אחת הסיבות שפתחתי את הבלוג, היא להביא לתודעה סיפורים שנשכחו, שלא סופרו בתולדות האומנות. השבוע, אני רוצה לספר סיפור שדווקא עשה הרבה כותרות בשנים האחרונות, אבל סופר, לדעתי, בצורה לא מדויקת שחוטאת לאמת. הסיפור הוא סיפורן של גרדה וגנר ולילי אלבה, זוג אמניות דניות שסיפור יצירתן ואהבתן סופר בספר "הנערה הדנית" שגם עובד לסרט.
*בפוסט הזה אתייחס ללילי אלבה בלשון אישה, מלבד הפעמים בהם אתייחס אליה בשמה הקודם, איינר וגנר, בעיקר בשל יחסה שלה לעצמה, והתייחסותה לאיינר כדמות נפרדת ממנה ש"מתה" בתהליך גילוי הזהות שלה כאישה.
גרדה נולדה בשם גרדה מארי פרדריקה גוטליב, בשנת 1886 בהמלב, דנמרק. אביה של גרדה היה כומר בזרם הלותרני, ומשפחתה הייתה שמרנית מאוד. כבר מגיל צעיר החלה לגלות כשרון אומנותי, ובגיל 17 עברה לקופנהגן והחלה ללמוד באקדמיה המלכותית לאומנות של דנמרק, שם פגשה את לילי אלבה. גרדה הכירה את לילי בשם איינר וגנר, לפני שהחלה להזדהות כאישה טרנסג'נדרית, והן התחתנו בשנת 1904.
איינר התפרסם כצייר נוף, ונחשב לאחד הציירים הדנים המוצלחים ביותר בתקופתו. לאחר שהחלה לילי להזדהות כאישה ויתרה על הציור בטענה שזה היה משהו שהיה שייך לחיים שלה כאיינר ולתשוקותיו, ושהיא לא חשה את הצורך לצייר יותר. גרדה, לעומת זאת, ציירה ואיירה בסגנון אר- דקו, וציירה בעיקר דמויות נשיות. גרדה הייתה לא מוכרת במדינת הולדתה, דנמרק, וחיה מספר שנים בצל הצלחתו של איינר, בעלה. גרדה ציירה נשים צעירות ואפנתיות, יום אחד כאשר אחת הדוגמניות שלה הודיעה לה שלא תוכל להגיע לדגמן עבורה, גרדה המאוכזבת והנלהבת לסיים את יצירתה ביקשה מבעלה שילבש את שמלתה וישב לדגמן עבורה, ואיינר הסכים. הרגע הזה היה רגע מכונן בחייה של לילי, שכן אז היא הבינה שיש בתוכה אישה שמחכה לפרוץ מעל לפני השטח. גרדה לא נרתעה מהשינוי שחל בבעלה, להפך. היא עודדה את לילי ותמכה בה בדרך שבחרה לעצמה, מתוך אהבתה הרבה אליה.
לילי הפכה ל"מוזה" של זוגתה, גרדה, שציירה את תווי פניה כמעט בכל אחת מיצירותיה. האישה השיקית, עם השיער הקצר, השפתיים המלאות ועיני השקד החומות הפכה להיות סימן ההיכר של גרדה, שתרם רבות לעניין ההולך וגובר בציוריה. באותה עת לא ידע אף אחד מלבדן, שהאישה בתמונות היא לילי. עם הזמן לילי הרגישה שקשה לה יותר ויותר להסתיר כלפי חוץ את העובדה שבפנים היא מרגישה אישה, והיא החלה לצאת החוצה בלבוש נשי, בתחילה תחת סיפור הכיסוי שהיא בת דודה רחוקה של איינר. תחת הסיפור הזה, יכלו גרדה ולילי לצאת יחד לאירועים ולגלריות, אך זה לא החזיק זמן רב. כאשר החלו שמועות לצוץ על כך שלילי היא למעשה איינר, חש הזוג שהחברה בדנמרק שמרנית מדי בכדי לקבל את בחירותיהן, ובשנת 1912 הן עברו להתגורר יחד בפריז.
