עושה רושם שבני גנץ נחוש להנציח את התדמית של "בני-חותא". עזבו את הגמגומים, את הדיליי מהאזנייה או את הבלבול בשידור חי. כל אלה עושים אותו בן אדם, וזה בימינו לא רע בסה"כ.
הבעיה היא בגמגום האמיתי של גנץ – לא מול המצלמה, אלא מול הציבור. התחושה היא שהוא לא רוצה את זה מספיק, לא מסתער מספיק, גם כשנתניהו עושה כל טעות אפשרית ומגיש לו את הניצחון על מגש של כסף. קודם בצוללות, עם ההודאה המפורשת שאישר למכור צוללות מתקדמות למצרים תוך הסתרה מוחלטת ממערכת הביטחון, ובהמשך עם הפסקת האש העלובה מול החמאס.
במקום להתראיין מוועידת אייפא"ק, גנץ היה צריך להודיע שהוא עולה על המטוס הראשון בחזרה לישראל ומשם ישירות לדרום. הוא וכל הרשימה שלו היו צריכים לארוז מזוודות לשבועיים ולהכריז שעד הבחירות הם ישנים אך ורק בעוטף עזה. פעם בשדרות, פעם בניר עם, פעם בנחל עוז ופעם בנתיב העשרה.
פופוליזם? אולי, אבל אפשר גם לקרוא לזה מנהיגות. הציבור צמא למנהיגות אחרת, לא לעוד מאותו הדבר – סיור קצר שמצטלם טוב, כמה תמונות בפלאפל, ובחזרה לת"א. נתניהו חשף פעם נוספת את הבלוף של עצמו, את העובדה שהוא מנהיג חלש שבורח מהכרעות צבאיות ומדיניות, שהוא מעדיף את השרידות שלו ושל החברים שלו מיהודה ושומרון על פני הביטחון האישי של יותר מחצי מדינה.
נכון, שחיתות ציבורית זה איום ונורא, כך גם שקרים והסתה. אבל הציבור הישראלי, תאהבו את זה או לא, רוצה שהמנהיג שלו יקום בבוקר עם סכין בין השניים אפילו אם זה בשביל הכסא של עצמו. הוא רוצה ווינר, קילר, וזה מה שהוא זיהה בנתניהו כל השנים. אז לא, גנץ לא צריך להיות נתניהו, אבל לעזאזל – הוא צריך לרצות לנצח אותו.
בתיאוריה, לפחות חלק מה"בייס" הפוליטי של נתניהו אמור היה לנהור אל "כחול לבן" של גנץ. זו מפלגת גנרלים, היא מתהדרת בשורה של אנשי ימין מובהקים ובשריקת הפתיחה של הקמפיין ספרו שם גופות של מחבלים. אז למה זה לא קורה בכל זאת? כי למרות החולשה שמפגין נתניהו מול עזה פעם אחר פעם, יש עוד כמה דברים שהוא עקבי בהם: רידוד השיח, פילוג, קעקוע מוסדות האכיפה ושלטון החוק, ליבוי שנאה וגזענות. לכל אלה יש מכנה משותף: עד לתקופת נתניהו הם היו מחוץ למיינסטרים הפוליטי.
בחושיו החדים, ועם הרבה מאוד ציניות, נתניהו העניק למאות אלפי ישראלים את התחושה שהם לא פחות טובים ממי שעד היום הוצגו כמלח הארץ. אלימות ושנאה תמיד היו, בטח גזענות, אבל תמיד אלה שם "למעלה" הוקיעו אותם, דיברו על "קומץ", על "עשבים שוטים". נתניהו, שבאופן אירוני הוא תמצית האליטיזם עם החינוך האמריקאי והווילה בקיסריה, הצליח לחבר אליו את כל מי שמרגיש רחוק מהאליטה הישנה – אותה אליטה שמזוהה כיום עם גנץ ולפיד.
מדמוקרטיה למלוכה
העובדה שרה"מ נתניהו לא כינס אפילו פעם אחת את הקבינט מאז ההסלמה האחרונה, צריכה להדאיג לא רק את נפתלי בנט. האחרון עושה עבודה לא רעה ביצירת התדמית של המתלהם שאיבד כל רסן, אבל בסיפור של הקבינט הוא מאה אחוז צודק. למרבה הקלישאה, אין פה שום עניין של ימין ושמאל. לא יכל להיות שראש הממשלה הוא היחיד בדרג המדיני שמקבל את ההחלטות בעניינים של שלום וביטחון אפילו בלי התייעצות עם הפורום הרלוונטי מקרב חברי הממשלה. גם התייעצות עם שר הביטחון לא מספיקה, בטח כשנתניהו מתייעץ עם נתניהו.
כך קרה, לאט אבל בטוח, שהדמוקרטיה הישראלית הפכה למלוכה של איש אחד. להוציא כמה הפרעות מצד בג"ץ או היועץ המשפטי לממשלה, שגם בהם יש מי שמבטיח "לטפל" בקדנציה הבאה, נתניהו מתפקד כמו שליט יחיד בממשלה שהפכה לתפאורה. שרי הליכוד מתחרים ביניהם על אורך הלשון, עסוקים בחנפנות זולה ומביכה. את הביקורת הם משמיעים בחדרי חדרים, אבל בזמן אמת שותקים, מתקרנפים. סיכמה את זה יפה שרת התרבות מירי רגב שאמרה השבוע על הירי לאשקלון יממה אחרי שנכנסה לתוקף הפסקת האש: "אז ירו לאשקלון".
