חמש הערות על פוליטיקה, חקלאות והתיישבות בעקבות כנס 'בוחרים חקלאות':
1. כשהחקלאים החליטו להיות על מפלגתיים
פעם, כשהם עוד נחשבו לחוד החנית של החברה הישראלית, לתנועות החקלאיות היה בית פוליטי במפ"ם ובמפא"י ובמידה מסויימת, ההתיישבות החקלאית הייתה הבית של המפלגות יותר ממה שהמפלגות היו בית להתיישבות החקלאית. התנועה היא זו שסיפקה למפלגות עומק רעיוני ועורף לוגיסטי. היא סיפקה את הפוליטיקאים ואת הפעילים. בשנותיה הראשונות של המדינה, ההגמוניה של תנועת העבודה התבססה על הברית שבין הפועלים העירוניים המאורגנים בהסתדרות לבין חברי התנועות הקיבוציות והמושביות.
הברית הזו, הבית הפוליטי הזה, התפוררו לאט לאט לאורך שנים ארוכות. גם בשנות התשעים, כשמגמות ההפרטה (גם של המדינה וגם של הקיבוצים) צעדו קדימה, עדיין היה איזשהו חיבור בין הקיבוץ למפלגה ולחקלאות. גם כשמפלגת העבודה הייתה שותפה בממשלות עם הליכוד הקפידה לקחת את תפקיד שר החקלאות. למעשה, בשלושת העשורים האחרונים שר החקלאות היחיד (להוציא שרים לתקופות מעבר כמו רה"מ אולמרט) שלא גדל בקיבוץ או במושב היה יאיר שמיר.
ההתפוררות הארוכה בשנים האחרונות של הקשר בין החקלאות לתנועות המיישבות למפלגות המייצגות הגיע לנקודת המיצוי. בקדנציה האחרונה הבינו החקלאים שאם הם רוצים לדאוג לחקלאות הם חייבים קשר עמוק עם מפלגות הקואליציה. אתמול לכנס 'בוחרים חקלאות' שהתקיים במרכז התרבות של מגידו הוזמנו לנאום מועמדים מכל הקשת הפוליטית. מבצלאל סמוטריץ' מהאיחוד הלאומי ואיילת שקד מהימין החדש דרך יצחק וקנין מש"ס, משה "בוגי" יעלון מכחול לבן, ישראל כץ מהליכוד, אבי גבאי מהעבודה, תמר זנדברג ממרצ, חגי רזניק מגשר והרשימה עוד ארוכה.
2. הברית החדשה?
אז המגזר החקלאי שהבין שאין לו בית פוליטי מחפש לקשור בריתות חדשות. לאן ילך? פעם אחת ניסה מזכיר תנועת המושבים, מאיר צור, ליצור חיבור עם כחלון שהצהיר כי ידרוש עבורו את משרד החקלאות. בשלב מסוים הברית הזו התמוססה וצור נשאר מחוץ לרשימה. ניסיון שני הגיע השבוע כשוועד הרפתנים (אלו שנלחמים ברפורמה עליה חתמו צור וכחלון) הוציא הודעת תמיכה בש"ס ובמיוחד בשר הדתות יצחק וקנין.
זה אולי נשמע מוזר – ברית בין הרפתנים לש"ס אבל האמת היא שחבר הכנסת וקנין, מלבד היותו חקלאי מושבניק המגדל אבוקדו במושב יערה, שימש בקדנציה האחרונה כיו"ר הלובי החקלאי בכנסת. וקנין בלם את הרפורמה בחלב בוועדת השרים לחקיקה, נלחם נגד חיסולו של מכון וולקני ונגד הרפורמה שתוכננה באוצר להעביר את החקלאות לסובסידיה ישירה. אם צריך להמר היום, וקנין הוא מועמד עם סיכוי לא רע להיות שר החקלאות הבא.
