הודעת התאחדות התעשיינים ודבריו של נשיא ההתאחדות, שרגא ברוש, בכנס אלי הורביץ בשבוע שעבר היו פסקניים וחד-משמעיים. "מניתוח כלכלי שערכה התאחדות התעשיינים" נכתב בהודעה, "עולה כי הצעתו של יו"ר ההסתדרות, אבי ניסנקורן, לקיצור שבוע העבודה ב- 3 שעות, תוביל לנזק כלכלי עצום למשק הישראלי, בהיקף של 35 מיליארד שקל בשנה. מתוכם- 23 מיליארד שקלים נזק למגזר העסקי ו- 12 מיליארד שקלים  נזק למגזר הציבורי בשנה".

אך בדיקה משווה של מדינות ה-OECD מראה תמונה מעט אחרת. על פי הבדיקה ניתן לראות כי יש מתאם בין מדינות שהורידו את מספר שעות העבודה הממוצע של עובדיהן, ובמקביל העלו את שכרם, ובין המדינות שצמחו במידה ניכרת, ושיפרו את הפריון של עובדיהן.

בישראל עובדים יותר מבשאר מדינות ה-OECD. בשנת 2014 העובדים והעובדות בישראל עבדו 1,853 שעות שנתיות בממוצע. ממוצע שעות העבודה השנתי ב-OECD היה ב-2014 1,641 שעות. בישראל עובדים 212 שעות יותר מהממוצע באירגון, שהם 13% יותר.

הבדיקה

בדקנו את נתוני מדינות ה-OECD כפי שהם מופיעים באתר האירגון לפיתוח ושיתוף פעולה כלכלי. הנתונים שהשוונו הם מ-2006, כיוון ומאז ישנם נתונים זמינים באתר הארגון על ישראל (ישראל התקבלה כחברה מלאה באירגון ב-2010), ועד 2014, השנה האחרונה שבה יש נתונים זמינים על כלל המדינות. החרגנו מהבדיקה כמה מהמדינות שהאתר מציג את נתוניהן אך הן אינן חברות ב-OECD, או שהנתונים עליהם חסרים ׁ(רוסיה, צ'ילה ועוד), וקיבלנו סה"כ בדיקה משווה של מספר נתוני מפתח ל-30 מדינות, מהכלכלות המובילות בעולם.

שעות העבודה

בישראל עובדים יותר מבשאר מדינות ה-OECD. בשנת 2014 העובדים והעובדות בישראל עבדו 1,853 שעות שנתיות בממוצע, נתון המציב את העובדים במקום ה-8 במדינות ה-OECD מבחינת זמן עבודה. בראש הטבלה העובדים במקסיקו, קוריאה הדרומית ויוון, אשר בכולן עובדים למעלה מ-2,000 שעות עבודה בשנה.

ממוצע שעות העבודה השנתי ב-OECD היה ב-2014 1,641 שעות. בישראל עובדים 212 שעות יותר מהממוצע באירגון, שהם 13% יותר.

אמנם חל שיפור מסוים במספר שעות העבודה בישראל מאז שנת 2006, ואנחנו עובדים היום 66 שעות פחות (1,919 שעות עבודה שנתיות לעובדי ישראל ב-2006), אך כאמור – הישראלים עובדים הרבה ביחס למדינות ה-OECD.

שכר

ישראל היא בין המדינות היחידות ב-OECD שרשמה בין 2006 ל-2014 ירידה ממוצעת בשכר. הנתונים שנמדדו הם נתוני השכר בדולר ארה"ב, תוך ביצוע התאמה לכוח הקנייה בכל מדינה ובניכוי האינפלציה.

ישראל היא בין המדינות היחידות ב-OECD שרשמה בין 2006 ל-2014 ירידה ממוצעת בשכר. הממוצע במדינות ה-OECD היה עלייה של 6% בשכר הריאלי. כאמור ישראל נמצאת הרחק מאחור בהקשר של השכר, ונמצאת בתהליך מתמשך של זילות העבודה.

השכר הממוצע בישראל בשנת 2006 עמד, לפי חישוב זה, על 36,299 דולר, וב-2014 על 36,109 דולר בלבד, ירידה של 1%. רק שש מדינות נוספות רשמו ירידה בשכרן הריאלי, הבולטות שבהן יוון, הונגריה ובריטניה.