בחייה החדשים כאישה בזוגיות לסבית בפריז הצבעונית והמשוחררת, גרדה החלה לקחת סיכונים רבים יותר ביצירתה. איוריה של גרדה החלו לתפוס את תשומת הלב של מספר עיתוני אופנה חשובים, ביניהם "ווג", ואיור שלה הופיעה בשער העיתון. הנושא המרכזי ביצירתה של גרדה הפך להיות עירום נשי וארוטיקה נשית ולסבית. צריך להזכיר שגם בפריז המודרנית של אז, זה היה דבר לא כל כך מקובל. סדרת האיורים הארוטיים שלה התפרסמה בספרים מחתרתיים, וציוריה הוצגו בתערוכות שוליים שהצליחו לעורר מחלוקת רבה. עד מהרה היא הפכה ידועה לשמצה בשל האופי המיני של יצירותיה, אבל כמו שאומרים, אין דבר כזה פרסום רע ושמה הפך להיות מוכר בקרב החוגים האומנותיים בפריז. גרדה נהנתה מהסערות שעוררה, וחגגה את מעמדה החדש במסיבות פריזאיות מושחתות.
בתוך כל זאת, מצבה של לילי היה לא פשוט. החיים בגוף שלא תואם את המגדר שלה הלכו ונהיו קשים מנשוא, והיא פנתה לרופאים רבים כדי לנסות למצוא פתרון למצבה. בתקופה ההיא הרפואה הפלסטית הייתה בפתחה של התקדמות עצומה, ולאחר שלילי נדחתה על ידי רופאים רבים, ומספר פסיכולוגים שקבעו שיש לה מחלות נפש כאלה ואחרות, היא מצאה לבסוף רופא שהציע לה לעבור ניתוח שיעזור להתאים את גופה לתחושתה הפנימית, ובשנת 1930גרדה ולילי נסעו יחד לגרמניה כדי לעבור את ההליך הזה. השמועות על כך הגיעו עד דנמרק, והמלך הדני קבע שבשל "הפיכתה" של לילי לאישה, הנישואין של לילי וגרדה בטלים ומבוטלים. גרדה המשיכה להיאבק על זכותן להישאר נשואות כחוק, אך המאבקים הרבים אל מול הממסד השמרני התישו אותן, והן החליטו להיפרד. שנה לאחר מכן גרדה נישאה בשנית לדיפלומט איטלקי בשם פרננדו פורטה, אך היא המשיכה לשלוח פרחים ומכתבים ללילי, ולתמוך בה ממרחק, כי לא הצליחה באמת להתגבר על אהבתה אליה ועל פרידתן.
ב1931 לילי נפטרה כתוצאה מניתוח שהסתבך, וגרדה נפלה לדיכאון עמוק. היא התגרשה מבעלה השני ב1936, לא הצליחה לשחזר את יצירותיה החתרניות ומכרה איורים פשוטים וכרטיסי ברכה תמורת פרוטות כדי לנסות להתפרנס. ב1939 חזרה גרדה לדנמרק והציגה שם את תערוכת האחרונה שלה בחייה, שכן היא נפטרה שנה לאחר מכן.
גרדה ראויה להיזכר בדפי ההיסטוריה לא רק בשל הסיפור האישי שלה, לאומנות שלה מגיעה הכרה כאומנות פורצת דרך ומשמעותית. יצירותיה שעסקו בזהות, מגדר ומיניות נשית היו חסרות תקדים. ביצירתה "מול המראה", מוצגת אישה היושבת מול המראה, רואים אותה מהגב, ואת השתקפותה במראה, מסתכלת לעצמה בעיניים. ברקע, מאחוריה, עומדת דמות של גבר לבוש באלגנטיות. למרות שהאישה מודעת לנוכחותו, היא לא מביטה בו, היא מסתכלת על עצמה מתאפרת, "בוחרת" את המסכה אותה תרצה ללבוש, ונהנית מהרגע הזה של להביט בעצמה. הרוח הזאת שורה על כל ציוריה של גרדה, ועל זה ראויים ציוריה להיזכר, כמבט שלה על עצמה, כמבט של נשים על עצמן ועל האהובות שלהן.
