה 100 מטרים אחרונים שבין מאה שערים ורחוב יפו שבהם כבר לא ממש שכונה חרדית ולא שכונה חילונית. לא צפוף כמו במאה שערים או כמו במחנה יהודה, אלא דווקא שקט, כמו הפרדה אנושית טבעית שנוצרה בין המחנות, בואך הצ'ק פוינט צ'ארלי.
עוברים את מאה המטרים האלו, את שטח הספר, את קו התפר, ואחרי פסי הרכבת הקלה מיד שוב שאון גדול, והפעם חילוני, בום גדול של בליל אנושי מכל הצבעים והמינים, חגיגה מסוג אחר לגמרי.
צילום: דן לזר.
צילום: דן לזר.
באופן כמעט סימבולי עם היציאה שלי ממאה שערים אחרי הסצינה הכל כך ייחודית הזו, המשפחה הראשונה שראיתי, חילונים מחופשים, כעסה עלי כיוון שצילמתי. אחרי שלא קיבלתי הערה אחת מחרדי (פרט לאחד שניגש לומר שעלינו להעלות אל השיח את עניין הנשים המצלמות, דבר המפריע להם, ואת זה אמר בעדינות ובשקט) דווקא החילוני הראשון שראה אותי מצלם הרים יד וצעק. אלו החיים עצמם, חשבתי לעצמי, לא סטיגמות אלא מציאות כפי שהיא באמת.
צילום: דן לזר.
ואז, אחרי השוק עם מאות הקונים ביום של חג, ועוד כמה עשרות שהתגודדו סביב אורן חזן שבא לקושש קולות בין הדוכנים בסביבה, אולי, אוהדת, נפתח באחת מראה כמעט סוריאליסטי של מאות, אולי אלפים, צעירים לבושים יותר, ובדרך כלל פחות, מאופרים, מחופשים ובעיקר חסרי גבולות ומעצורים- חגיגת ביטים ואלכוהול שאין כמותה אפילו בתל אביב הליברלית, זוגות נסחפים אל סערת הורמונים שיכורה רווית צלילי טכנו ברעש מחריש אוזניים ושוב… כאוס מוחלט, תוהו ובוהו, חילוני הפעם, ושוב צריך להזכיר ולהדגיש, מאות מטרים ספורים מן הריכוז החרדי הקיצוני והאדוק ביותר בישראל. שתי חגיגות סוערות עד דלא ידע, ואיזה הבדל ביניהן.
צילום: דן לזר.
צילום: דן לזר.
כאשר חשתי רוויה ומיצוי מן הסיטואציה כולה ועשיתי את דרכי החוצה ממוקדי הבילוי אל הרכב, תפס אותי לפתע מישהו מאחור. הסתובבתי כמעט בבהלה וראיתי את אחד החוגגים, מזוקן, עיניים מזוגגות מאלכוהול וספריי שלג על שערו. הוא שאל באנגלית למה אני הולך. עניתי בעברית שאני צריך לזוז, ושאלתי לשמו.
״שאדי״, הוא עבר בחיוך לעברית. ״למה ללכת?״, הוסיף, ״ביום כזה ללכת? תשתחרר, תיהנה״, אמר ולחץ את ידי בחום השמור לשיכורים בלבד.
אולי הוא רואה הכל כפי שצריך לראות, חשבתי לעצמי, ולא צריך להיות שיכור בשביל זה. אנחנו כאן כדי לחיות, ביחד, חילונים וחרדים, יהודים וערבים, כל ההפרדות האלו קיימות… רק אצלנו בראש.
צילום: דן לזר.
צילום: דן לזר.
צילום: דן לזר.
צילום: דן לזר.
צילום: דן לזר.
צילום: דן לזר.
צילום: דן לזר.
