בשבועות האחרונים נראה כי מפלגת 'זהות' של משה פייגלין עלתה על הגל התקשורתי. פתאום, מי שנחשב עד לא מזמן לקוריוז המשוגע התורן, עובר בסקרים את אחוז החסימה. ייתכן ומדובר בבאזז ברשתות החברתיות ובביצה התקשורתית שמאחוריו אין תנועת קולות משמעותית, ואולי יש פה באמת תנועה חברתית פוליטית שתופסת תאוצה. כדי להניח את היד על הדופק של הבייס של 'זהות' יש מקום אחד שצריך להיות בו – כנס החירות ה-6 של התנועה הליברלית החדשה.

כמה שעות לפני הכנס מתעוררת מהומה קטנה ברשתות החברתיות לאחר שבדף הפייסבוק של המפלגה השיבו לשאלה על חוקים המחייבים הנגשה לבעלי מוגבלויות בבתי עסק בדף הפייסבוק של המפלגה בזו הלשון: "המדינה לא צריכה לטפל ברווחה. היא עושה את זה גרוע וכולם סובלים מזה ומשלמים ביוקר. מי שצריך לדאוג לנכים זה השוק הפרטי והקהילה המקומית…". ניתן לאתר אירוניה מסויימת בכך שהכנס נערך דווקא בתיאטרון 'נא לגעת' שבין היתר, מעלה על נס את החשיבות שבהשתלבות אנשים עם מוגבלויות בחברה. כמובן שלאחר שצילום המסך עם תשובת המפלגה עורר הדים, פייגלין מיהר לרכך את המכה, וטען כי מדובר ב"טעות של מתנדב" וכי זהות לא נגד נכים.

משה פייגלין יו"ר מפלגת זהות בכנס פתיחת הקמפיין לחבירות לכנסת ה-21. 30 בינואר 2019 (צילום: פלאש90)

אני נכנס לאולם הכנס ומוצא כמאתיים חמישים אנשים שמילאו אותו כמעט עד אפס מקום. רובם צעירים, תלמידי מכינות שהגיעו באופן מאורגן. חלק הם פעילים ותיקים בשיח הליברטריאני, מצאתי שם פנים חצי מוכרות מקרבות פייסבוק ישנים. נוכחות בולטת למדי לאגף הדתי ובין לבין ראיתי כל מיני מתעניינים מפה ומשם. אחד המתעניינים הללו הוא אדם לוי. מתכנת מפרדס חנה, נשוי ואב לילדה שמתעניין בתפיסה הליברטריאנית בזמן האחרון. בעבר הוא הצביע למרצ. בבחירות שיערכו בשבוע הבא הוא עדיין לא יודע למי יצביע. מבחינתו הוא בא ליום כיף מחוץ לשגרה. כששאלתי אותו מה מושך אותו ברעיונות הללו, הוא הצביע בעיקר על המסים הגבוהים שהמדינה לוקחת לו ועל חוסר היעילות של מערכות ציבוריות. הילדה שלו עדיין צעירה והיא רשומה לגן פרטי. הוא מצידו חרד מהיום שתצטרך להיכנס למערכת הציבורית. אם בדרך חששתי שאפגוש חבורה מטורללת עם זעם קדוש בעיניים, אדם משדר לי מסר מרגיע.

המקום בו השרה שקד נחשבת פרגמטית

שרת המשפטים, איילת שקד, עולה לבמה לראיון. האולם הקטן של מרכז נא לגעת ביפו מלא בקהל אוהד למדי, אבל זהיר. כזה שכבר נכווה מפוליטיקאים שנוטים לפשרות אידיאולוגיות תמורת הישגים פוליטיים. לאורך כל הראיון תנסה שקד לבדל את עצמה ממפלגת זהות של פייגלין. היא נלחמת בתוך הריאליזם, בוחרת לנהל רק קרבות שאפשר לנצח בהם, הוא לשיטתה בפנטזיה של תפיסת עולם טהורה שלא ניתן להגשימה. "צריך לדעת שפוליטיקה היא אומנות הפשרות. לא תוכל להשיג כל מה שאתה רוצה. צריך לדעת ללחוץ בנקודות הנכונות ולנצל את הכח הפוליטי שלך נכון".

