דבר העובדים בארץ ישראל
menu
יום חמישי ט"ו בחשון תשפ"ב 21.10.21
24°תל אביב
  • 19°ירושלים
  • 24°תל אביב
  • 21°חיפה
  • 22°אשדוד
  • 18°באר שבע
  • 23°אילת
  • 21°טבריה
  • 15°צפת
  • 23°לוד
  • IMS הנתונים באדיבות השירות המטאורולוגי הישראלי
histadrut
Created by rgb media Powered by Salamandra
© כל הזכויות שמורות לדבר העובדים בארץ ישראל
דבר השבוע

25 שנים אחרי / "אין לי יותר חברים. כולם רצחו או נרצחו" | שלוש ניצולות רצח העם ברואנדה מדברות

בגדים שהוצאו מקבר אחים שהתגלה לאחרונה ברואנדה (צילום: AP Photo/Eric Murinzi).

אחרי שמאות אלפי טוטסי נטבחו ברצח העם ברואנדה, הרוצחים והניצולים חיים יחד באותה מדינה | יולנד מקדישה את חייה לכתיבת ספרים ולשיקום הניצולים; ג'קלין מספרת את סיפורה ונאבקת ברציחות עמים אחרים | "הנשים הרואנדיות יכולות ללמד את המערב שיעור גדול בצדק"

אוריאל לוי

זה קרה ברואנדה, השבוע לפני עשרים וחמש שנים: במשך מאה ימים, שהחלו ב-6 באפריל 1994, הוצא לפועל צו השמדה ממשלתי נגד בני הטוטסי שהיוו מיעוט במדינה שנשלטה בידי ההוטו. לצד הטוטסי נרצחו בשיטתיות גם אינטלקטואלים ואנשי אופוזיציה מההוטו, ובני מיעוט קטן של כאחוז מאזרחי המדינה שנקרא טווה. לפחות 600 אלף בני טוטסי נרצחו ביריות רובה ובנשק קר – מצ'טות, גרזנים, וכלי עבודה. לפי הנתונים הרשמיים של ממשלת רואנדה נהרגו למעלה ממיליון אזרחים במהלך רצח העם, ולפי האו"ם וממשלות אחרות בעולם עומד מספר הקורבנות על 800 אלף. כל זאת, כאמור, תוך 100 ימים בלבד.

יולנד, ג'קלין ואשה נוספת (שביקשה כי שמה לא יפורסם) היו שם ושרדו את הזוועה. הן בנות טוטסי שנולדו וגדלו ברואנדה, ובמשך מאה ימי הטבח נסו על נפשן. כשרצח העם הסתיים, הן גילו שכל בני משפחתן נרצחו, ונאלצו להתחיל את חייהן מחדש. מתוך הכאב והטראומה הן בחרו בחיים כדי לספר לעולם על מה שקרה, לשקם את ארצן, ולפעול למניעת רציחות עמים נוספות. 'דבר השבוע' מביא את סיפורן.

לידיעת הקורא/ת – הכתבה כוללת תיאורים קשים של אלימות.

שיחות שמשנות חיים

יש שאתה פוגש אישה, אתם משוחחים, אתה מביט בעינייה, היא מביטה בעינייך, וכבר אתה יודע: ברגעים האלה משתנים חייך. מהשיחה הזו תצא אחר. כאלה היו שיחותיי עם ניצולות רצח העם ברואנדה. שלוש נשים רואנדיות, בנות טוטסי. שלושתן איבדו את כל משפחתן במאה הימים הנוראיים. שלושתן ניצלו בנס. אלוהים גזר את דינן: לחיות. בשעה שכולם נרצחו, המוות פשוט לא חפץ בהן, והן אינן יודעות כיצד ומדוע. שלושתן בחרו להקדיש את חייהן, שלעולם לא יחזרו להיות כפי שהיו, לשיקומה של רואנדה. עם השנים הפכו השלוש לנשות רוח ולמנהיגות. בסיפוריהן גיליתי צדודית נסתרת של האנושות. חשתי כי בדבריהן יש אולי, כוח מרפא לנו, השקועים עמוק בקרקעית המשבר שנפער באושוויץ והירושימה. העליתי לכתב את עיקרי רשמי מהשיחות עמן בתקווה שדבריהן יגיעו לאזנים קשובות, כפי שהגיעו אלי.

