אני לא כל כך מבוגר, אבל חוויתי, ואני זוכר מספיק מערכות בחירות בשביל לומר שהנוכחית, של 2019, היא המכוערת ביותר שאני זוכר.

זו הפעם הראשונה, ככל שאני נזכר והולך אחורה בזמן, ששני המתמודדים הבולטים יורדים נמוך אל קמפיין שלילי, שאני נרתע ממנו, וזורקים את האישומים החמורים ביותר הקיימים בלשון ובז'רגון האחד על השני. לפעמים צד אחד היה יורד נמוך, לפעמים שני הצדדים היו מפשילים שרוולים, אבל הפעם זה נראה די רע, מפחיד.

אלא שייתכן מאד שכל הדרמה נשארת, כמו שקורה לפעמים, בעיקר בתקשורת. כבר איזה זמן שאני מסתובב בתחושה שהאנשים יודעים, פחות או יותר, למי יצביעו ברגע האמת, וכל הרעש מסביב אולי מקובל עליהם, אולי לא, אולי סביר בעיניהם, אולי לא, אבל לא ישנה את עמדתם. לפעמים חלק מתלבטים בין המפלגות המרכיבות את ה"גוש" הבסיסי אליו הם משתייכים, אבל בין הגושים אני לא מרגיש, בפועל, ובשיחות מסביב, שיש באמת התלבטות, ולא חשוב מה אומרים הסקרים ומה רף ההתלבטות והמתלבטים, לפי הפרשנים.

כשבוע לפני הבחירות, המעוררות עניין רב לפי כל המומחים, החלטתי לחפש מקום בו חיים ביחד ימין ושמאל, לפחות על הנייר. וכך הגעתי אל שוק הכרמל בתל אביב אשר בצמוד לו יריד האמנים של נחלת שבעה. משהו בי אמר שאמצא שם את הניגוד שאני מחפש, את הקצוות ואת השוני, והכל ביחד. ישראל בזעיר אנפין, מיקרו של המאקרו.

תחילה עברתי בין הבאסטות של השוק, דובבתי את הרוכלים. השתדלתי לא לרצות שום דבר, רק לפתוח את השיחה ומשם להקשיב, לתת להם לקחת את זה לכל כיוון. אמנם, באתי עם דעה מוקדמת, הייתה שם הנחה מובנית שגזרת השוק לא תניב יותר מדי מצביעי שמאל למיניו, אבל חשבתי שיהיה מעניין לדווח גם על כאלו בדו"ח הבחירות שלי. התחושה הזו מעט התחזקה כאשר המראה הראשון שראיתי היה שלט בחירות של אורלי לוי, לאו דווקא השמאל הקלאסי, אבל מה שחיפשתי לראות – עניין, תעמולה, פולמוס, ויכוחים ומגוון דעות.

שוק הכרמל.
צילום: דן לזר.

אלא שהשלט הזה היה הראשון, וגם האחרון, שראיתי בשוק. אפס עניין פוליטי, אפס דרמה ותמימות דעים… רק ביבי. אין באמת מה לחפש משהו אחר. אולי יש פה ושם, אינני יודע, בכל זאת לא דיברתי עם כולם, ויש כמה רוכלים בעלי אזרחות זרה… שאולי בכלל לא מצביעים בבחירות, ואולי כן, אבל מבין הגברדיה הוותיקה, מבין סוחרי השוק השורשיים – "רק ביבי" הן שתי המילים היחידות שיש להן קיימות בשוק הכרמל, אפילו שהוא בלב תל אביב, עיר שפחות או יותר אין "ליברלית" ממנה ומגוונת, עם נטייה, בואו נודה על האמת, אל השמאל.

שוק הכרמל.
צילום: דן לזר.

"מה מצביעים?" שאלתי אחד מהם.
"יש כיוון ביבי, אבל לא סופי", ענה הבחור הצעיר.
"למה ביבי"? ניסיתי להבין. "כי תגיד לי אתה", הוא השיב בחיוך, "ממתי הכלכלה משגשגת? ממתי שביבי בשלטון. אקזיטים, זרים מסתובבים פה, למה הם באים? כי הכלכלה פורחת, זה למה. האנשים לא טיפשים, אתה מבין? הם רואים, מרגישים".

"ואת?", פניתי לאחת הרוכלות. "מה תצביעי?".
"רק ביבי", היא ירתה את המנטרה בחיוך טוב לב ומבלי למצמץ. "למה?", שאלתי. "כי הוא טוב לנו", אמרה ושאפה עוד שאיפה מן הסיגריה. "תראה בעולם, ביבי הוא המלך, טוב למדיני, טוב לכלכלה. עם עזה אין מה לעשות, כולם מבינים, אין הוקוס פוקוס, וכל השאר ביבי הוא המלך, אז מה יש בכלל לדבר?".