"המצב כל כך קשה מבחינת רגולציה, חקיקה, מונופולים והכח שיש בידי ועדי העובדים", היא אומרת וגורפת מחיאות כפיים. "איפה שיכולתי צמצמתי רגולציה, צמצמתי חקיקה וקבעתי תקנות שקיפות על ארגוני העובדים". התכנית להמשך מבחינתה תלויה מאוד בסביבה הפוליטית שבה תמצא את עצמה, אבל על הכוונת שלה "הגבלת זכות השביתה בשירותים חיוניים והגדלת רף החתימות הדרוש כדי שארגון עובדים ישיג ייצוגיות במקום העבודה". מבחינתה "אלו יעדים ברי השגה בקדנציה הקרובה". לכל אורך הכנס, יעלה שמה של ההסתדרות שוב ושוב. הרצאה אחת שלמה תיוחד לעודף הכח שניתן לארגוני עובדים בחקיקה. ביני לבין עצמי אני תוהה לרגע אם הכנס הזה הוא יותר בעד חופש או יותר נגד ארגוני עובדים.

איילת שקד בכנס החרות (צילום: עומר כהן).

המנחה מנסה לצייר את גבולות תפיסת החופש של השרה, כאילו מבקש לדעת 'עד כמה את נאמנה לרעיון הליברלי?' ושואל אותה על תמיכתה בהגנה על החקלאים. "היום אין כמעט לובי חקלאי. אין להם כמעט ייצוג בכנסת וזו עובדה. אני רואה בחקלאות כערך ולא רק כענף כלכלי. אם החקלאים לא יחזיקו את הקרקע אנחנו נאבד את אדמות הלאום. זה לא אומר שלא צריך לעודד תחרות בתחום ולהסיר חסמים לתוצרת מיובאת, אבל חשוב לראות שאנחנו לא מרסקים את הענף הזה", עונה שקד.

אם אני מנסה להסתכל על דבריה בעיניים של ליברטריאן הדוק, היא אומרת דברי כפירה באמונה המוחלטת בכוחות השוק. שקד לא תהיה היחידה במהלך הכנס הזה שתציג עמדה פרגמטית, לפחות בתוך מנעד השיח שבין מכון קהלת למרכז איין ראנד. אם עד עכשיו לא הבנתם באיזה מרחב מדובר, אחרי שרת המשפטים עלה פרופ' עומר מואב מהמרכז הבינתחומי להרצאה שנפתחה באופטימיות זהירה. "אני רואה לאחרונה ניצוצות של סימני תקווה. אני רואה את התמיכה בזהות כמשהו חיובי. אבל אני עוד לא בטוח שזה תמיכה ברעיונות ליברליים או תמיכה בג'וינט על הר הבית. אז אני קצת סקפטי. אני רואה באופן חיובי את העובדה ש'כחול לבן' סבלו כנראה מכך שהכניסו את ניסנקורן לרשימה שלהם. אבל העובדה שהציבור בישראל סולד מהוועדים החזקים, זה עוד לא אומר שיש סלידה מכל הרעיונות המרקסיסטיים שאנחנו חשופים אליהם כל הזמן". מואב המשיך עם אבחנות בסגנון "זה פשוט מזעזע איך מובן מאליו שאסור שאנשים יוציאו כסף פרטי על רפואה כי זה מוצר צריכה בסיסי. לא נכון. יש חלקים ברפואה שצריכים להיות ציבוריים, אפשר להתווכח כמה. אבל חלק גדול מהרפואה זה מותרות. זה כמו להגיד שבן אדם אסור שיוציא כסף במסעדה כי מסעדות צריכות להיות חינם במסעדה". אני בולע את תחושת הקבס ומנסה לחשוב על המותרות המחולקות חינם בסורוקה. צינתור, הנשמה, דיאליזה הקרנות וכימותרפיה. אולי הוא לא התכוון למחלות של ממש? אולי מותרות כמו חיסונים, או גבס ליד שבורה.

