יש אנשים שקוראים את התקציר של הסרט הנוגע ללב, הנפלא "בוקר טוב ילד" שכתב וביים שרון בר זיו היוצר והשחקן המצוין – ומהססים אם ללכת אליו. כך כמעט קרה גם לי כמעט. והערת אזהרה: רק לכאורה זה נראה כמו סיפורים שאנו רואים די הרבה בטלוויזיה. יש בסיפור, בן צנחן ששוכב בקומה בבית חולים לאחר פעולה בעזה, הורים שעושים תורנויות ליד מיטתו, חבר'ה מהפלוגה שבאים לבקר. לכאורה תסריט על מציאות שבלונית יומיומית של כל אחד מאתנו כמעט, שחווה אירועים דומים לא בהכרח צה"ליים. אבל זה לא. בשביל סרט כזה ראוי לעשות קולנוע. הוא כן ואמתי בהבעת רגשות אנושיים, שכצופה אינך יכול שלא להזדהות עם הדמויות, והמשחק הנהדר – פנינה קולנועית.
הסרט הקאמרי, שמתרחש כולו בבית החולים ורובו בחדרו של הפצוע, חייל בצנחנים שנפצע כאמור בפעולה, ששוכב חסר הכרה תקופה ממושכת, ואמו ואביו מנסים להעיר אותו, מתנהגים כמו כל הורה בחדר טיפול נמרץ נוירוכרוגי: מדברים אליו, מתבדחים אתו, מציבים מסך טלוויזיה מולו כדי שיצפה בקבוצה אותה הוא אוהד, מכבי תל אביב, ישנים בתורנות על המזרון בלילה, מצפים לתשובות חד משמעיות מהרופאים. סביב סיטואציות פשוטות אלה, מתנהלים יחסי המשפחה, סודו של הסרט – סוד ההזדהות שאתה חש כצופה כלפי הגיבורים. רגעים שכמעט כל אחד היה בהם, בלי יותר מדי מלודרמות, הנישואין בסרט הזה אינם מתפרקים, אין מאהב באמצע, אז מה כבר יש?
התסריט כל כך מתוחכם שהוא מצליח להראות לנו בסיטואציות, מונולוגים ודיאלוגים שהופכים מול עיננו פיסות חיים יפיפיות ונוגעות ללב בפשטותן, לא חסרות בהומור שאתה כצופה אומר: וואו! אני אוהב את האנשים האלה, וכך אנו הופכים לחברי נפש של הדמויות. נשמע פשוט? בכלל לא. בשביל להעביר תחושות אלה צריך גם… שחקנים מעולים.
הכישרון ההורי
שרון בר זיו המגלם בכישרון גדול את האבא, הנלהב לעזור בתום נוגע ללב לבנו עד כדי להחזירו לחיים – מנסה בהתלהבות נעורים לחדור בנאומיו אל הילד הרדום, לגעת באיזו אונה נסתרת במוח שתחזיר אותו אל הוריו. האם, המגולמת בידי קרן מור הנהדרת, נראית כמעשית יותר (מנהלת בית ספר), מאופקת יותר אבל בשום פנים ואופן, ולרגע אחד, היא אינה מסתירה את אהבתה ומסירותה לבנה. על רקע הבדלי הטמפרמנט נוצרים קונפליקטים טבעיים, יומיומיים, לא הרבה מעבר לזה, אך מרשימים.
אגב, קרן מור, שמעתי שמישהו משבח את קרן מור על משחק מאופק. אמרתי לו שזה בכלל לא העניין. היא משדרת אמינות בכל שורה ובכל תגובה. הבמאי המהולל סטניסלבסקי היה מגיב על תצוגת משחק ב"אני מאמין" או "אני לא מאמין". ככה פשוט. את קרן אי אפשר לתפוש על זיוף. זה הכול. כישרון עילאי בכל סוגות המשחק.
אגב, אם ואב, אך טבעי הוא שכאשר הילד מניע את אצבעותיו יהיה זה בעקבות המרצת האב. כמו אבא ובן לשניהם דברים גבריים משותפים. כדורגל, הבן אוהד את מכבי תל אביב, האב דווקא את הפועל תל אביב, ובסצנה נהדרת מלאת הומור נאספים החבר'ה מהצבא סביב מיטתו של הפצוע, לצפייה משותפת בדרבי, בטלוויזיה שהביא האב, ומריבות מילוליות ותסכולים, סביב ביצועי שתי הקבוצות העוינות בו משתפים את חסר ההכרה במיטה הופכים לסצנה חד פעמית.
