ברשת התרבו הוויכוחים, אולי גם בתוך הלב. בדרך הביתה לשדרות, שהתארכה בגלל ביטול הרכבות לתחנות הדרום.

אז מה צריך לקרות עכשיו? כן הפסקת אש? לא הפסקת אש? תגובה חריפה? מבצע לפני בחירות? ואם מבצע, מה המטרות שלו?  כיבוש עזה ושלטון על שני מיליון פלסטינים נוספים? להפיל את החמאס ולקוות שלא נמצא עצמנו עם גורם חדש גרוע יותר? השבת עזה לשלטון הרשות הפלסטינית מולה אפשר אולי לשאת ולתת לקראת הסדרת החיים אלו לצד אלו?

נדמה לי, שאף אחד איננו מצפה לפתרון מיידי, אבל יותר ויותר תושבים אומרים 'החוסן שלנו איננו צ'ק פתוח'. נשאלת השאלה איזה אופק מציעות לנו המפלגות השונות? מה הפתרון ארוך הטווח שלהן, ואיך בכוונתן לנווט אותנו בדרך אליו?

לנתניהו בנקודה הנוכחית, אין שום דבר מיידי שהוא יכול לעשות, שיפצה לא רק על אזלת היד לאורך שנות שלטונו – אלא גם על היעדר הכיוון. מדיניות 'הכלה' כלפי החמאס מחד – ומנגד, הרחבת מפעל ההתנחלויות בגדה המערבית תוך סירוב עקבי לשאת ולתת עם הרשות על הסדר קבע. בפועל, נקיטת צד במאבק הפנים פלסטיני – הצד של החמאס, שמקבל מזוודות כסף. טרור, כך נראה – עדיף על הסדרה הכוללת ויתור על החזון המשיחי של ארץ ישראל השלמה.

שלום עם מצרים (לע"מ)

וברקע, מלאו היום 40 שנים להסכם השלום עם מצרים, הגדולה, המרה והמסוכנת באויבותינו משכבר. שלום שאין בו עודף אהבה, אבל שלום שמחזיק גם את התהפוכות הפוליטיות אצל השכנים. שלום חמוש, אגב. אבל שלום שלא נהרגים בו יותר אנשים. שלום ששווה להיזכר בו אחרי ערב ולילה של אזעקות ומקלטים, לא רק כמשאת נפש רומנטית, אלא גם כתוכנית אסטרטגית ממשית לשיפור החיים שלנו ושל שכננו, ולהבטחת קיומה של מדינת ישראל.