עיתונאי עוין

אח"כ מעלה פרופ' מואב זכרונות מימיו בקיבוץ קלי"ה. אני מוותר על ההתרפקות הנוסטלגית על החברים עם השפם וההרגלים המטופשים שלהם, ויוצא החוצה לחפש מישהו שיסביר לי על מה שקורה בתנועה הליבראלית בישראל בין דוכני הספרים שמחוץ לאולם. מישהו שם מזהה אותי ואומר שלום לבבי, אני מזהה את הפנים מהפייסבוק ולא זוכר את השם. אני מבקש ממנו שיעזור לי להתמצא בסבך הארגונים והמכונים שהתכנסו פה, אבל הוא מסרב. "אני לא משתף פעולה עם הכתבה שתכתוב עלינו", הוא גורס. אחרי כמה דקות אני מגלה שהוא הספיק להזהיר את הנוכחים מפני בפוסט שהעלה לדף הפייסבוק של האירוע כתב כי "יש עיתונאי עוין בכנס, בחור עם זקן שחור, משקפיים תיק גב ומצלמה". לפחות הוא היה הוגן ולא כתב שמן, מקריח, גמד וסוציאליסט (תיאורים שאולי פחות מחמיאים, אבל בהחלט היו עוזרים לציבור לזהות את הסכנה).

בסופו של דבר אני מוצא שלושה בחורים נחמדים באמצע ויכוח לוהט. אני מציג את עצמי ומבקש לשאול כמה שאלות. הם שומעים 'דבר ראשון' ומחליטים דווקא לשתף פעולה עם הדאחקה. לא עוברת דקה והם שוכחים מהדאחקה ופורסים את כל מערכי האויב לפני.

יוחאי בן 18 ממודיעין מסביר לי כי "התנועה הליברלית החדשה היא הבסיס לכל מה שקורה פה. זו תנועה חברתית שהוקמה בעקבות המחאה החברתית של 2011. אם הקריאה המרכזית שיצאה מהמחאה הייתה של אנשים שמבקשים יותר השקעה ממשלתית בכל מיני תחומים ויותר התערבות, אז באו כמה חברה שזיהו את אותן הבעיות של עוני ויוקר מחיה אבל בחרו בגישה ההפוכה, שמאמינה שהפיתרון יבוא בהורדת ההתערבות הממשלתית, דה רגולציה, ולצמצם חקיקה כדי שאנשים יוכלו להתפתח בעצמם. משם צמחה התנועה הליברלית החדשה". חברו טל מוסיף כי "התנועה הליברלית החדשה היא תנועה חוץ פרלמנטרית שאין לה כיוון אידיאולוגי מדיני. יש בה אנשים עם תפיסות שמאל מדיני ביטחוני ואנשים עם תפיסות ימין מדיני ביטחוני".

"יש חלקים ברפואה שצריכים להיות ציבוריים, אפשר להתווכח כמה. אבל חלק גדול מהרפואה זה מותרות. זה כמו להגיד שבן אדם אסור שיוציא כסף במסעדה כי מסעדות צריכות להיות חינם במסעדה"

"אתם שייכים לתנועה הליברלית החדשה?", אני שואל וטל משיב כי אין ממש דבר כזה להיות שייך לתנועה. "אני מסכים עם חלק ממה שהם אומרים וגם עם דברים שמגיעים ממקומות אחרים. זו יותר תנועה של דיבייטים כאלה". יוחאי מוסיף פרט מידע חשוב ואומר כי "זו תנועה עם הרבה כסף יחסית, שמרימה את הכנסים האלה ומשמשת כמעיין תנועת גג. מי שעומד מאחוריה זה קרן תקווה שממנת חלק מהפעילות".