האֵם – יולנד מוקגסאנה: "האם ילדיי יחיו במדינה אליה מגיע הג'נוסייד לביקור?"

את יולנד מוקגסאנה פגשתי לראשונה כאן בישראל בנובמבר 2014, בכנס של האוניברסיטה הפתוחה ברעננה. עד כה היא חיברה חמישה ספרים בצרפתית, שהראשון מבינהם "המוות איננו רוצה בי" יצא לאור גם בישראל (הוצאת אלקנה, 2005, תרגום: יונתן בק). יולנד ניאותה להתראיין ל'דבר ראשון', אך על מנת להשלים את סיפורה הוספתי לדבריה ציטוטים מספריה. תשובותיה לשאלות ששאלתי היו לפעמים משפטים מדויקים שהיא כתבה בספרים ועל כן קשה היה לי להבדיל בין כתביה לבין דבריה. לפני רצח העם ניהלה יולנד מרפאה קטנה בשכונה צדדית של קיגאלי, בירת רואנדה. היו לה חיים פשוטים ויפים: היא הייתה מאוהבת בבעלה – כך לפי ספר הזכרונות שלה, והיו להם שלושה ילדים. היו לה הרבה חברות וחברים. במרפאה שלה היא טיפלה גם בחולים חסרי אמצעים, שלא יכלו לשלם על התרופות. אשה יפה, פשוטה וטובה.

יולנד מוקגסאנה (מימין) ואוריאל לוי (צילום: אוריאל לוי)

איפה פגשה אותך האיבה בין ההוטו לטוטסי?
"בגיל חמש נדקרתי על ידי בן הוטו קיצוני, הוא דקר אותי באמצעות סכין וניסה לרצוח אותי, הכל לעיני אמי. הוא ניסה להוציא ממנה מידע איפה אבא שלי מתחבא. הם רצו לרצוח את אבא שלי רק כי הוא טוטסי. ניצלתי בנס. אני כמעט ולא זוכרת את זה. אחר כך, בטבח של בופונדו ג'יקונגורו, הייתי בת תשע. בטבח בבוג'זרה הייתי בת 13. דיברו על זה הרבה בבית. זה היה מפחיד. בטבח של 1973, שהתרחש בכל המדינה, הייתי בת 19. חברים שלי נרצחו. גם בני משפחה. ואני זוכרת עוד אירועים רבים, קיביליריה ב-1990, בוגז'רה ב-1992, רוהנג'רי אצל בני הבאגוגווה ב-1993, והרבה מקרים אחרים של רציחות בודדות. כל כך הרבה רצח עם, ואיש לא נענש. האו"ם עצם את עיניו."

אבל למה עשו לכן את כל זה?
"אני טוטסי, ואני משלמת היום על על החטאים של אבותיי שהיו שליטי הממלכה במשך 400 שנים. זו מעין גרסה של המהפכה הצרפתית שקרתה אצלנו ב-1959: מעמד חברתי אחד נגד מעמד חברתי אחר, אך הסתירו זאת תחת מסווה של קרע בין קבוצות אתניות שונות. אבל היום הקרע ברואנדה איננו בין קבוצות אתניות, אלא בין בני עם אחד לבין עצמם. אלה שהורגים זה את זה הם אחים."

