"הערבים נוהרים אל הקלפיות באוטובוסים של עמותות השמאל", זה היה הטריק שניצח את הבחירות עבור בנימין נתניהו בשנת 2015. הטריק הזה עבד לא רק משום שהוא נגע בדיוק בכפתור הפחד, אלא בעיקר בשל העובדה שבמחנה שהתיימר להציג אלטרנטיבה לשלטון הימין לא עשו כלום מבעוד מועד כדי לנטרל את הכפתור הזה.
הדה-לגיטימציה הגדולה ביותר לציבור הערבי בישראל לא מגיעה מהימין, אלא ממפלגות שמאל ומרכז שפעם אחר פעם מפחדות ממה שחלילה יגידו עליהן אם יעזו לדבר על חברי הכנסת הערבים כעל שותפים. היה זה יאיר לפיד שהכניס את כולם תחת הכינוי המעליב "הזועביז", ונתן יד להעלאת אחוז החסימה שדרבן אותם להתאחד לכדי רשימה משותפת אחת. הרשימה הזו היוותה חיבור כפוי ומאולץ בין עמדות ואידיאולוגיות שתהום מפרידה ביניהן, כי מה לעשות (לא תאמינו) – לא כל הערבים אותו הדבר. למעשה, יו"ר מפלגת העבודה אבי גבאי טרפד את הניסיונות לאיחוד עם מרצ כי הוא חשב שהיא שמאלנית מדי, הוא דחק החוצה מאותה סיבה את זוהיר בהלול ואפילו את יוסי יונה. אז כשמפלגת שמאל כל כך מפחדת שיקראו לה שמאל, מה חשבתם שיקרה ביום שנתניהו יזהיר מפני ההצבעה של אזרחנו הערבים?
נטרול יכולת ההפחדה של היריב הוא מהלך אקוטי על מנת לנצח מערכת בחירות. בני גנץ, למשל, השכיל לפתוח את הקמפיין שלו עם סרטון בו הוא הלכה למעשה סופר מחבלים הרוגים כדי לנטרל מראש את הניסיונות להדביק לו את תווית השמאלן (זה כנראה עבד חלקית בלבד). הבעיה היא שנטרול כזה לא תמיד אפשרי במסגרת של קמפיין שנמשך כמה חודשים ספורים לכל היותר. מפלגת העבודה, לדוגמה, צריכה לשקם את תפיסת הביטחון שלה בתהליך של שנים, כדי לבסס אמון ולצרוב בתודעה ששמאל שווה ביטחון ולא חולשה.
בואו נחזור לקמפיין 1996. האסטרטגים של הליכוד, מוטי מורל וארתור פינקלשטיין (שניהם הלכו לאחרונה לעולמם) הציגו קמפיין נגטיבי ממוקד מאוד סביב מסר ברור שחזר על עצמו שוב ושוב: "פרס יחלק את ירושלים, אסור להצביע פרס". מכיוון שירושלים היא טאבו בשיח הישראלי, "סלע קיומנו" כמו שאמר עליה נתניהו מאוחר יותר, הכפתור הזה עבד. במטה של פרס הגיבו להפחדה הזו בביטול כאילו מדובר בקשקוש מוחלט, המשיכו בקמפיין פוזיטיבי של שלום ותקווה, אבל הפחד ניצח.
נטרול הפחד במקרה של ירושלים הוא לא לומר לציבור "שטויות, ירושלים מאוחדת לנצח נצחים". ב-1999 זה הצליח בטווח הקצר עם אהוד ברק שגייס לשם כך את ראש עיריית ירושלים דאז אהוד אולמרט, אבל בטווח הארוך ההיסטוריה ידועה: גם ברק וגם אולמרט ניהלו מו"מ על "חלוקת" ירושלים. מה הבין מזה הציבור? שההפחדה של נתניהו הייתה מוצדקת, ושההכחשות היו שקריות.
מי שמבקש להציב אלטרנטיבה לשלטון הימין ומוכן להפסיד את מערכת הבחירות הקרובה כדי לנצח את זו שתגיע אחריה, צריך להישיר מבט אל הציבור ולומר: אנחנו לא נחלק את ירושלים, כי ירושלים כבר מזמן מחולקת. ישראלים לא יכולים להסתובב במזרח העיר אלא אם הם מתניידים בג'יפ של מג"ב, וממילא אין לנו מה לחפש בשורה של כפרים פלסטיניים שרק בגלל טעות אווילית סופחו לישראל. להישיר מבט אל הציבור ולהזכיר להם שמי שהציב בטונדות ענקיות בין מזרח למערב הוא בנימין נתניהו, בזמן טרור הסכינים לפני שנתיים. להישיר מבט אל הציבור ולהגיד לו שמהיום הימין כבר לא יכל למכור יותר את הבלוף שלו. נכון, זה לא קל לעיכול, אבל זה בונה אמינות. כן, המילה הזו שנראית כל כך רחוקה היום.
כל זה מחזיר אותנו לערבים, שבבחירות הקרובות ממש לא מתכוונים לנהור לקלפיות. חוק הלאום היה עבור רבים מהם הקש ששבר את גב הגמל, חותמת רשמית מטעם המדינה לתחושה הקיימת ממילא שהם אזרחים סוג ב'. אם בני גנץ היה מתעלה מעל ההפחדות של נתניהו ומירי רגב, הוא היה מגיע לנצרת ולאום אל פאחם וקורא לאזרחי המדינה הערבים להצביע כחול לבן. הוא היה אומר להם, אולי אפילו בערבית: אחיי הערבים, נהרו נא אל הקלפיות בהמוניכם, עם או בלי אוטובוסים. אני אתקן את חוק הלאום לא רק עבור הדרוזים, אלא עבור כל בני המיעוטים ובראשם הערבים. אני אשקיע בתשתיות, בחינוך, במיגור האלימות, במרכזי תעסוקה ובתחבורה נגישה וראויה. אני ואתם נבנה גשרים, ונחצה למקום טוב יותר של שותפות ויחסי אמון. יחד, ננצח את הפחד ואת השנאה, אינשאללה".
גנץ יאבד כנראה אחרי נאום כזה 4-3 מנדטים שיחזרו לליכוד, אבל הוא יכל להרוויח 10 מנדטים מציבור שמהווה 20% מהאוכלוסייה ועוד 5-4 מנדטים ממרצ ומהעבודה. מהלך כזה היה הופך את כחול לבן למפלגה הגדולה ביותר עם פער משמעותי מול הליכוד, מה שיקשה מאוד על הרכבת ממשלה שאינה בראשותו. אז למה בכל זאת לא תשמעו נאום כזה חמישה ימים לפני הבחירות? כי הפחד ינצח גם הפעם את ההיגיון, השפיות והתקווה.