המדינות שבהן הייתה העלייה הדרמטית ביותר בשכר בשנים הנבדקות (2006 ו-2014, כאמור) הן אסטוניה, סלובקיה, פולין, קנדה, אירלנד ושוודיה. בכל המדינות הללו חלה עלייה דו ספרתית באחוזי השכר, בין 10% ל-22% שיפור בשכר.

הממוצע במדינות ה-OECD היה עלייה של 6% בשכר הריאלי. כאמור ישראל נמצאת הרחק מאחור בהקשר של השכר, ונמצאת בתהליך מתמשך של זילות העבודה.

צמיחה ופריון

ישראל השיגה צמיחה יפה, מהגבוהות ב-OECD בין השנים 2006 ל-2014. העליה בתוצר המקומי הגולמי לנפש היא עלייה של 32%. הישראלי הממוצע ייצר ב-2006 כ-25,641 דולר לשנה, וב-2014 מדובר ב-33,718 דולר.

רק שבע מדינות השיגו צמיחה יפה יותר בתוצר לנפש, ובראשן פולין, סלובקיה, אסטוניה, ושוויץ.

השיפור הממוצע בצמיחה במדינות ה-OECD היה 25%, ושוב ישראל נמצאת במדד הזה במקום טוב יותר משאר המדינות.

גם במדד הפריון לשעה (התפוקה של העובד הממוצע מכומתת בערכים כספיים) ישראל השיגה שיפור נאה, מהגבוהים באירגון – עלייה של 36% בפריון של העובד הישראלי בין שנת 2006 ל-2014, בעוד הממוצע במדינות ה-OECD היה שיפור של 28% באותה תקופת זמן.

מהנתונים ניתן להסיק שאין מתאם בין הירידה במספר שעות העבודה ובין הצמיחה. על פי נתוני ה-OECD, לקביעה של התאחדות התעשיינים כי ירידה בשעות העבודה תוביל לפגיעה בתוצר, אין על מה להסתמך, וישנן עדויות שההפך הוא הנכון.

האם ירידה בשעות העבודה מובילה לפגיעה בצמיחה? – לא!

כאמור מעלה, הטענה שהוצגה כנגד המהלך שמוביל יו"ר ההסתדרות, אבי ניסנקורן, לקיצור שעות העבודה השבועיות היא כי ירידה בשעות העבודה תפגע בתפוקה הכלכלית הכוללת של ישראל ותביא לפגיעה בסך 35 מיליארד ש"ח.

אך הנתונים מראים שאין מתאם בין ירידה במספר שעות העבודה ובין הפגיעה בצמיחה.

פולין, שהשיגה את הצמיחה הנאה ביותר במדינות ה-OECD בין השנים 2006 ל-2014 (צמיחה של 65% בתמ"ג), צימצמה את שעות העבודה הממוצעות במדינה ב-3% באותה תקופת זמן.

קוריאה הדרומית, שהורידה את מספר שעות העבודה של עובדיה ב-9% בממוצע, הירידה המשמעותית ביותר באירגון, צמחה ב-29% בתמ"ג בתקופה הנבדקת, מעל הממוצע במדינות האירגון כאמור. קוריאה הדרומית אף השיגה את השיפור הניכר ביותר במדינות הנבדקות בפריון עובדיה לשעה, שיפור של 43% בין השנים 2006 ל-2014. יצויין עם זאת, שבקוריאה עדיין עובדים את מספר השעות הגבוה באירגון ה-OECD, למעט מקסיקו.

גם בישראל, חלה ירידה במספר שעות העבודה, ירידה בשיעור של 3%, והדבר לא מנע להשיג את נתוני הצמיחה הגבוהים שתוארו מעלה, בסך 32% בין 2006 ו-2014.

אולם, לצורך הזהירות נדגיש כי לא די בירידה במספר שעות העבודה על מנת להשיג צמיחה משמעותית. סלובקיה שהורידה רק 1% משעות העבודה של עובדיה, צמחה בקצב משמעותי מהממוצע, בסך של למעלה מ-50 אחוזי צמיחה. אוסטריה, שהורידה מעובדיה 7% משעות העבודה השנתיות בממוצע, צמחה רק מעט מעל הממוצע של מדינות האירגון, ואיטליה שהורידה 4% משעות העבודה של עובדיה בתקופה הנבדקת, צמחה בקצב איטי של 12% בלבד בין השנים 2006 ל-2014.