ג'וזף, בעלה המנוח של יולנד, נשא גם הוא צלקת – משפחתו הגדולה נרצחה כולה בחג המולד 1963. הוא לא הסתיר מיולנד את חוויית הילדות האיומה שלו. "הוא סיפר לי אלף פעם איך אנשים חמושים במצ'טות ובמקלות הגיעו לביתו ולקחו את אביו ואחיו. אמו הלבישה אותו בשמלה והחביאה אותו אצל הסנדק שלו, וכשחזר מצא את ביתו עולה באש"." יולנד סיפרה בדמעות איך שמע ג'וזף את אמו זועקת, והספיק לראות אותה בגסיסתה, מושיטה אליו את ידה ומנסה לתת לו משהו. היא מתה מול עיניו ואגרופה קמוץ. כשפתח את האגרוף, מצא בו שטר של 20 פרנקים צרפתיים. המחצית השנייה של המאה העשרים ברואנדה מלאה בסיפורים כאלה, ככל הנראה בשכיחות גבוהה יותר מבכל מקום אחר בעולם. כל עלובי החיים רצחו ונרצחו ברואנדה. מאות אלפי נשים נאנסו. ג'וזף, בעלה של יולנד, נרצח גם הוא באביב האיום של 1994, בדיוק לפני 25 שנים.

את היית אמא בתוך התופת האיומה הזאת.
"תמיד שאלתי את עצמי האם ילדיי יחיו במדינה אליה מגיע הג'נוסייד לביקור אחת לכמה זמן, כמו מלאך המוות. הרי עד גיל 12 הם לא ידעו בכלל שהם טוטסי, נודע להם על כך ביום שבו החליט שר החינוך שצריך להפריד בבתי הספר בין ילדי הוטו לילדי טוטסי."

עם תחילת רצח העם ברואנדה, ב-6 באפריל 1994, הפכה יולנד לאחת המטרות המבוקשות ביותר ברואנדה. המוני מכריה שידעו שהיא טוטסי ביקשו לרצוח אותה. שמה היה מבין הבולטים ברשימת החיסול שפורסמה מדי שעה ב"רדיו אלף הגבעות" הפופולרי – תחנת רדיו שהופעלה בידי קיצונים מההוטו, והשמיעה שירי פופ מערביים ומקומיים לצד הסתה פרועה נגד בני הטוטסי. כשהחל רצח העם ההסתה הוחלפה בהוראות הפעלה לרצח העם ודווח שם מיקומם של התושבים בני הטוטסי לצד הוראות הרצח.

"חצי קיגאלי חיפשה את 'מוגנגה' – כך ההוטו כינו אותי ואני לא יודעת למה", סיפרה לי יולנד. "גברים פינטזו איך יחתכו לי את השדיים. בשלב מסוים, נפוצה שמועה שאני שוכבת עם הגנרל הקנדי רומיאו דלייר (מפקד כוח האו"ם ברואנדה). ברחתי עם שלושת ילדי, הסתרתי אותם במקומות שונים, לאורך ימים ארוכים, וכל עולמי חרב עלי. כל מי שהכרתי בחיי הפך לרוצח, או שפשוט נרצח."

אנשי הוטו רבים חיפשו את יולנד בכל עבר ועל כן נוכחותה במחבוא לצד ילדיה רק סיכנה אותם. לאחר שכמעט נחשפה עם ילדיה במחבוא, הבינה כי היא מוכרחה להיפרד מהם על מנת להצילם. אך כיצד תוכל אמא להיפרד מילדיה בתופת שכזו ולהשאירם לבדם בגיהנום? כמה שכנות של יולנד חשו כי הן חייבות לה את חייהן מפאת טיפולה המסור בהן כשהיו חולות. יולנד ביקשה מאחת מהן להחביא את שלושת ילדיה שעה שעברה ממחבוא למחבוא.

"קיגאלי הסריחה מגופות, ריח שאי אפשר לתאר, ריח חריף של מוות. בכל מקום עוד ועוד גופות. אי אפשר היה לנסוע על הכביש מרוב גופות". מסיבה שלא ניתנת להסבר גנרל הוטו נתן לה מקלט בביתו לכמה ימים. משם עברה למנזר, ולבסוף הגיעה ל'מלון אלף הגבעות'. השאלה שהטרידה אותה יותר מכל ולא נתנה לה מנוחה היתה "איפה ילדיי? מה עם ילדיי? מה עלה בגורלם?".