ברית מעניינת נוספת שנרקמת ברקע הבחירות מנסה לגשר בין השכונות ועיירות הפיתוח לתנועת הקיבוצים כשלרשימת גשר של אורלי לוי נכנס חגי רזניק במקום הרביעי. רזניק, ששימש עד לא מזמן כמנכ"ל משרד השיכון תחת השר יואב גלנט, הוא חבר קיבוץ רביבים, ושימש גם כמזכיר הקיבוץ וכמנכ"ל המועצה האזורית.
את התפיסה הזו שמחברת את הקיבוצניקים עם תושבי עיירות הפיתוח כשותפים למצוקת הפריפריה הסביר רזניק בנאומו באתו כנס במגידו כשאמר ש"הפתרון הוא הברית שחייבת להיווצר כדי להציל את החקלאות וההתיישבות – ברית בין התיישבות כפרית ועירונית בפריפריה, ברית בין גופים ומפלגות ואני מתכוון כנציג גשר בכנסת להיות חלק מהגשר הזה". אגב הימורים, אם חלילה גשר לא תעבור את אחוז החסימה, יש סיכוי לא רע שרזניק ינסה לממש את הברית הזו כמזכיר הבא של התנועה הקיבוצית.
3. הדימוי של אנחנו והם
בסדרה המיתולוגית של מודי בר-און וענת זלצר "הכל אנשים" יש שני פרקים המוקדשים למסעם של הרב קוק והרב זוננפלד אל מושבות החלוצים והקיבוצים הראשונים שהתקיים ב-1913. ברגע השיא של הסיפור מגיעים הרבנים אל חדר האוכל של מרחביה. שם, כך לפי בר-און, קם אליהם אחד החלוצים וקורא בקול "מה באתם? חבל על העבודה שלכם ועל הדיבורים שלכם. פה לא תשפיעו כלום". 106 שנים מאוחר יותר הזמינה הנהגת ההתיישבות את נציג החרד"לים הבכיר בפוליטיקה הישראלית, בצלאל סמוטריץ', לנאום בכנס שלה.
נאומו של סמוטריץ' בכנס נקטע מספר פעמים על-ידי צעקות מהקהל שמחו על כך שמשרד החקלאות בשליטת חברו למפלגה, השר אורי אריאל, הסיט תקציבים מהחקלאות להתנחלויות. על כך השיב סמוטריץ' כי "יש קומץ קטן שמאמץ אסטרטגיה של שמאל קיצוני שמסכסך בין אוכלוסיות. מנסים להעמיד את החקלאות ואת ההתיישבות בגליל מול ההתיישבות בשומרון, לסכסך את החלוצים אלה באלה" והוסיף כי "שקל אחד מתקציב משרד החקלאות לא עבר להתיישבות ביהודה ושומרון".
מעבר לוויכוח על תפקודו של אריאל כשר החקלאות (לא סתם החקלאים טענו בשנתיים האחרונות כי אין שר חקלאות בישראל) ועל תקציבים המועברים להתנחלויות (כן, מי שבשלטון דואג לתקצב את המפעלים האידיאולוגיים שלו), יש באירוע הקטן הזה כדי ללמד על זרם עמוק הרבה יותר. מנהיגי תנועות ההתיישבות אולי הזמינו נציגי מכל המפלגות לנאום בכנס, אבל עמוק בלב של הקיבוצניק, סמוטריץ' החרד"לי הוא סדין אדום. לא בגלל דעותיו החשוכות על הקהילה הגאה, לא בגלל תפיסתו המשיחית או יחסו לערבים. סמוטריץ' מייצג עבורם את האליטה החדשה שכביכול החליפה את האליטה הקיבוצית. זחוח ובטוח בעצמו, סמוטריץ' הוא הייצוג של 'ההם'. אגב, את נאומו של רם שמואלי ממושב כרם מהר"ל ומקום עשירי ברשימת 'כולנו' שדרסה את החקלאים עם הורדת מכסים, קידום הותמ"לים והרפורמה במשק החלב, לא קטעו.