"ואתה?", שאלתי רוכל קצת יותר מבוגר, "מה אתה אומר, למי מצביעים?"
"אני לא מצביע לאף אחד", הוא אמר. "למה לא?" שאלתי בעניין וחשבתי לעצמי – הנה אחד שלא מצביע אוטומטית ביבי…
"כי הם אוכלים אחד את השני, אתה מבין?", הוא אמר. "למרות שרק ביבי, שתדע לך, למה מי יבוא במקומו, זה השני? עזוב אותך, הוא יכול לבוא אצל פוטין? פוטין יאכל אותו. וביבי – תראה – הרגו אותו, למיטה נכנסו לו, שתו את האמ-אמ-אמא שלו, והוא כמו מניוק עומד יציב ולא זז. אריה!".
"אז אם ככה, למה אתה לא מצביע לו?", שאלתי, באמת תמה.
"כי כולם שקרנים", אמר במבט נוגה. "היה בן גוריון, הרגו אותו, היה בגין, הרגו אותו, היה שמיר, הרגו אותו, ועכשיו ביבי. לא יודעים לפרגן. אני מאז בגין התעודת זהות שלי נקייה, וזה לא ישתנה".

"אז מה מצביעים?" שאלתי בחור צעיר אחר. "אני לא מצביע", הוא ענה, אבל שני אלו (הצביע על שני מבוגרים יותר מאחור) הפוכים – אחד ביבי והשני שמאל. "איזה שמאל???", הזדעק השמאלן, "מי אמר לך שאני שמאל? אתה אל תגיד סתם"…

"אין לך מה לשאול פה", אמר לי מהצד אחד הרוכלים בין שאיפה לנשיפה מן הסיגריה. תהיה רגוע, אין לך מה לחפש פה יותר מדי, תראה, כולם פה בוטים של הליכוד, אתה מבין? לא תמצא פה משהו אחר".

שוק הכרמל.
צילום: דן לזר.

שוק הכרמל.
צילום: דן לזר.

וכך סיימתי את הסיבוב שלי בשוק, עם תובנה די פשוטה בסך הכל, כולם כאן יצביעו ביבי, ביבי הוא (עדיין) המלך, אוהבים אותו כאן, על אמת, והאנשים גאים להצהיר בקול, בפומבי, בקול בוטח, שהם יצביעו ביבי ושביבי הוא המלך. לפחות בעשור האחרון, ועדיין זה המצב – ביבי הוא, עדיין, מלך השווקים. מעבר לזה אין דרמה, אין תכונה, ולמה שתהיה? יש תמימות דעים, אין באמת ויכוח, אין יריבות, יש אפילו תחושת שאננות. הוא שהיה הוא שיהיה, ולמרות הניסיון לעורר את הציבור במערכת הבחירות הנוכחית, השוק, על כל פנים, די רדום, ויודע היטב מה הוא הולך להצביע.

אבל כשעוברים מרחק קצר מאד, ממש פינת רחוב ימינה וימינה, נגלה עולם אחר לחלוטין, שהולך דווקא שמאלה ושמאלה. עולם האמנים שונה בתכלית, וזה ניכר ומדובר, אבל אם בכל זאת צריך לשים את האצבע על מכנה משותף אחד בולט בין השוק ויריד האומנות, הייתי אומר שזה יהיה דווקא חוסר העניין. אין אווירה של מתח, אין תכונה, אין שלטים, אין עיסוק פוליטי. גם הניסיונות לדבר עם המוכרים, והאמנים, לא עולה בקלות. הם מעדיפים לא לדבר על פוליטיקה והם לא מרגישים, לדבריהם, אווירת בחירות. והתחושה הזו, כנראה, משודרת באופן קולקטיבי כי אכן האוויר לא טעון, אי אפשר לעבור ביריד ולדעת שאנחנו ימים ספורים לפני בחירות, העולם, אם תרצו, כמנהגו נוהג ועבודת הפרנסה מנצחת את הכל.

נחלת שבעה.
צילום: דן לזר.

בין שוק הכרמל לנחלת שבעה.
צילום: דן לזר.