ניצולה שפגשה במלון אלף הגבעות בישרה לה את הנורא מכל: שלושת ילדיה נרצחו. הם נתפסו, הופשטו מבגדיהם וצורפו לשיירות של טוטסי שהוצעדו עירומים לעבר בורות הריגה. לאחר שסירבו להסגיר אותה נערפו ראשיהם על מפתן הבור, יחד עם שאר הטוטסי. בתה הקטנה קפצה לבור הגופות לפני שהמצ'טה פגעה בה. היא העדיפה למות מחנק. הניצולה סיפרה ליולנד כי מילותיה האחרונות היו "אמא, אמא, איפה את? אמא, אני מפחדת למות. אני רוצה לרקוד. אני מפחדת, אמא".

בספרה 'האו"ם והצער של הכושית' שיצא לאור ב-2014 כותבת יולנד על החודשים הראשונים שאחרי רצח העם. "לא נותרה לי משפחה. לא חברים. לא קרובים. הילדים שלי נותרו בבור. לא מצאתי את הבור בו טמון בעלי. לפני שטסתי לבלגיה, הלכתי לבור לדבר עם ילדיי. ביקשתי רשות לעזוב אותם. הבטחתי להם שאחזור. הבטחתי שהצדק ייעשה. הבטחתי להמשיך לדבר אליהם גם בגלות. אני זקוקה לעזרתם. אינני יכולה להחזיק עוד. איבדתי 30 קילו בשלושה חודשים. העור שלי נראה כמו סמרטוט."

ילדה עוברת בבית קברות בנייזה בו נקברו קורבנות רבים מרצח העם ברואנדה. 25 בנובמבר 1995 (AP Photo/Ricardo Mazalan)

מה החזיק אותך בחיים? כיצד ניתן להמשיך אחרי דבר כזה?
"בחרתי בחיים. למה? גם אני לא יודעת. לא יודעת אם מפחדנות או מאומץ. רק מאוחר יותר הבנתי שחייתי בשביל להעיד. חייתי בשביל להחיות את קרוביי בימים שנותרו לי. חייתי בשביל לחשוף את השקרים של צרפת ושל האו"ם ולהיאבק בהם. חייתי בשביל ללמוד מההתנסות של כאב אבסולוטי, וללמד אחרים. חייתי בשביל להגן על הדורות הבאים של האנושות, מעתה ואילך."

השתתפת בוועדות הפיוס?
"פיוס? אני מפחדת למשמע ארצי אומרת מילה זו. מפחדת שישימו את התליינים והקרבנות זה לצד זה כאילו הם שווים. אתם, רופאים שרצחו את מטופליהם על מיטות החולים. אתם, אינטלקטואלים רואנדים שהורו לרצוח תלמידים. אתם, טבחים שרצחתם את מגדלי הבקר, שערבו לכם, שטיפלו בכם, איך יכולתם? איך רצחתם תינוק שמחייך אליכם? נקיפות המצפון יתקפו אתכם גם כשלא יישארו ניצולים להעיד. בהרגכם את הצדיקים, רצחתם משהו בתוככם. אמרתי זאת ואומר זאת שוב ושוב תמיד, רצחתם את האנושיות שלכם".

אזרח רואנדה עומד בפני חבר שופטים במשפט 'גצ'אצ'ה' – בית משפט קהילתי מסורתי שהוקם כדי לשפוט אנשים שהיו מעורבים ברצח העם במדינה. המשפט נערך בעיר מאינגה, ב-9 באוגוסט 2007 (. (AP Photo/Riccardo Gangale

ב-1999 הלכה יולנד לפגוש את רוצחי ילדיה בכלא. היא עשתה זאת מאמונה שלמה שהם לא יוכלו לחזור להיות אנושיים מבלי לדבר איתה. "אולי האנשתם של הרוצחים היא הדרך היחידה להגן על רואנדה לדורות הבאים", אמרה.

