גופתה של סוזאן ותד, אישה בת 39 תושבת באקה אל-גרביה, נמצאה שלשום (שבת), בשעות הערב המאוחרות סמוך לישוב חריש לאחר שבמשך ארבעה ימים הוכרזה כנעדרת, וחיפושים אחריה נערכו באיזור הסמוך לביתה. עוד בטרם נמצאה גופתה, נעצר בן זוגה בחשד לקשירת קשר. כעת, הוא נחקר בחשד לרצח אשתו.
ותד אינה האישה הישראלית הראשונה מהמגזר הערבי שמוצאת השנה את מותה, מוקדם כל כך, בנסיבות פליליות. רק לפני כשבועיים, הייתה זו דיאנה אבו קטיפאן, בת 18 בלבד, שנורתה למוות ימים ספורים לפני חתונתה – על-פי החשד, בשל אירוסים עליהם משפחתה לא הסכימה. לאחר הרצח, נעצרו ארבעה חשודים – קרובי משפחתה של דיאנה. אמהּ, אסמהן אבו קטיפאן, נרצחה בעצמה לפני 15 שנים.
סוזאן ותד (34), באקה אל-גרביה; דיאנה אבו קטיפאן (18), לוד; סואר קבלאוי (20), אום אל פאחם; איה מסארווה (22), באקה אל-גרביה
שתי צעירות ישראליות ערביות נוספות הספיקו להירצח מתחילת שנת 2019: סואר קבלאוי, בת ה-20, מאום אל פאחם, נרצחה בעיר איזמיט שבטורקיה אליה טסה ללמוד. אביה ואחיה, אזרחי ישראל, נעצרו על-ידי המשטרה הטורקית בחשד לרציחתה. האחרונה ברשימה כואבת זו היא איה מסארווה, סטודנטית בת 22, גם היא מבאקה אל-גרביה, שנרצחה השנה בעיר מלבורן באוסטרליה אליה טסה ללמוד. ברציחתה הואשם צעיר אוסטרלי בן 20.
ארבע נשים צעירות ממוצא ערבי נרצחו מתחילת שנת 2019, על פי החשד על רקע מגדרי. בעוד סיפורה של מסארווה לא ארע בארץ ולא בידי ישראלים, שלושת האירועים האחרים נושאים קווי דמיון מבהילים. כדרכה של אלימות נגד נשים, החשודים הנם בני משפחתה הקרובים של הנרצחות – בן זוג, אב, אח, ובני משפחה קרובים אחרים.
שלושת המקרים האלה, מצטרפים לנתון מבהיל נוסף: בשנת 2018, 12 מתוך 26 הנשים שנרצחו על-פי החשד על רקע מגדרי, היו ממוצא ערבי – כמעט מחצית מהנשים. נתון זה הינו כפול משיעורן של נשים ערביות באוכלוסייה הכללית.
שביתת הנשים
נחזור מספר חודשים אחורה. ב-26 בנובמבר 2018, יום אחד בלבד לאחר ציון היום הבינלאומי למאבק באלימות נגד נשים, אירעו שני אירועים מזעזעים במיוחד במדינה. בשעות הצהריים נודע כי לאחר מספר ימים בהם נעדרה, נמצאה גופתה של הנערה יארה איוב, בת 16 בלבד, בפח זבל הסמוך למאפיה בכפר ג'יש בו חיה. שעות ספורות לאחר מכן, נודע כי הילדה סילבנה צגאיי, בת 13 בלבד, נמצאה ללא רוח חיים ועם סימני אלימות על גופה בביתה בדרום תל אביב.
שני מקרי הרצח המזעזעים עוררו גל רחב של מחאה כנגד רצח נשים ואלימות נגד נשים ברחבי הארץ, מחאה שכללה עשרות מוקדי הפגנות, ושיאה היה ביום של שביתת נשים ועצרת מרכזית בכיכר רבין.