ובכל זאת יש גם הבדל מהותי בין יריד האומנות של נחלת שבעה ובין השוק. אם בשוק האמירה "רק ביבי" נשמעת בחוצות, ובקלות, ולא צריך להתאמץ כדי למצוא אותה, האמירה (הכמעט גורפת) "רק לא ביבי" לא נשמעת ביריד, וצריך לעבוד קשה ולדובב את האנשים כדי להוציא אותה. יש איזה חשש, באוויר, מפני השיחה על הנושא ועוד פחות רצון לומר בפה מלא – כאן מצביעים שמאל, או "כאן בוחרים רק לא ביבי" שהיא אמירה שבשקט, ואחרי שיחות חולין קצרות, בסופו של דבר נשמעת באופן פרטי שוב ושוב.

"היום אין פוליטיקאים?" שאלתי אמנית אחת, רמז לפרובוקציה שעשו כאן פעילים של איחוד מפלגות הימין לפני כמה ימים. "מה? פוליטיקה? שילכו כולם!", אמרה בחזרה במבט מזרה אימה, "שאף אחד לא יבוא, לא רוצים אף אחד, את כולם לא רוצים, שיעזבו אותנו בשקט". וממנה לא ניסיתי להוציא עוד פרטים, כמו למשל עבור מי היא באופן אישי מתכוונת להצביע…

נחלת שבעה.
צילום: דן לזר.

נחלת שבעה.
צילום: דן לזר.

"למי תצביעי?" שאלתי ישירות אמנית אחרת. "מתלבטת, עוד לא יודעת", היא ענתה. "אפשר לשאול בין מה למה?" הקשיתי, "לא רוצה לדבר על זה", אמרה בחיוך. "נראה, כל אחד לפי מה שהוא מאמין" פסקה והשאירה את הכל באוויר.
"אבל מה הלך הרוח כאן ביריד?" ניסיתי בכל זאת, לא ויתרתי. "נראה לי שיש הרבה שלא אוהבים את ביבי", היא הסכימה לומר, "אבל הם גם שואלים את עצמם מה אפשר לעשות… מה אפשר לעשות…".

ואת, למי תצביעי?" שאלתי מוכרת אחת שגם היא לא הפגינה רצון גדול לדבר. אבל אחרי 2-3 דקות של התוודעות, היא ראתה שאני נחמד בסך הכל, והסכימה לומר: "בקיצור, לא יודעת למי אצביע, אבל כמובן רק לא ביבי. למרות שאני ישנה במיטה עם ביבי…" אמרה וכיווצה מעט את העיניים למבט שובב.
"איך זה קורה?" שאלתי. "בעלי…", חייכה ואמרה בשקט, "רק ביבי, רק ביבי, אני לא יודעת איך אפשר… זה נורא, ממש נורא".
"טוב, אני לא אעביר ביקורת על בעלך", אמרתי בחיוך. "אתה יכול… אתה יכול… אני ממש ישנה עם האויב…" היא סיכמה.

נחלת שבעה.
צילום: דן לזר.

לבסוף שאלתי אמנית אחת, ממש לפני שעזבתי את היריד, ואת השוק, וחזרתי בחזרה אל חיק החיים האמיתיים – "מה תצביעי?".
"יודעת" הנהנה לעצמה ולא ייספה.
"אבל מה?, שאלתי.
"אצביע", השיבה שוב בהתחמקות.
"אני סתם שואל", אמרתי, בניסיון להרגיע, להתחבב.
"אז תראה", אמרה, "פה איזור של אמנים, אז מן הסתם בדרך כלל יהיו שמאל… אף על פי שתתפלא אבל יש פה כמה ביביסטים.
"כן?", הבעתי פליאה, המשך לניסיון ההתקרבות אליה, שתרגיש בנוח לדבר. "בינתיים לא פגשתי כאלו", הוספתי.
"וטוב שכך", אמרה, ובעצם אמרה את הכל. "אבל יש, יש, למשל זה ששם", סימנה עם העיניים, כמעט מבלי להזיז את הראש, "הוא איש נחמד אבל יש לו בעיה, בעיה רצינית."
"מה, ביביסט?" שאלתי מורצן.
"הרבה יותר גרוע", היא ענתה בשקט, כי יש דברים שלא ראוי לדבר בהם בקול. "הרבה יותר גרוע, הוא בנט".

שוק הכרמל.
צילום: דן לזר.

שוק הכרמל.
צילום: דן לזר.

שוק הכרמל.
צילום: דן לזר.

שוק הכרמל.
צילום: דן לזר.

בין נחלת שבעה לשוק הכרמל.
צילום: דן לזר.

נחלת שבעה.
צילום: דן לזר.

נחלת שבעה.
צילום: דן לזר.