כיום מרבים להציג את רואנדה כסיפור הצלחה: התמ"ג שלה צמח במהירות לאחר רצח העם, חוקה חדשה המבטיחה את השוויון בפני החוק עברה במשאל עם, והאלימות פסקה. למהפכה שעברה רואנדה אחראיות נשים רבות, כאשר בנוסף, תפקידי מפתח רבים במדינה מאוישים בידי נשים: במשרדי הממשלה השונים, במשטרה, בעסקים ובחינוך. הפרלמנט הרואנדי הוא היחידי בעולם בו מתקיים רוב נשי. יולנד היא אחת הנשים האלה – היא עובדת במשרד ממשלתי המסייע לניצולי רצח העם. היא מתגאה בנשות רואנדה: "אנחנו יכולות ללמד את המערב שיעור גדול בצדק. הנשים הרואנדיות הן האימהות של כל האומה. דואגות לכולם. תבואו אלינו ללמוד מאתנו".

יולנד אימצה ילדה של ניצולת רצח עם, לאחר שאמה לא הצליחה לגדל אותה עקב קשיים נפשיים. "כל המדינה שלי משוגעת. כולם רצחו או נרצחו. אין אנשים שפויים. כולם בטראומה", אמרה. היא מעשנת הרבה, וצוחקת על מי שאומר שהעישון הורג. אחרי מה שעברה, אי אפשר עוד לאיים עליה. במבט בעיניה אי אפשר שלא להבחין בכאבה. כאב על ילדיה שנרצחו, על אהובה, על הארץ שהייתה לה פעם. "היו לי פעם חברים", היא חוזרת ואומרת בעצב, "היו לי חברים רבים, אנשים פשוטים, אנשים טובים, נשים יפות. כולם היו חברים שלי. היום אין לי יותר חברים. כולם רצחו או נרצחו". בראשה נוהגת יולנד לשחק "ארץ-עיר" ובמקום לחשוב על שמות ארצות וערים היא משננת את שמות קרוביה שנרצחו.

היא התחתנה שוב עם אזרח בלגיה שעבד ברואנדה. הם חיים בקיגאלי עם הילדה שאימצה. היא מקדישה את חייה לשיקום ניצולות רצח העם, לכתיבת ספרים ולהרצאות עדות בצרפתית בפני כל מי שרק מוכן להזמין אותה. "אני, יולנד מוקגסאנה, מכריזה בפני האנושות שכל מי שלא רוצה להכיר את הייסורים של העם הרואנדי עושה יד אחת עם התליינים", כתבה. "העולם לא ידחה את השימוש באלימות עד שלא יסכים לחקור ולחשוף את הצורך שלו באלימות. אני לא רוצה לא להפחיד ולא לעורר רחמים, אני רוצה להעיד. האנשים האלה שאני שומעת מבעד למחיצה מבטיחים לי את הסבל הנורא ביותר, אני לא שונאת אותם ולא בזה להם. אני מרחמת עליהם."

 הַיַּלְדָּה – ג'קלין מורקטטה 

את ג'קלין מורקטטה פגשתי בניו יורק באוקטובר 2013, היא אירחה אותי בעיר למשך שלושה ימים. באותם ימים סיימה ג'קלין לכתוב את ספרה הראשון שטרם יצא לאור.
"נולדתי במדינה בה מערכת הזיהוי של האוכלוסייה מבוססת על מוצא אתני. הבלגים הביאו את זה לרואנדה. הם יצרו הוטו טיפוסי וטוטסי טיפוסי, ולפי זה חילקו את האוכלוסייה. אמנם הייתי טוטסי, אבל במערכת החינוך בה התחנכתי לימדו אותי לשנוא טוטסי. טוטסי היו אזרחים מדרגה שנייה, נחשים, מקקים או פשוט אנשים שאסור לסמוך עליהם. סבתי ואמי היו מספרות לי על הימים בהם הן נאלצו לברוח, ומשפחותיהן נרצחו."

