בחיים דבר מוביל לדבר. אמנם מקובל לומר שרצוי להיות אלו שמובילים תהליכים ולא נגררים אליהם, אבל לפעמים טוב להיות נוודים של ההתרחשויות כי החיים חזקים מהכל ומובילים אותנו, לפעמים, למקומות נהדרים.
בסוף השנה הקודמת צילמתי בחג הסיגד, של קהילת יוצאי אתיופיה בירושלים, אף כתבתי על אותו אירוע ופרסמתי את הדברים בליווי תמונות. הפוסט שלי התגלגל אל יהודי יקר, משה ישעיהו, אשר התרגש לקרוא את הדברים ולראות את התמונות, ויצר אתי קשר.
צילום: דן לזר.
מפה לשם התגלגלנו, נפגשנו, הכרנו ונקשרנו. התוודעתי לסיפור החיים המרתק של משה, עלייתו לארץ, הקשיים שחווה ולא פחות מכך קשיי ההשתלבות בארץ ישראל ובחברה הישראלית.
משה הוא איש חינוך ופעיל חברתי עם סיפור חיים מדהים. העלייה לישראל בגיל צעיר אחרי מסע רגלי מפרך שרבים לא שרדו, ההישרדות היום יומית, ההתחמקות משודדים ומפורעים, מקרבות יריות וממצב תשתיות ירוד ביותר לאורך הדרך, ועד מבצעי המוסד הגדולים להעלאת יהודי אתיופיה, בדרכים לא דרכים, בסיכון חיים ממשי ותמידי ועד הנחיתה בארץ חדשה אל הלם תרבות ומפגש עם עולם לא מוכר. משה, רועה צאן בילדותו באתיופיה, לא ידע קרוא וכתוב, לא הבין איך הוא רואה את עצמו במראה, ואיך מתמודדים עם מציאות מודרנית בלתי מוסברת ומובנת.
צילום: דן לזר.
אבל בכך לא תם הסיפור. משה, אדם הרואה סיכויים, הזדמנויות, ולא מכשולים, עשה כל מה שצריך כדי להדביק את הפערים ולהגיע רחוק ככל הניתן בחברה החדשה שלו. עם אהבת אדם גדולה פנה לפעילות חברתית, ציבורית וחינוכית, השלים את פערי ההשכלה, הרחיב דעת והפך לפעיל של הג'וינט העולמי.
במסגרת זו הגיע למספר פרויקטים חברתיים מרתקים, כל אחד מהם ראוי לפוסט נפרד, ועוד נגיע אליהם. אחד מהם, בלוד, נוגע במיוחד ומרעיד את אמות הסיפין, סיפורן של משפחות עולים חדשים, חסרי כל לפעמים וחסרי אונים בדרך כלל, אשר "הושמו" בשכונה קשה בעיר, ללא ליווי וללא הגנה.
משה נרתם לטובת הקהילה הזו, ובמשך כשבע שנים כמעט ולא ראה את הבית, בעפולה, ובילה את כל ימיו, ולילותיו, בשכונה הקשה, בין המצוקות ועם האנשים, ועשה ככל הניתן לאל ידו, יחד עם פעילים נוספים ועם תרומות מאנשים יקרים אחרים, כדי להרים את האוכלוסייה מן המצב הקשה, מאד, כמעט אנוש, בו היו מצויים.
כישראלי החי כאן, מעורה כאן וחושב (בטעות) שהוא מכיר ויודע מה מתרחש מסביב, סיפור השכונה בלוד נגע מאד ללבי ובעיקר טרד את מנוחתי. מרכז הארץ, קרוב מאד לכאן, חיים אנשים במצוקה נוראה ולא פחות מן המצוקה הזו – אף אחד אפילו לא יודע על כך. סקר מקרי שערכתי בין חבריי, בין עמיתים לעבודה ובין מכרים ממעגלים שונים העלה את אותה תשובה – לא שמעו על הסיפור הזה, לא היו מודעים לקיומה של השכונה, של הבעיה, של המצוקה. ואולי זה העיקר שחרה לי כל כך – הניתוק הזה של רוב הציבור השבע, הבועתי, החי בערים המבוססות במרכז הארץ ואינו מודע למתרחש ממש מתחת אפו, ואת זה החלטתי שאני רוצה להתחיל לשנות.