מהנתונים ניתן להסיק שאין מתאם בין הירידה במספר שעות העבודה ובין הצמיחה. על פי נתוני ה-OECD, לקביעה של התאחדות התעשיינים כי ירידה בשעות העבודה תוביל לפגיעה בתוצר, אין על מה להסתמך, וישנן עדויות שההפך הוא הנכון.

שילוב בין ירידה בשעות העבודה ועלייה בשכר – המפתח לפריון?

אך אם בכל זאת אנו מחפשים חוקיות ומתאם בין הנתונים השונים שסקרנו, הרי שניתן להצביע – בזהירות – על כך שכאשר ישנה ירידה במספר שעות העבודה, וירידה זו משולבת בעליית שכר העובדים והעובדות, הרי שיש סיכוי גבוה יותר לצמיחה משמעותית ועלייה בפריון.

ישראל היא אחת המדינות היחידות שחרף העובדה שלא העלתה את שכר העובדים והעובדות השיגה בכל זאת צמיחה נאה ומעל לממוצע. יש לראות בכך תעודת כבוד לעובדי ישראל, שהשיגו צמיחה נאה לכלכלה הישראלית, אף שהם, במובהק, לא נהנים מפירותיה. יש לקוות שהעיוות המוסרי הזה יתוקן במהרה.

לצורך השוואה זו חיברנו שני נתונים: שיעור הירידה בשעות העבודה (לצורך העניין, בישראל השיעור היה 3%, אז הציון שהיא קיבלה הוא 3) והשינוי בשכר (לצורך העניין בישראל השיעור הוא מינוס 1%) לצורך מדד הנקרא מדד נטל העבודה (ישראל קיבלה את הציון 2 במדד זה, שהוא אחד הנמוכים מבין המדינות. אירלנד, שגם בה הייתה ירידה של 3% במספר שעות העבודה בין השנים 2006 ו-2014, אך גם עלייה של 14% בשכר באותן שנים, קיבלה את הציון 17 במדד נטל העבודה, אחד הגבוהים מבין המדינות). לאחר סידור הנתונים באופן זה, ראינו כי יש מתאם בין המדינות שמקבלות ציון גבוה במדד זה, והעלייה בפריון העובדים לשעה.

אסטוניה, שבה השילוב בין הירידה במספר שעות העבודה והעליה בשכר הוא הגבוה מכולם, השיגה צמיחה של 46% בתמ"ג, ועליה של 57% בפריון לשעה של עובדיה.

סלובקיה, השניה במדד הקטנת נטל העבודה – כלומר שילוב בין הקטנת מספר שעות העבודה והעליה בשכר – השיגה גם היא צמיחה גבוהה מהממוצע בשנים הנבדקות, 2006 עד 2014, 51% צמיחה, ו-52% שיפור בפריון לשעה.

פולין, המדינה שצמחה במידה הניכרת ביותר במדינות ה-OECD, אף היא עומדת במקום גבוה במדד נטל העבודה, והעלתה את שכר עובדיה במידה ניכרת (13%) וצמצמה את שעות עבודתם (3%, כמו בישראל).

למעשה, ישראל היא אחת המדינות היחידות שחרף העובדה שלא העלתה את שכר העובדים והעובדות, והשכר הריאלי אף ירד על פי נתוני ה-OECD בין השנים 2006 ל-2014, השיגה בכל זאת צמיחה נאה ומעל לממוצע. יש לראות בכך תעודת כבוד לעובדי ישראל, שהשיגו צמיחה נאה לכלכלה הישראלית, אף שהם במובהק לא נהנים מפירותיה, אשר כנראה הולכים לחלקים אחרים בחברה. יש לקוות שהעיוות המוסרי הזה יתוקן במהרה.

לסיכום, ניתן לקבוע בזהירות, ששילוב בין ירידה בשעות העבודה ועלייה בשכר עשויים להביא לעלייה בצמיחה ובפריון לשעה של עובדי ועובדות ישראל. המטרה של צמיחה ושיפור בפריון היא מטרה משותפת לכלל הגורמים ומקבלי ההחלטות במשק, לפחות במוצהר. אם יבקשו לנקוט צעדים מעשיים כדי לקדם מטרה זו,  כדאי לבחון בצורה רצינית את ההצעה לקצר את שבוע העבודה.