ההוצאה לתלמיד במערכת החינוך בישראל קטנה משמעותית מזו הנהוגה במדינות ה-OECD, והדבר עלול לפגוע בפוטנציאל הצמיחה של המשק הישראלי- כך עולה מקטע שפורסם אתמול (שלישי) מתוך דו"ח בנק שישראל לשנת 2018. הדו"ח בוחן את השינויים בתקצוב מערכת החינוך בשנים האחרונות, וקורא להגדלת ההוצאה כדי לצמצם פערים על רקע כלכלי במערכת החינוך, בדגש על הפערים בין החינוך היהודים ולערבי בישראל. "מומלץ שמשרד החינוך יגדיל את ההשקעה בצמצום הפערים, בפרט בין דוברי העברית והערבית. אם הפערים יוותרו בעינם, הדבר עלול לפגוע בצמיחה ארוכת הטווח" כך בדו"ח.
(הנתונים: משרד החינוך; נתוני התוצר לנפש – הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה)
בנק ישראל חוזר על הקריאה להגדיל את ההוצאה על מערכת החינוך כדי לתמוך בצמיחה ארוכת טווח בישראל. הטיעון של הבנק בעד הגדלת תקציב החינוך נובעת מהפגיעה ברמת החינוך וההכשרה כוח העבודה העתידי בישראל. הפערים הגדולים במערכת החינוך בישראל מביאים לכך שחלק ניכר מהנוער הישראלי זוכה לחינוך והכשרה ברמת נמוכה יחסית, ויכולתו להתמודד בשוק העבודה העתידי יההי נמוך יותר.
"ההוצאה לתלמיד ביחס לתוצר לנפש שבה בשנים האחרונות לרמתה בראשית שנות ה-2000, לאחר שנים שבהן היא הצטמצמה" כך על פי הדו"ח. בשנת 2006 הגיעה ההוצאה על מערכת החינוך, שנמדדת על פי הוצאה לתלמיד לשפל של כ-15% תוצר לנפש בעקבות מדיניות הקיצוצים התקציביים שהחלה בתחילת שנות ה-2000. עם זאת, מספר רפורמות שהחלו בשנת 2009 הביאו לכך שמאז שנת 2010 חזרה ההוצאה על חינוך לתלמיד לגדול, וכיום היא עומדת על רמה מעט גבוהה יותר מזו שבתחילת שנות ה-2000. " הגידול בהוצאה לתלמיד ביטא בעיקר יישום רפורמות לשיפור במעמד עובדי ההוראה, צמצום מספר התלמידים בכיתה והענקת חינוך חינם מגיל 3."
עם זאת, רמת ההוצאה על חינוך בישראל נמצאת עדיין משמעותית מתחת לרמת ההוצאה הנהוגה במדינות ה-OECD. בהשוואה של רמות ההוצאה על המסלול העיוני העל יסודי עומד הממוצע של מדינות ה-OECD על 23% תוצר לנפש, לעומד 16% בלבד בישראל. יש לציין שפער זה הלך וגדל בין השנים 2004 ו-2013. בשנים אלו בוצעו קיצוצים רחבים בתקציבי מדינות ה-OECD בעקבות המשבר הכלכלי שהחל ב-2008, אך הירידה בהוצאה לתלמיד בישראל נשארה גבוהה מזו של שאר מדינות ה-OECD.
הדו"ח מראה כי הרפורמות והגדלת ההשקעה במערכת החינוך אכן הביאו לשיפור בביצועים של התלמידים במבחנים הבינלאומיים ולירידה ברמת הצפיפות בכיתות, אבל מקומה היחסי של ישראל נשאר גרוע לעומת מדינות אחרות. "דירוגה של ישראל ב-OECD נותר נמוך, ולכל אורך התקפה היא נכללה בקבוצת המדינות שמייצגות את הפערים הגדלים ביותר בין התלמידים החזקים והחלשים".
בדו"ח מסבירים את הגידול בפער דרך שני הסברים- קיצוצים תקציביים, וגידול במספר התלמידים הערבים במערכת החינוך. "בחינוך הערבי שעות ההוראות מועטות, עלותן נמוכה, הצפיפות בכיתות גבוהה, ואין די תכניות ייעודיות לתגבור הלימודים ולצמצום הנשירה" כך נכתב. התקצוב הנמוך יותר של החינוך הערבי מביא לכך שחלק הולך וגדל ממערכת החינוך סובל מתת תקצוב ולמעשה חלק הולך וגדל הנוער בישראל סובל מחינוך ברמה נמוכה יותר.
כותבי הדו"ח ממליצים להגדיל את תקציב החינוך ולהפנות את הגידול בתקציב להשוואת רמת החינוך הערבי למערכת החינוך היהודית. כותבי הדו" ממליצים "לצמצם את פערי התקצוב בין דוברי הערבית והעברית באמצעות השוואת מספר השעות שניתנות".