אנוש מחולון הוא המבוגר בשלישיה. הוא מוסיף כי "אחרי כמה שנים הוקמה גם תנועת 'חופש לכולנו' שהיא תנועה עם אוריינטציה מדינית של שמאל אבל ימין כלכלי. היום מבחינת הפעילות ברשת הם עקפו את התנועה הליברלית".

אנוש בר טור בכנס החירות (צילום: עמר כהן)

"אבל למי מצביעים היום אנשים שהם ליברטריאנים אבל מחזיקים בעמדות שמאל מדיני?", אני שואל. "מרצ פעם הייתה מפלגה שחיברה בין שינוי הליברלית לבין מפ"מ הסוציאליסטית". יוחאי מסביר ש"זה עבד כל עוד תהליך השלום איחד אותם. כששיח השלום דעך, הפערים בתפיסות הכלכליות נהיו יותר משמעותיים. מרצ היום הרבה יותר נוטה לשמאל הכלכלי. אנשים עם תפיסות של שוק חופשי שבעבר היו מצביעים למרצ בשביל העמדות המדיניות, כבר לא מוצאים בה מקום כי השיח הכלכלי הרבה יותר משמעותי עבורם מהשיח המדיני. אותם אפשר לראות היום מצביעים לזהות".

פייגלין? הוא בכלל לא הסיפור

מצד אחד אני מתקשה להאמין שיש יותר מקומץ מהנוכחים סביבי בכנס שהצביעו בעבר למרצ. מצד שני צודק טל שאומר ש"יש פה אנשים מכל הסוגים. חובשי כיפות סרוגות מההתנחלויות, חילונים אוכלי חזיר מהקיבוץ וחבר'ה שגדלו בעיר". שלושתם מהווים ייצוג של הקשת הזו – יוחאי חובש הכיפה שנרשם למכינה בעמנואל, טל מקיבוץ גבים ואנוש מחולון.

טל אומר כי "העסק הזה מתרחש וגועש כבר כמה שנים ברשתות החברתיות. אני לא רוצה להישמע קונספירטיבי, אבל האינטרנט חופשי מכל התערבות ממשלתית ומאפשר שיח חופשי שבתוכו צמחה התנועה הזו בשנים האחרונות. אנשים הפסיקו לצרוך חדשות רק מהטלוויזיה ורעיונות שונים יכולים לעלות".

טל בכנס החירות (צילום: עמר כהן)

"עד כמה זה קשור לדמות שנקראת משה פייגלין? לרהיטות הדיבור, לכריזמה שלו?", אני שואל אותו ומנסה לבחון האם באמת הגעתי לבייס של זהות. ברגע הראשון שלושתם מוחים על כך שאני נותן יותר מדי קרדיט לפוליטיקאי, אבל אז יוחאי אומר כי "אין ספק שהוא מאוד כריזמטי, אבל אם זה היה רק פייגלין, זה לא היה נראה ככה". הוא מצביע על הוויכוחים המתרחשים לידנו. "הוא כן הצליח להוציא זרם שנמצא פה כבר כמה שנים טובות, ולהביא אותו לשיח של המיינסטרים. אבל פייגלין עצמו, כשהוא היה בכנסת, קידם הצעות חוק הפוכות מהתפיסה הליבראלית. דברים שהם מבחינתנו יהרג ובל יעבור. רגולציה וכו'. בבחירות האחרונות הוא גילה שיש קהל לתפיסה הליברלית. במידה מסויימת הוא 'עלה על הגל' אחרי שהשיח הליבראלי ברשתות כבר תפס ונגע בעשרות אלפי אנשים".