4. האליטה שלא באמת עלתה
האמת היא שהסיפור הזה על החלפת האליטות הוא לא ממש נכון. תחושת הנרדפות שהשתלטה (ובצדק) על המגזר החקלאי, של הקיבוצניקים והמושבניקים, דומה מאוד לזו של המתנחלים. נציגיהם של המתנחלים אומנם בקואליציה ובממשלה, הם אומנם נהנים היום מהשפעה על השיח הציבורי ומוסדותיהם זוכים לעדנה תקציבית אבל את זרם העומק של האידיאולוגיה, הרעיונות ודפוסי המחשבה – הם לא הצליחו להחליף. הרעיונות של תנועת העבודה ושל ההתיישבות החקלאית התפוגגו לאיטם ומי שתפס את מקומם הוא שלטון ההון, לא המתנחלים.
הקפיטליזם הדורסני של נתניהו הוא זה שמעצב את החברה הישראלית יותר מכל דבר אחר בשני העשורים האחרונים. בלי תנועות רעיוניות עמוקות, בלי חלוצים על הגבעות ובלי לשלוח קצינים לסיירות, תנועת ההון, "היד הנעלמה" של התחרות, היא השלטת. היא זו שמייצרת את השיח הישראלי, מעצבת את דמות החברה הישראלית וחורצת גורלות. חלק מההגדרה של אליטה היא יכולתה להוות כוח משיכה או מודל לחיקוי עבור שאר חלקי החברה, לייצר את גיבורי התרבות שלה. עבור בני הנוער בערי ישראל, החלום הוא אקזיט עד גיל שלושים וחמש ופחות קרוואן על גבעה מול מעלה חרמש.
5. מהנהגה לשלטון
עוד תמורה מעניינת שניתן היה לזהות בכנס שהתקיים אתמול הייתה השלמת המעבר של הכוח מהנהגת תנועות ההתיישבות לשלטון המוניציפאלי. או עלייתן של המועצות האזוריות. זה אולי רק סמלי שבמרכז הכנס הפוליטי על עתידה של החקלאות היה ראש המועצה האזורית מגידו, איציק חולבסקי, שיזם ואירח אותו. לא במקרה עלה הנושא של המאבק בשדה התעופה המתוכנן להיבנות בעמק יזרעאל. בניית שדה התעופה אומנם תביא לאובדן של קרקע חקלאית, אבל יותר מכל מדובר במאבק (מוצדק ככל הנראה) של תושבים על איכות חייהם ופחות על חיסול החקלאות.
בשנים האחרונות תופס השלטון המוניציפלי במרחב הכפרי תפקיד משמעותי יותר ויותר. אם בעבר היחס אל המועצות האזוריות היה יותר כמרכז לשילוח של האוטובוסים הצהובים ולטיפול בתשתיות מים וביוב, היום תופסים ראשי המועצות האזוריות תפקיד מרכזי הרבה יותר. מדובר בתהליך שהתרחש בכל החברה הישראלית כשעם התפרקותן של תנועות רעיוניות ומסגרות קהילתיות, המשקל של השלטון הפורמאלי התחזק, אבל במרחב הכפרי, שהתבסס על התיישבות אידיאולוגית ושיתופית, השינוי הזה בולט הרבה יותר.
כשבקיבוצים רבים ההרחבות כבר יותר גדולות מהקיבוץ והחברות בקיבוץ היא נספח לחוזה רכישת דירה וכשהרוב הגדול כבר לא עוסקים בחקלאות והרפת של השכן במושב היא מטרד ריח הפוגע באיכות החיים, השלטון הרשמי המטפל בבעיות המטרידות תושבים הופך לבעל השפעה מרכזי הרבה יותר מהמנהיגות התנועתית הפונה אל 'החברים'. אגב, תהליך דומה קורה גם מעבר לקו הירוק. תהליך שיעמיק ככל שההתנחלויות ימשיכו לגדול על בסיס הבטחה לאיכות חיים 15 דקות מתל אביב.