יחד עם משה בנינו יום היכרות עם קהילת יוצאי אתיופיה, ופרסמתי אותו במקום עבודתי. בבניין בו אני עובד קרוב ל-3000 עובדים וחשבתי שתהיה זו הזדמנות מצוינת לחשוף את הציבור לקהילה יחסית סגורה, יחסית לא מוכרת, הסובלת עד היום מתחושות קיפוח ואפליה כאשר רק בחודש החולף היינו עדים להפגנת עשרות אלפים מבני הקהילה כנגד חוסר השוויון אותו הם חשים בחברה הישראלית. בנינו יום חוויתי, רב חושי, של למידה, היכרות, מיצגי תרבות, עמדות מכירה של עבודות יד מסוגים שונים, חוויה קולינרית עם טעימות של אוכל מסורתי אותנטי, האינג'רה המפורסמת, הדאבו ורטבים שונים, עמדת קפה מסורתי לפי מיטב כללי הטקס, מוסיקה מקורית להשלמת האווירה ולבסוף הרצאה של משה שקיוויתי שבזכות סיפורו המדהים ואישיותו הכובשת יגע בלבבות של רבים ויעלה את הנושא אל סדר היום ואל השיח הציבורי.
צילום: דן לזר.
צילום: דן לזר.
ההתחלה הייתה מבטיחה, עובדים החלו להגיע, גם אם בעיקר אל עמדות הטעימה ופחות אל מיצגי הפולקלור וההסברים על התרבות והמנהגים. מישהי הרימה כלי לכתישת פולי קפה וסיפרה שגם אצלם (הפרסים) היו כלים דומים, ואצלי הכל התחבר לקונספט הגדול של "קיבוץ גלויות", או רב הדומה. ההרצאה של משה הייתה מרתקת, למדתי המון, ויש המון מה ללמוד, על ההיסטוריה של אתיופיה, על גאוות העם האתיופי שלא נכבש כמו שאר האומות (למעט פרק קצר במלחמת העולם), על האמונה כי מוצא האנושות בכלל מאתיופיה, מה שמוביל לתחושה שאי אפשר להתנשא על האתיופים… על שושלת שלמה המלך הממלאת את יהדות אתיופיה בגאווה גדולה על שורשי הקהילה וחשיבותה בעם ישראל, וכמובן הסיפורים הקשים, השיחה עם אורלי המבשלת שסיפרה על הקושי הגדול של העולים לדבר ולספר על העבר, גם עשרות שנים אחרי החוויות הקשות, על המשאית שנשברה ופשוט העיפו אנשים החוצה כי היה צריך לברוח מפני חיילים שרדפו אחריהם, על הילד הצעיר שנרמס תחת רגלי הבורחים, מראה שלא יישכח ממנה לעולם ועל הצמרמורות והקושי אפילו להיזכר, היום, בימים ההם. חוויה מטלטלת, גם עבורי כישראלי, מן הצד.
צילום: דן לזר.
צילום: דן לזר.
נאמן לאמת אני מסיים את הפוסט הזה עם סיכום החוויה. התאכזבתי, זו האמת, מכמות האנשים שבחרה לבוא ולהיחשף אל נושא שבעיני הוא ערכי ומהותי. מישהו צחק ואמר לי שלו הייתי מפרסם סדנת איפור האודיטוריום הגדול שלנו היה מפוצץ, אבל קשיים בהשתלבות בחברה הישראלית הוא נושא כבד יחסית, לא קל להתמודד איתו, והוא לא סקסי, זה לא "האח הגדול" עם כל הצער שבדבר, ואולי בגלל זה האנשים לא באו. עובדים בודדים היו בקהל, וכפי שידעתי שיקרה כאשר שמעו את הסיפור נתפסו אליו מיד, ומי שהיה – הרוויח.
בשיחה עם משה לאחר ההרצאה ונעילת דוכני המכירה והמיצגים הבעתי בפניו את האכזבה היחסית מכמות החשיפה שהצלחנו לייצר. משה, איש אופטימי שכבר ראה קושי בחייו וחווה סבל וימים קשים, רואה סיכויים, הזדמנויות ולא מכשולים, והוא חיבק אותי בחיוך והסביר שאני רואה את הדברים באופן לגמרי לא נכון. כל אחד שבא הוא רווח נקי, של כולנו, כל אחד מהם הופך עכשיו להיות שגריר ושינויים לא עושים ביום אחד.
אני אקח ממשה את האופטימיות הזו, אשמח בקשר שנוצר בינינו, בין משה וביני ובין עובדי החברה שבאו ופתחו את ליבם לבין יוצאי הקהילה, ואמשיך לקוות, ולהאמין, שעוד יהיו ימים טובים יותר לכולנו, כאן במרחב המשותף במדינת ישראל.
צילום: דן לזר.
צילום: דן לזר.
צילום: דן לזר.
צילום: דן לזר.
צילום: דן לזר.
צילום: דן לזר.