יוחאי סגל, בכנס החירות (צילום: עמר כהן)

אני מנסה להבין מהשלושה איך מאורגנת כל הפעילות הזו. ביחד אנחנו מנסחים באוויר מעין תרשים זרימה דמיוני שבבסיסו מכוני המחקר כמו 'קהלת' ו'מרכז איין ראנד' שמפתחים את כלי העבודה התיאורטיים. עליהם מונחות התנועות החוץ פרלמנטריות כמו 'התנועה הליברלית החדשה' ו'חופש לכולנו', שעוסקות בעיקר בהפצה של השיח וביצירת הרשת החברתית שמפגישה בין הפעילים. בשלב השלישי נמצאות המפלגות שנושאות את הרעיונות הללו. הם מסבירים לי שהיום בספקטרום הליבראלי יש את הליכוד עם שרן השכל ואמיר אוחנה ואת זהות של פייגלין. גם המחנה הלאומי של סמוטריץ והימין החדש של אילת שקד נמצאים באיזור הזה אבל הם יותר נאמנים לימין המדיני ופחות לתפיסות של הימין הכלכלי. הבית היהודי מבחינתם הם שמאל כלכלי. עדיין יש בהם שאריות מימי הפועל המזרחי. וכשאני שואל על עוצמה יהודית הם קצת מתעצבנים. "אלו? סוציאליסטים בכלל. הם מאמינים לחלוטין במעורבות המדינה במשק".

כשאני מנסה בכל זאת להתעמק בתופעה ששמה פייגלין, מסביר יוחאי: "אני לעומתכם חי ממש בתוך הבייס של פייגלין. אני לומד בתיכון דתי במודיעין. עשו אצלנו סקר בשכבה ומשהו כמו 60% מצביעים לפייגלין. אצל המון צעירים דתיים יש מיצוי מהפוליטיקה של המפלגות הוותיקות. פייגלין מצליח פעם ראשונה לדבר לאנשים ברעיונות רציונאליים וכוללניים. הוא לא מזלזל באינטיליגנציה שלהם, ומסביר את תפיסת עולמו בצורה עמוקה וישירה. בימין אף אחד לא אמר משהו כזה. המפלגה היחידה הנוספת שעושה את זה היא מרצ, שיצאה עם מצע מאוד מפורט וקוהרנטי עם תוכן, שאני לא מסכים איתו ערכית, אבל מעריך אותו". אני מופתע מהכנות של יוחאי, והוא ממשיך. "אני מכיר הרבה אנשים שאין להם הבנה בכלכלה, הם לא מתעמקים בעניין אבל הוא הצליח לגרום להם להאמין בו. הם סומכים עליו. אני אישית לא מאמין לו שהוא יכול ליישם את מה שהוא אומר".

יש חיבור מסויים בין הציונות הדתית לרעיונות הליברטריאנים, איך זה צמח דווקא שם ודווקא בשנים האחרונות?

"הזרם המרכזי של הציונות הדתית לאורך השנים האמין שבמדינה יש ערך של קדושה, ולכן גם יש לה גם אחריות לכל מה שקורה בתוכה. זה הקו המרכזי של אותם אלו שלא היו מוכנים לסרב בהתנתקות או באוסלו, האמינו שהמדינה היא מעל לכל".

ומה קרה לתפיסה הזו? היא נעלמה?

"היא לא נעלמה. היא עדיין מרכזית בעיקר בזרמים החרד"ליים יותר. אבל הציונות הדתית השתנתה מאוד בשנים האחרונות. זה קשור גם למשבר של ההתנתקות. אבל זה גם קשור להתפתחות של זרמים נוספים, שאפשר לייצג אותם בנפתלי בנט מצד אחד והפסיכים של 'עוצמה יהודית' מצד שני. אם פעם ישיבות הקו והתפיסה של הרב קוק תפסו את כל הציונות הדתית, אז בשנים האחרונות נפתחו עוד מכינות ועוד ישיבות שלא הולכות אחרי אותם הרבנים ונוצרו גוונים. התפיסות הליברטריאניות התפתחו דווקא בישיבות של הגוש שנחשבות לפתוחות יותר".