יום לאחר שביתה זו, כינס ראש הממשלה בנימין נתניהו, לראשונה, את ועדת השרים לענייני אלימות – אותה החליט לכנס כדי לדון ספציפית בנושא האלימות נגד נשים. בישיבה זו, שנערכה ב-5 לדצמבר, הטיל נתניהו על השרה לשוויון חברתי, גילה גמליאל, לקדם תכנית דחופה לטיפול באלימות נגד נשים בחברה הערבית.
באותו יום, כתבה גמליאל בחשבון הטוויטר שלה כי קיבלה על עצמה את המשימה, והבטיחה כי זו מציאות שלא תשלים איתה. "שיעור הנרצחות במגזר גבוה משמעותית מחלקן באוכלוסייה. חיי כל אישה יקרים לי. כבר היום אתחיל בעבודה". גמליאל אכן הכינה תוכניות לטיפול באלימות בחברה הערבית תוך שבועיים בלבד – וב-20 בדצמבר הציגה את התוכנית לוועדת השרים למאבק באלימות בראשות נתניהו.
הידיעה על התוכנית לא התקבלה ללא ביקורת ציבורית. באותה ישיבה ראשונה, מלבד הטלת הטיפול באלימות נגד נשים בחברה הערבית, הורה נתניהו גם על קידום מהיר של חוק האיזוק האלקטרוני על גברים אלימים. בכך, נתניהו התעלם מהדרישה הברורה אותה הציגו המפגינות במחאה, וחברות כנסת ופעילות ופמיניסטיות בחודשים האחרונים לתקצוב התוכנית הלאומית למאבק באלימות נגד נשים. תוכנית זו כוללת בתוכה שורה ארוכה ומקיפה של מענים, שמטרתם לטפל באופן כולל בנושא האלימות נגד נשים ורצח נשים. תוכנית זו אושרה בעבר על-ידי הממשלה – אך מעולם לא תוקצבה. הדרישה לתקצוב התוכנית והוצאתה לפועל עלתה שוב ושוב החל ביום המאבק הבינלאומי לנושא, דרך הרציחות שאירעו אחריו, ועד ליום השביתה הגדולה.
כאשר יום למחרת השביתה, כינס נתניהו את ועדת השרים המדוברת, והורה על שני צעדים חלקיים בלבד – הדבר עורר כעס וביקורת רבה מצד פעילות וארגונים פמיניסטיים שונים. בין היתר, ממטה מחאת הנשים נמסר אז כי הן לא יסתפקו ב"פירורים או בהצהרות ריקות" וכי התכנית הלאומית שאושרה לפני שנה וחצי היא זו שצריכה לצאת לפועל.
שקט, בחירות!
בהמשך, גם תוכן התוכנית שהציגה גמליאל זכה לביקורת, בעיקר מצדן של פעילות פמיניסטיות מהחברה הערבית. הביקורת עסקה בכוח הרב שניתן בתוכניות לאנשי דת לעסוק בנושא אלימות נגד נשים, ובהמשך הכוונתן של נשים שסובלות מאלימות למקלטים.
למרות כל הביקורות, מתברר כי אפילו התוכנית הזאת לא אושרה על-ידי ועדת השרים למאבק באלימות, לא בישיבה בה הוצגה, ולא מאז. למעשה, עם הקדמת הבחירות – נעצרה עבודת הוועדה, שלא נפגשה מאז ולו פעם אחת.
גם לאחר התפזרות הכנסת, ממשיכה הממשלה הנוכחית לכהן. זאת, מכוח עקרון רציפות הממשלה, או במילים פשוטות – כדי שלא נמצא את עצמנו עם משרדי ממשלה מושבתים. מרגע ההודעה על הקדמת הבחירות ועד יום הבחירות עצמו, מוגדרת הממשלה המכהנת כ"ממשלה יוצאת" שיכולה וצריכה להמשיך בפעולות השוטפות אותה היא מבצעת. עם זאת, עליה להיזהר מביצוע פעולות מהותיות בתקופה זו, שאין דחיפות לבצע עד כניסת הממשלה החדשה, ושעלולות להוות שימוש לרעה בכוח שלטוני.
