בכל שנה ושנה, ב-24 במרץ, אמהות ככר מאי צועדות יחדיו ביום הזיכרון האמת והצדק, כדי לזכור ולא לשכוח את פשעי החונטה הארגנטינאית. פשעים אלו אשר התרחשו לקראת קצן של שנות השבעים ובתחילת השמונים במאה הקודמת.
שיערן הלבן של האמהות מבצבץ תחת כיסוי הראש והן בכסאות גלגלים צועדות בין מאות האלפים המלווים אותן בדרך. משחזרות את הכאב אותו הן חוות כל השנים בהיותן רודפות אחר תשובות ואחר צדק במשפט. מתהלכות שוב בשביל המוכר, בשביל החֶסֶר והצער.
הלב מתמלא בדמעות ומן העיניים נחלי עצב יורדים על הלחיים ומטשטשים הכל. לפתע אנו חוזים בה משולי הכביש, האם יושבת ובוכה, הציבור צופה בה ונע עימה, מוחא כפיים וצועק "הנני"! "הננו"! האם יושבת במטפחתה הלבנה עליה רקום שם הנעדר, יושבת וזוכרת. ארבעים שנה נושאת את השם על החיתול המשמש ממחטה וממתינה, רגליה כושלות מחמת העייפות והשנים אולם עדיין לא גברו עליהן האדישות והשכחה.
כמה רוע יש בעולם? כמה מרירות ניתן לטבוע בלבם של בנותי התבל מבלי לתת דין או חשבון? כיצד אפשר להסיר את היכולת להרע ולפגוע באחר? היתכן כי כקין להבל כן האדם לזולתו? שמא זאב טורף כל אדם לחברו? בארגנטינה, באוגנדה, בגרמניה, באימפריה העותומנית, בקמבויה, בסוריה ובמקומות אין ספור על פני כדור הארץ, שם נוכחים רצח העמים ופשעי השנאה, שנאת חינם אשר אין כוח או אירגון בינלאומי המספיק לעוצרה.
זיכרון עולם לנרצחים, למושמדים, לקרבנות,… סיפקנו להם כבר מספר כה גדול של שמות. הם קפאו בזמן ואין מחפשים אחריהם אם כי חושקים להבין מה, איך, כיצד ומדוע ולקושיות אלו אין עונים.
שלושים אלף הם היו, שלושים אלף אשר נעדרו. עבורם רודפים אנו אחר האמת, הזיכרון והזעקה למשפט היום ב24 במרץ, ותיקון לנעשה אין.
הרב אליהו פרץ, רב "קהילת סיני" בעבר ורבה של קהילת "בית אל" בבואנוס איירס בהווה.