ג'קלין מורקטטה (צילום: אוריאל לוי)

מה את זוכרת מרצח העם?
"לפני רצח העם הייתה לי ילדות יפה. הייתי בת תשע, חייתי בחווה. היו לי הרבה דודים ושישה אחים. אני לא זוכרת אף רגע בו הייתי לבד. כמו משפחות טוטסי אחרות, גם ההורים שלי האמינו שאם אהיה תלמידה טובה תוענק לי הזדמנות להיות ממעט הטוטסי שכן מתקדמים במדינה."

"כשרצח העם התחיל הייתי אצל סבא וסבתא שלי, שעתיים נסיעה מביתי וממשפחתי. לא יכולתי לחזור לכפר שלי בגלל המחסומים. כשהתחילו לרצוח בכפר של סבתא שלי, ברחנו למשרד של ראש הכפר, קיווינו לקבל שם הגנה. הגיעו לשם מאות טוטסי מכפרים שונים באזור. כמה ימים אחרי שהגענו לשם, ההוטו התחילו להגיע עם מצ'טות וגרזנים, שרים שירי שנאה, 'מקקים, לרצוח'. באותה נקודה אני וסבתא לא הבנו מה הולך לקרות. אחד הדודים שלי, שהוא רופא, שיחד איש הוטו, שהסכים לקחת אותי ואת סבתא אליו לאזור אחר ברואנדה. הוא הוביל אותנו באמבולנס מבית החולים של הדוד שלי. במזל הצלחנו להגיע. כשהגענו אליו הוא מצא הוטו שהחביא אותנו בביתו בעודו מסכן את חייו. התחבאנו אצלו שבוע. מישהו כנראה שמע את קולנו. בוקר אחד הבית בו הוחבאנו הותקף, קבוצה של גברים בני הוטו עם מצ'טות מדממות הגיעו להרוג אותנו. אומר לך בכנות, קשה למצוא מילים לתאר איך זה מרגיש להיות במצב כזה. לדעת שתיהרגי רק בגלל הזהות שלך. הייתי מבועתת. רציתי לצרוח. לא הצלחתי. התפללתי בשקט ובבכי – "אלוהים תציל אותנו, בבקשה, אלוהים תציל אותנו". האדם שהחביא אותנו ניסה לשכנע את הרוצחים ואמר להם 'זו ילדה, איך אתה יכול להגיד שהיא בוגדת במדינה? היא רק ילדה', אבל הם אמרו שלא אכפת להם, שטוטסי צריכים להירצח. 'טוטסי הם בוגדים, חרקים, מחלות'."

טקס קבורה ל-140 נרצחים ברצח העם ברואנדה בקבר אחים בכפר רואנדה. 9 במאי 1995 (AP Photo/Greg Marinovich)

"אני וסבתא חשבנו שהכל נגמר. עד היום לא מצאתי שום הסבר לזה שאני חיה. יש שאומרים שזה אלוהים, יש שאומרים שזה צירוף מקרים. מה שזה לא יהיה, האנשים שבאו להרוג אותנו החליטו לא להרוג. הם רק הורו לאיש שהחביא אותנו לסלק אותנו. אז הוא אמר לנו לעזוב את הבית. לא ידענו לאן אנחנו יכולות ללכת. לא הכרנו אף אחד באזור הזה. כל הזמן הזה לא ידעתי מה קורה עם כל המשפחה שלי, בכפר שלהם. הייתי ילדה, לא משנה כמה רציחות ראיתי, שכנעתי את עצמי שלהורים שלי לא יקרה כלום. האמנתי שכשהרציחות יגמרו אחזור להוריי ולמשפחתי."

