זאת מערכת הבחירות השלישית שהמנטרה המובילה אותה היא "להעיף את ביבי נתניהו מהשלטון". המנטרה הזאת כל כך "אקוטית" ובעלת עוצמה, שכמו במטה קסם נולדו חתונות מוזרות בהרף עין.

זה היה ב-2015 כשבוז'י הרצוג וציפי לבני חברו יחדיו ויצרו 24 מנדטים, ולרגע היה נדמה שהם מנצחים. זה קורה גם עכשיו כששלושה רמטכ"לים לשעבר חברו יחד עם אחד בשם לפיד ויצרו "אעלק תנועה" (כי השאלה תמיד – תנועה למה?).

זה לא יכול לעבוד. כדי לנצח צריך עומק, תוכן, נדרשת תפיסה או עמדה לגבי אזרחי המדינה הזאת והמדינה הזאת עצמה. לפעמים התוכן נוצר על ידי שיוך היסטורי, או סוג של מחויבות ליסודות העבר, אבל כשמשהו חדש נולד – הוא חייב להגיע עם תעודת זהות. ללא תעודת זהות פוליטית זה לא יכול לעבוד גם אם לכאורה נוצר מצב שאלה ואלה יכולים להעיף את ביבי, גם אז… זה כמו להביא חמישה גבוהים למשחק כדורסל –אבל כאלה שלא שיחקו מעולם כדורסל. הם עלולים להיות מובסים. רק התערבות של צד שלישי יכולה לחלץ את שחקני הכדורסל האלה מתוצאה קטסטרופלית.

ואם מישהו מהחבורה הזאת כבר ינצח את ביבי (זה לא נראה שיקרה בזכות קמפיין אלא אולי בזכות מנדלבליט) אז מה? ישראל תיוושע? מערכות החינוך יפרחו? הציונים במתמטיקה בבתי הספר שלנו יזנקו השמימה? הנוהגים בכביש יהיו יותר אדיבים? מה כבר יקרה? והרי חוץ מדאווין צבאי אנחנו לא רואים שום בשורה. גם לא מביבי.

והקטנות מהשמאל? אלוהים ישמור. האמירה העיקרית שלהם – בזכותם גנץ ינצח. את מי הוא ינצח? את ביבי. כך מרצ וקרוב לכך העבודה שיחד יביאו אולי 15 מנדטים (!) . ב-1992… לא כל כך מזמן זכו יחדיו ב-56 מנדטים –  כן, העבודה עם מרץ (!). זה היה רק לפני עשרים וחמש שנים. נפילה של כמעט פי ארבע… אפשר להגדיר זאת כהמחקות של שתיהן.

אז מה קרה?

ישראל נולדה בסערה צבאית ביחסי כוחות בלתי נסבלים והונהגה על ידי אדם שלא ירה כדור מימיו! ולא רק זאת, האיש הזה, דוד בן גוריון שמו העמיק ולמד תורות ביטחון למיניהן ויצר את תפיסת הביטחון של ישראל, לבד (בלי יועצי תדמית ובלי יח"צנים ובלי כל הבבל"ת שמסביבם), ולא תפיסת הביטחון הזאת של אותו דוד תקפה עד היום.  כלומר, כל ערימת הרמטכ"לים שכולנו מסתכלים עליהם כעל בני אלים לא ניסו לעדכן אותה, להתאים אותה לתקופה של שנות האלפיים, והרי התקיים שינוי מהותי באופיה של הסביבה האסטרטגית של ישראל. היא פועלת עם הכלים שיש לה – לצערנו. יתכן אם לא היו הכלים האלה אלא כלים אחרים ישראל כבר היתה פותרת את בעית עזה ואיו"ש ובכלל. אז רמטכ"לים… ביג דיל… לא שינו כלום… לא הביאו את ישראל לאן שאותו דוד רצה להביא והצליח להביא רק בזכות מרכיב אחד: יכולת הלימוד של האיש הזה. הוא ידע לקרוא. הוא ידע ללמוד. הוא היה אמיץ אינטלקטואלית ולכן הצליח. מאז אנחנו אוכלים עלילות טקטיות מטופשות שהופכות פתאום לוועדת המינויים לראשות ממשלת ישראל.