עניין נוסף הוא שיקוף ההוויה הישראלית, על הדבש ועל העוקץ, בשתי סיטואציות טריוויליות לכאורה המתכתבות זו עם זו, ובצורה גאונית מציבות מראה מול החברה הישראלית. מחד, יש חיילים צעירים, שביניהם מושג "החברות הצ"הלית", התמים והיפה כל כך (הם עוד צעירים…) כובש את הלב, עד כדי כך שהם ייעשו ויתכננו בכל המאמצים וברצינות תהומית, שלטיול לדרום אמריקה אחרי הצבא הם ייקחו את חברם חסר ההכרה יהיה מה שיהיה. מאידך, ראש העיר שמבקר עם הפמליה שלו את הפצוע, יותר ממה שהוא בא לבקר את הפצוע, הביקור הופך לאקט של יח"צנות. מזכיר את סצנת הסיום המבריקה ב"תפוז המכני" של קובריק, בו שר הפנים כאקט של יחסי ציבור מתחמן עם הגיבור מופע ציני, בו תשתתף כל העיתונות ושחקניה – בו יכופרו מחדלי השר. ומה מיוחד בהנגדה בין מסירות החברים, מול אקט יחסי הציבור של ראש העיר? או! זו בדיוק הנקודה. כנראה שראש העיר היחצ"ני לא היה ציניקן כחייל צעיר, ומושג החברות האותנטית לא היה זר לו. אבל מה קורה לאותם חיילים צעירים כאשר הם נכנסים לאזרחות? לאט לאט הציניות העסקית והקרייריסטית משתלטת עליהם וכל ריח החרא של המציאות הישראלית נודף מהם: מג"דים מסורים שהיו מוכנים לשכב על רימון, להציל את חבריהם, הופכים לסוחרי נשק בהם רוצחים פעילי זכויות אדם במדינות אפריקה ולעזאזל כל העולם! חייל מסור לחבריו יעקוץ תושבים אומללים ששמו את כל כספם על קרן הצבי כאשר הוא הופך לאיש נדל"ן. התסריטאי של הסרט, מצליח, אפוא, באופן מזהיר, להציף במספר סצנות פשוטות את פניה של החברה הישראלית.
אגב המסר לעיל, יש לי חבר, הבמאי המצוין ילון גורביץ' שנפצע בפעולה בסיירת גולני בלבנון. שנה שלמה שכב בשיקום, וכשהמח"ט בא לבקרו הוא שאל אותו: מה הניע אתכם להקריב את עצמכם. ענה לו ילון בפשטות: החברות. אל תשאלו את ילון מה דעתו כיום החברה הישראלית.
חיי המשפחה והיחסים ביניהם מוצגים בצורה שהצופה מוצא את עצמו בתוך הסיטואציה: המריבות הן לעתים על לא כלום, כאלה שאנו כל כך מכירים. כך למשל ההתפרצות של הבת על האם שלא הואילה להציע לה טרמפ לבית החולים – והסיטואציה הבנלית היומיומית מתפתחת לריב – מלחמת עולם. או, כאשר האם, נענית באופן טבעי – מתוך עייפות ממש – לגחמותיו היח"צניות של ראש העיר, מאשים אותה האב בחנופה על רקע מעמדה כמנהלת בית ספר.
רוצו לראות
אגב, התסריט לא קיבל את תמיכת הלקטורים בקרן הקולנוע. א. זה עניין של מזל: עשרה אחוז של התסריטים מקבלים תמיכה ב. יותר חשוב – כמי שהיה לקטור לתמיכה בקרנות קולנוע, צריך יכולת גדולה מאוד כדי להבין תסריטים מתוחכמים של תסריטים כמו "בוקר טוב ילד" – עם המון סבטקס.
הסרט קיבל תקציב עלוב למדי כהשלמה (כנראה אלו הכללים של גובה הסכום להשלמה, לא רוצה להאשים סתם, ככלות הכול אנשים טובים יושבים בקרן). רק יכולותיו הבלתי מצויות של המפיק יוצא הדופן מרק רוזנבאום ואהבתו לקולנוע וליוצריו הצליחו להפיק סרט אינדי זה באפס תקציב, כאשר ברור לי כיוצר קולנוע שהמפיק לא הרוויח כלום, כנראה, הוציא מתוך אמונה לא מעורערת, כסף מכיסו. זה רגיל אצלו. איפה פרס ישראל לקולנוע?
לכן, אני טוען מזה זמן רב, שסרטים שמוכחים כמוצלחים לאחר הקרנות בבתי הקולנוע וזכו לשבחי הביקורת, צריכים לקבל תקציבים נוספים בדיעבד.
אל תחמיצו, רוצו לבית הקולנוע, ובכך- לא רק תזכו לחוויה רוחנית אלא תסייעו לסרט בהשלמת תקציביו. תודו שזו סיומת לא רגילה לסרט קולנוע, סליחה על ההשתפכות, מה לעשות הייתי גם בצד של יוצר קולנוע וגם מבקר קולנוע ובגילי כבר מותר לי…
איחולי הצבעה מוצלחת בבחירות. מושג החברות שאפיין את המתמודדים, בתנועה ובצבא, נעלם מהם מזמן.