"ההוטו שהחביא אותנו, שהוא באמת צדיק גדול, כיוון אותנו לבית יתומים שהיה באזור. שני נזירים איטלקים ניהלו בית יתומים קטן עוד לפני הג'נוסייד. בתחילת רצח העם הם היו חלק ממעט הזרים שהחליטו להישאר במדינה. הם סיכנו את חייהם במטרה להציל חיים. הם אספו ילדים בזמן רצח העם, כדי להציל אותם, אך הם לא הסכימו להסתיר מבוגרים מתוך החשש שזה יסכן אותם ואת הילדים. אז ההוטו שהחביא אותנו הסביר לנו שאני אלך לשם ושלסבתא שלי אין אפשרות למצוא שם מקלט. הוא לקח אותנו דרך מטע בננות לבית היתומים (הדרכים היו חסומות). נפרדתי מסבתא שלי, האישה היחידה שהייתי איתה מאז שהרציחות התחילו. כל יום את אומרת לעצמך שזה לא יכול להמשיך, שמישהו בחוץ ישמע ויעשה משהו, האמנתי שיבואו להציל אותנו. סבתא שלי שכנעה אותי שיהיה בסדר, ושנתאחד שוב כשהרציחות יסתיימו. למעשה זאת הייתה הפעם האחרונה שראיתי אותה. היא נרצחה במחסום דרכים כמה ימים לאחר מכן, לא רחוק מבית היתומים. עד היום איננו יודעים מי רצח אותה."

"בבית היתומים פגשתי מאות ילדים, רובם קטנים ממני. ראיתי אימהות זורקות את הילדים שלהן מעל הגדר, לתוך בית היתומים, במטרה להציל אותם. בהתחלה היה בטוח שם עד שיום אחד הוטו התחילו להיכנס לתוך בית היתומים ולאיים שהם ירצחו את כל ילדי הטוטסי שם. הנזירים שיחדו אותם כדי שלא יהרגו אף אחד. הרבה ילדים הגיעו לבית היתומים פצועים ומבועתים. ילדים מתו מפצעיהם. עד היום יש לי סיוטים מהמראות בבית היתומים הזה. אני ועוד מאתיים ילדים שרדנו, ובית היתומים עדיין קיים. כשהייתי ברואנדה ביקרתי בו. אני אסירת תודה לנזירים האיטלקיים שהצילו אותנו."

מה עשית לאחר רצח העם?
"כשהג'נוסייד נגמר, והילדים התחילו לעזוב את בית היתומים, קיוויתי שסבתא שלי תבוא לקחת אותי. ידעתי שלהורים שלי ייקח יותר זמן למצוא אותי אבל קיוויתי שהדוד שלי או סבתא ימצאו אותי. הדוד שלי באמת שרד בתוך בור שנחפר בבית של מישהו. הוא שלח בן דוד שיביא אותי מבית היתומים. השאלה שתמיד הייתה לי בראש היא מה עם ההורים שלי. סירבתי להאמין שהם מתים. כשיצאתי מבית היתומים גיליתי שכל המשפחה שלי נרצחה. סבתות, הורים, שישה אחים, דודות, בני דודים – כולם נרצחו. הם נשחטו וגופותיהם נזרקו לנהר שזורם ליד הכפר שלנו. הרבה זמן סירבתי להאמין לכך. הייתי קמה בבוקר וחושבת שאולי כל מה שהיה זה רק סיוט ולא מציאות. היה לי דוד שחי בארה"ב כבר לפני הג'נוסייד, הוא שמע מה שקרה לי והחליט לאמץ אותי."

אנדרטה לרצח העם ברואנדה (צילום: Adam Jones, Ph.D ויקימדיה)

בשנת 1995 היגרה ג'קלין לארה"ב. היא חיה תחילה עם דודה, ולאחר מכן לבד. יתומה בארץ זרה. כתלמידה בתיכון קראה את הספר 'לילה' של ניצול השואה חתן פרס נובל אלי ויזל, ופגשה את ניצול השואה דויד גבירצמן. "כשהאזנתי לו מצאתי הרבה דברים דומים לסיפור שלי. הוא דחף אותי להתחיל לדבר. לפני כן אף פעם לא דיברתי על מה שקרה ברואנדה. התביישתי בעבר שלי. אני ודויד הסתובבנו הרבה בארה"ב וסיפרנו את העדויות שלנו יחד."