האינטלקט היחיד במערכת הפוליטית היום הוא פייגלין. הוא גם היחיד שאני למשל לא מסכים לתפיסתו באופן מוחלט וטוטאלי. אבל האיש קורא ולומד וחושב. השאר מחפשים ג'ובים. הם הבטיחו לאמא שלהם להיות ראש ממשלה ולא יכולים להשתחר מזה.

ישראל זקוקה לפייגלין משמאל, לא רק מימין. אם לא יהיה לה כזה לא יעזרו רמטכ"לים ולא נשיאים ולא רוחות. צריך מישהו שיודע לקרוא, שיודע לחשוב, שלא מפחד משום נושא שהוא לא מכיר. שיודע לצלול לתוכו, להתבטא בו ועליו. רק כאן טמון האומץ הגדול. האומץ האינטלקטואלי. אין אומץ מסוג אחר פרט לאומץ לחשוב.

אין לנו.

ומערכת הבחירות המשעממת הזאת שמחייבת בליעה של עשרות כדורי ויאגרה כדי להתעניין בה, שמבוססת על ציר הקרוי נתניהו כנגד חבורת יחצ"נים בינוניים שמריצים רמטכ"לים עושה לנו עצוב, ומאותתת אולי על משהו שאנחנו רעבים לו, אבל לא מעיזים להושיט אליו יד – אל האינטלקט הפוליטי.  זה הרבה יותר מאינטלקט במדעים.  אינטלקט פוליטי מתקשר להבנת צרכיהם של מיליוני בני אדם שחיים כאן, למאות מיליוני בני אדם מסביב לנו, ומיליארדים שבעולם הגדול והמאיים שעוטף את כולנו. זה כבר לא ביבי ולא גנץ ואפילו לא גבאי, שאכן הצליח גם להוכיח זאת – הוא הצליח להוכיח שמנהל הוא לא בהכרח מנהיג, ואולי אפילו את ההיפוך – מנהל לא יכול להיות מנהיג. ראה שמעון פרס שהיה מנהל ענק אבל נתפס כמנהיג בגודל הפוך.

אולי נלמד ממערכת הבחירות המגוחכת הזאת שלא הכל יח"צנות ויועצים אסטרטגיים. אולי נלמד שהכל טמון בתוכן ובכושר ללמוד את המציאות האנושית שבתוכנו, לידינו ומסביבנו. לא רק ללמוד אלא גם לייצר את התוכן. זה סוג האומץ הנדרש. את הבחירות האלה של 2019 כדאי שנזכור כשיעור על "איך לא עושים בחירות ובעיקר על מה לא עושים בחירות.", ולא פחות, אולי נבין כבר שמנהיגים פוליטיים הם לא בובות שמורצות על ידי "יועצים אסטרטגיים". אין חיה כזאת. או שאתה אסטרטג או שאתה אבקה. מי שהוא אסטרטג לא צריך יועץ אסטרטגי, ומי שצריך יועץ אסטרטגי… שיעבור לעבוד בדואר.

אז מה עכשיו?

כלום.

אין דויד בן גוריון. גם כנראה לא יהיה. אין מי שיקבל החלטה לדבר עם החמאס, לפתוח להם נמל, לשחרר את העזתים מן המצור ולדרוש שקט. כן. אין לאיש את האומץ הטריוויאלי הזה רק משום שההמון דורש "למוטט את החמאס", להפוך שני מיליון עזתים לאבקת חול שמתעופפת ברוח. אנחנו הישראלים גיבורי החיל עם מטוסי האף 35 וההיי טק וסיירת מטכ"ל וסיפורי הגבורה, מתחבאים כמו ארנבות מפני הצל של עצמנו. מפחידים את עצמנו ואז לובשים את המעיל השחור ומרגיעים לכאורה את כולם. אנחנו נציל אתכם מהצל שיצרנו, אל דאגה, אנחנו שהיינו פה והיינו שם, אנחנו ואנחנו ואנחנו… אוף!

נמשיך לבכות בימי שישי. לייבב על מר גורלנו ולחלום על אותו על-אדם, על אותו זרתוסטרא שלא יגיע כדי לגאול אותנו מהשיעמומון הפוליטי הזה. לא נותר אלא לחכות עם סמואל בקט לגודו. ואגב, סמואל בקט אינו מועמד לראשות הממשלה ופרידריך ניטשה אפילו לא ברשימה של פייגלין, להירגע. אלה סתם שמות של קשקשני צמרת, חצי מעברה כמו שכינה אותם פעם אלמוגי… אבל נחמדים.