את חטאי אני מזכיר.
לפני כשנה, בפסח, אושפזה בת זוגי בפנימית ח' בבית החולים רמב"ם עם דלקת ריאות מסוג קטלני במיוחד, שלא תדעו. חייה נצלו בזכות… טוב לא אקדים את המאוחר.
חלפה כמעט שנה באחד הלילות, לפני מספר שבועות התעוררתי בלילה עם הרגשת מועקה כבדה ותחושות אשמה שלא הרפו ממני. נזכרתי שאפילו לא הואלתי לשלוח שלמי תודות, אפילו לא לשלוח פרחים לפרופסור איל בראון ולצוות המחלקה שהצילו את חיי בת זוגי היקרה בעזרת טיפול מציל חיים שרק יכולות מזהירות של רופאים כחול לבן ברפואה הציבורית שלנו הנמקה מחוסר תקציבים.

טוב… תראו חברים, אני חייב להודות: מחלקה פנימית אינה מחלקה סקסית כמו המחלקות בהן מבצעים ניתוחי לב פתוח, או ניתוחי מוח. הם אינם נהנים במיוחד מתיירות המרפא המכניסה, לא תמיד קרוב המשפחה יודע שגורל יקירו, לחיים ולמוות, ניצלים במחלקה פנימית בזכות אבחון חכם שלא לומר מתוחכם. מחלקות פנימיות הן חסרות זוהר, רופאים חסרי הילה, מחלקות שיש בהם, אנא סלחו לי, הרבה… קקי, ריחות, ומיטות במסדרון – אבל הם הריחות של ההורים שלנו, אחינו ואחיותינו היקרים. במקרים רבים אבחון וטיפול נכון של הצוות הרפואי במחלקה כמו של פרופסור בראון, מונע מאתנו לשבת שבעה. הם מזכירים לי את היצירה המופלאה של צ'כוב "הכרכרנית" האישה שלא ידעה להעריך את גדולתו של בעלה המומחה למחלות ילדים זיהומיות בכפרים נדחים אלא לאחר מותו בעקבות הדבקות של פציינט. ופרופסור בראון, כך נודע לי מעמיתיו, הוא מהמומחים הגדולים למחלות זיהומיות אבל, יד על הלב, מי מאתנו יודע? מי סופר?

רק לאחרונה נודע לי בעקבות כתבה ב"הארץ" (טוב כמה קוראים את "הארץ?") שהרפואה הפנימית מלכת הרפואה, ובישראל חסרים אבוי לנו – שמונה מאות רופאים פנימיים! לא פחות! והתקנים לא גדלו מזה שנים והצפיפות הוי הצפיפות.
אבל אני עדיין בתחושה שאני חייב להודות לפרופ' איל בראון ואני בחטאי כי רב לא עשיתי.

לכן הסכיתו היטב ושימו לב למכתב שכתבתי לפרופסור, עבורי כל יום משמש יום כיפור להתוודות על חטאיי.

"שלום לך פרופסור בראון היקר,
אני מבין שאתה בכנס בווינה לפי מה שמסר לי חברי ורופאי דר' שכטר.
הרשה לי בהזדמנות זו להודות לך ויותר מכך.
"איננו מכירים ומעולם לא נפגשנו. אבל אתה הוא הרופא שזיהית את הטפיל מסוג החד תאי pcp שלא נדע, עוד בטרם בדיקות המעבדה שלוקחות עשרה ימים לזיהוי של הטפיל המנייאק הזה שרוצח בני אדם. רק בשעת לילה מאוחרת, הבנתי ממתמחה שלך, דר' מוחמד (מצטער של זוכר את שמו המלא חוץ מזה שהוא למד באונ' תל אביב) שאתה נתת טיפול מקיף לבת זוגי מבלי להמתין למעבדה, וממנו הבנתי שבאבחון זה הצלת את חיי יקירתי.

כמובן, אם היית עורך דין, היית רץ אליך עם זר פרחים מהודר, אם בזכותך הייתי זוכה בארבעים אלף שקלים במשפט שבו הכסף ולא חיי אדם מוטלים על הכף.

מקרה בת זוגי התרחש בפסח שעבר, המחלקה הייתה עמוסה באופן בלתי נסבל, כרגיל. תקנים חסרים. זה היה נורא לחוץ ובלתי נסבל. אבל יחס הרופאים במחלקה שלך, האחיות והסניטרים היה כל כך מסור עד שחשבתי שאני שוהה בין נזירות, שלא לומר שהם נאלצו לנשוך שפתיים באיפוק חוטפים את ההתנפלויות – כל רגשות התסכול והזעם מצד המשפחות על מערכת בריאות שנזנחה על ידי מדינת ישראל.

כמובן תודעה זו לא חודרת אל רוב רובו של כלל הציבור, כשהם שוהים עם יקיריהם במחלקה שלך ולעתים דומה שהם רוצים שירות מהיר כמו במסעדה, או אצל נציגת שירות של החברות הסלולריות, ואין להם מושג והבנה לתקציבי הרפואה הציבורית, מהטובות בעולם – שהם תקציבים מבישים.

שוב תודה, הרשה לי להגיע לחמש דקות כדי להודות לך אישית, ותודות לאנשי הצוות המסורים, כמובן אם יהיה לך פנאי.

בריאות, יצחק רובין