הדגשים לפיהם יצטרכו להכריע האם ביצוע פעולה מסוימת הינה אפשרית בתקופה זו, כוללים שימת לב לשאלות הבאות: עד כמה ביצוע הפעולה דווקא במועד זה דחוף? האם הפעולה תביא לקביעת עובדות מוגמרות שתקשה על הממשלה הנכנסת לשנות? האם הפעולה נוגעת למדיניות שאין לגביה קונצנזוס ציבורי, כשסביר להניח שהממשלה חדשה תרצה לנקוט בה עמדה אחרת? האם מדובר ביוזמה חדשה או לא ומי קיבל אותה? עד כמה היקף ההשפעה של הפעולה גדול ומשמעותי?
איפה נמצאות ביחס לכך תוכניות ממשלתיות למאבק באלימות נגד נשים? התוכנית הספציפית אותה הציגה גמליאל אכן הוצגה לוועדת השרים לראשונה רק ימים בודדים לפני היציאה לבחירות, כך שניתן לתהות האם אישורה על-ידי הממשלה יהווה פעילות שלטונית שאינה מתאימה לתקופה זו.
עם זאת, עצם העובדה כי וועדת השרים למאבק באלימות לא נפגשה ולו פעם אחת מאז היציאה לבחירות, וכך לא יכלה לקדם גם תוכניות אחרות, שחלקן החלו זמן רב טרם היציאה לבחירות, מעלה סימני שאלה. כך למשל, התוכנית הלאומית למאבק באלימות נגד נשים, אושרה בממשלה לפני למעלה משנה וחצי אך מעולם לא הועבר אליה התקציב הדרוש ליישומה, ותקצובה כעת לא היה מהווה עשייה שלטונית שלא החלה טרם היציאה לבחירות.
כשנשים ממשיכות להירצח במדינת ישראל על רקע מגדרי. באלימות עצמה חייבים לטפל בכל הרצינות – דרך הרווחה והמשטרה, אבל גם דרך שני מעגלים נוספים
מנכ"ל שדולת הנשים בישראל, מיכל גרא מרגליות, אמרה היום ל'דבר ראשון' כי ״עשרות אלפי נשים וגברים יצאו לרחובות ביום שביתת הנשים הגדולה ב-4 בדצמבר, ולאחריה הובטחו הבטחות מרחיקות לכת. מראש הממשלה שהבטיח ״חקיקת בזק״ של חוק איזוק אלקטרוני, שמעולם לא קודם, דרך השרה לשוויון חברתי, שהבטיחה תוכנית בין-משרדית מקיפה לטיפול באלימות בחברה הערבית, שלא נתמכה על-ידי משרדי הממשלה עצמם. מרבית ההבטחות נכתבו על מים, ולא ניתן למצוא את עקבותיהן. גם הכסף שכן תוקצב אחרי המחאה, 50 מיליון שקלים לשנת 2019, שכוללים למעלה מ-20 מיליון שקלים לטיפול בגברים אלימים – הושקע במשרד הרווחה בלבד, מבלי שהמשרד לביטחון פנים קיבל על עצמו מחויבות כלשהי ותוכניות לשמירה על ביטחונן של נשים".
גרא-מרגליות הוסיפה כי את התוצאות הכואבות ניתן לראות בשטח, "כשנשים ממשיכות להירצח במדינת ישראל על רקע מגדרי. באלימות עצמה חייבים לטפל בכל הרצינות – דרך הרווחה והמשטרה, אבל גם דרך שני מעגלים נוספים, שללא טיפול אפקטיבי בהם, התופעה לא תמוגר: האחד הוא טיפול במי שנמצאים בסביבה של מעשי האלימות, ובפרט בילדים ובילדות, באופן שיקטע את השיעתוק הביו-דורי של האלימות; השני הוא חינוך לשוויון מגדרי מגיל הגן, שבאמצעותו נוכל לבנות כאן חברה יותר מכילה ויותר בטוחה״.
