בן אדם הוא חיה חברתית. אחד ממנגנוני ההישרדות שהתפתחו אצל בני האדם, הוא לחיות בחברותא. אנו בנויים לחפש חברה כי זה מעלה את סיכויינו לשרוד. המשמעות היא שהחברה מכתיבה לנו מה לעשות ואיך להיות בהרבה תחומים בחיינו. הסביבה משפיעה על מה שאנחנו מאמינים, על הלבוש, על הקודים של ההתנהגות, וכמובן על האוכל שאנו אוכלים.

כשעליתי מקנדה, חברה מבית הספר לאחיות הזמינה אותי לשבת. היא ממוצא תימני. בקושי יכולתי לאכול אצלם – הכל היה חריף נורא. אפילו החביתה ביום ראשון בבוקר הייתה חריפה! בחיים לא נתקלתי בחביתה עם חריף. בחיים לא הייתי כל כך רעבה בשבת כמו באותה שבת עם המשפחה התימנית הנחמדה ומכניסת האורחים. רציתי לאכול את החריף כמו כולם אבל לא הייתי מסוגלת.

היום הסביבה שלנו רוויה במאכלים מתועשים והיפר-טעימים, ומאכלים אלו הפכו להיות הנורמה. בעזרת תעשיית המזון, התרבות של היום מכתיבה שאוכלים בכל הזדמנות חברתית. חגיגה זאת עוגה, ומי שלא אוכל פרוסה לא חוגג, במובן מסוים. טיול זה חטיפים, קפה בא עם עוגיה, פרס לילד זה ממתק, בישיבה יש כיבוד, ועוד ועוד.

המציאות המצערת היא שמי שמחליט לאכול בריא, כלומר אוכל ללא סוכרים וללא קמחים לבנים (כולל עמילנים), ולאכול אוכל שאינו מתועש, הופך להיות חריג. הסביבה שלנו נהייתה עוינת לאכילה בריאה. מי שאוכל בריא מוציא את עצמו מן הכלל במובנים מסוימים. לפעמים זה מבאס. מצד שני, בתור אחת שכך אוכלת, זה מביא "לפנים" את המציאות העגומה. המון אנשים אוכלים בצורה שמזיקה לבריאות ותרבות האכילה שלנו מקשה עלינו לשמור על תזונה נבונה. מסביבי אני רואה כל הזמן אנשים עייפים, עצבניים ומחפשים משהו מתוק. כן, לתרבות האכילה הזאת יש קשר. כאן יש יתרון גדול באכילה בריאה. מי שמוותר על סוכרים, קמח לבן ואוכל מתועש, מוצא לרוב שהוא רגוע באופן יוצא מן הכלל, שהחשיבה ממוקדת יותר ושיש לו יותר אנרגיה, וכל זה בנוסף לבונוס בנושא המשקל. הלוואי שאכילה בריאה תחזור לנורמה, ועד אז משתלם להיות חריג.

עוד טיפי מציפי

באהבה,

ציפי ליבנה, אחות מוסמכת, מטפלת בהתמכרות לסוכר, עורכת סדנאות קבוצתיות, מלווה יחידים וזוגות בגמילה מסוכר, ומרצה לקהל הרחב.

מייסדת "ציפי ליבנה – משקל בריא וראש חופשי". כנסו לאתר