זנות? הסכם בין שני מבוגרים

אני עוצר את יוחאי בשטף ההסבר על ההיסטוריה של המחשבה הכלכלית בציונות הדתית כשנופל לי האסימון. למרות שבסביבה שלו יש הרבה מצביעי פייגלין, כליברטריאן הוא מרגיש מיעוט. גם בתוך הציונות הדתית הוא חש מיעוט וגם בתוך הימין הישראלי הוא חש מיעוט. מהצד השני, גם תומכי העבודה המאורגנת ומדינת הרווחה מרגישים מיעוט. השמאל הישן בהתיישבות העובדת חש כמיעוט הולך ונכחד, לשבט הלבן מצפון תל אביב וגבעתיים שהצביע למפלגת העבודה גנבו את המדינה, המתנחלים, גם הם חשים כמיעוט שנאבק בשלטון. אז מי בעצם הוא הרוב? מי היא האליטה שעומדת במרכז החברה הישראלית ומעצבת את מודל ההשראה שלה?

עצרת הזיכרון לקרבנות הזנות 15 באוגוסט 2018 (צילום: ענת יורובסקי)

סדק קטן בין השלישייה הזאת מתגלה כשאנחנו מדברים על זנות. זה נושא שהם מעלים, וכנראה מאוד מעסיק ליברטריאנים כשאלה על גבולות החופש. יוחאי רואה בזנות סחר בנשים, ולכן תעשייה שהמדינה צריכה לאסור. אנוש לעומתו חושב שמדובר במעשה לא מוסרי מבחינה ערכית, אבל כהסכם מרצון בין שני מבוגרים, ולכן לדעתו לא צריך לאסור על זנות. "בדיוק כמו שאני לא אוהב שאנשים מקללים ואני לא רוצה שהמדינה תאסור מילים מסוימות", הוא מסביר.

יוחאי, טל ואנוש שדיברו איתי במשך שעה ארוכה. הם לא מטורללים, הם מחזיקים בתפיסת עולם מאוד שונה משלי, אבל עיניהם לא רושפות רוע פנאטי. הם פרגמטיים מאוד. לאורך השיחה הסכמנו על לא מעט דברים, ובסוף, בסוף, אחרי כל שמות ההוגים שהם זורקים לחלל האוויר, הם מתוודים שהם "על הספקטרום" הליברטריאני ושלדעתם יש תחומים שבהם הממשלה צריכה לטפל.

דיון מפתיע

באולם בדיוק מתקיים טקס הענקת פרס מפעל חיים לשר האוצר לשעבר משה ניסים. את הכבוד להעניק את הפרס נתנו לעיתונאי נחמיה שטרסלר. שטרסלר וניסים יושבים על הבמה כזקני השבט וגוללים בפני הדור הצעיר זיכרונות על "איך פירקנו את שביתת האחיות ב-1986 כשעבדנו עליהן עם תוספת שכר פיקטיבית". מדובר במחזה לא מלבב במיוחד, אבל בקהל אוהבים את מורשת הקרב.

את הערב חותם פאנל בסגנון 'דיבייט' של ארבעה נציגי תפיסות עולם שונות. מצד אחד פרופסורית סוציאליסטית מצביעת מרצ (יולי תמיר הייתה אמורה להיות אבל ניצלה מהמעמד המוזר איכשהו) ופרופסור סוציאל דמוקרט מאוניברסיטת תל אביב. בצד השני בחור צעיר שייצג את הרעיון השמרני ומועמד זהות לכנסת גלעד אלפר שהחליף את משה פייגלין שהובטח כי יבוא ולא בא. באופן מפתיע הדיון הזה היה מעניין יותר וחד יותר מכל דיון פוליטי שפגשתי בבחירות האחרונות. תפיסות עולם בסיסיות, ניצבות זו מול זו. לא צוללות, לא שקיפות ולא חקירות. אידיאולוגיה. רעיונות מתנגשים זה בזה באופן מכובד אבל לא מתפשר. אין ספק שמדובר במשחק ביתי של צד אחד, אבל הוא לא מנוצל לבוז וללעג לצד השני.

בסופו של יום, עם תשובה לחידת פייגלין לא חזרתי. על אף הסקרים, אני לא מאמין שהוא יעבור את אחוז החסימה בבחירות הקרובות. החבר'ה האלה, הליברטריאנים שאמורים להיות הבסיס שלו, נזהרים ממנו כמעט כמו שהם נזהרו ממני.