ג'קלין מקדישה את חייה לעזרה לניצולי רצח העם ברואנדה ולמאבק ברציחות עמים. היא הייתה פעילה בתנועת Save Darfur שפעלה לעצירת רצח העם בחבל דארפור שבסודן והיא משתתפת בכנסים רבים להגברת המודעות בנושא.

"חשוב שהאנושות תשמע את הסיפורים כדי שאיש לא יישחט כך שוב בעתיד. רצח עם קורה שוב ושוב, אם לא יעסקו יותר במניעה, וגם בחינוך, זה ימשיך."

אגם קיוו ברואנדה (צילום: Shutterstock)

הַנְזִירָה: "אלוהים צריך להתנצל בפני בני האדם על כך שיצר אותם"

פגשתי אותה בקומונה בינלאומית של נזירות בירושלים בפברואר 2013, שם היא שהתה בשליחות הכנסייה הקתולית. שוחחנו בצרפתית. מאז אנחנו בקשר, אולם היא ביקשה שלא אפרסם את שמה.

היא נולדה בשנת 1955 למשפחה עניה, בכפר קטן בדרום רואנדה. "היינו עשרה בבית", סיפרה, "היו לנו שדות ושתי פרות. הורי היו עובדי אדמה, וכך גם דודי וכל משפחתי". בדומה ליולנד, גם היא נשאה צלקת מגיל צעיר. בגיל 5 אמה הלכה לעולמה, אך החתך שנשאר תמיד פתוח ומדמם נחרץ בה דווקא בגיל 8.

"בגיל 8 הבנתי בפעם הראשונה שאני טוטסי. מיליציות הוטו הגיעו לכפר שלנו ורצחו את אבי, את אחי הקטן, את דודי, את אחותי הגדולה ואת בעלה וילדיה. רצחו גם את הפרות שלנו. רצחו את כולם. בכינו, לא ידענו למה רוצחים את אבא שלנו ואת כל משפחתנו. נותרנו רק אני ושתי אחיותיי. מאז לא דיברנו על מה שקרה שם עם אף אחד. ניסינו להסתיר את זהותנו."

היא סיפרה לי על חוקים רבים שנחקקו ברואנדה במטרה להדיר את הטוטסי. "אחותי הגדולה נשארה בבית לעבוד בשדה, ואני ואחות נוספת הלכנו לבית הספר היסודי. כשאחותי סיימה את היסודי היה אסור לטוטסי להיכנס לתיכון, אז היא הפסיקה ללמוד. אני זוכרת את היום בו מנהלת בית הספר קראה לי ואמרה שלא אוכל להמשיך ללמוד כי אני טוטסי, ואסור לטוטסי ללמוד בתיכון." בשנת 1992 הצטרפה לקומונה קתולית של 27 נזירות ("אחיות" בשפתה) בבירה קיגאלי. אחיותיה והילדים שנולדו להן נשארו לחיות בכפר.

"התחננתי שירו בי"

"השישי באפריל 1994 היה יום שקט בקומונה", היא נזכרת, "חיכינו לשמוע מה יעלה בדיוני המו"מ בארושה. אחר הצהריים שמענו פיצוץ וראינו עשן מכיוון שדה התעופה. החלה מהומה, נפוצו שמועות כי RPF (החזית הפטריוטית הרפובליקנית, מיליציה של הטוטסי שפעלה בבורונדי השכנה ופלשה לרואנדה בזמן רצח העם ובסופו של דבר כבשה את המדינה וסיימה את רצח העם. מנהיגה בהנהגת פול קגאמה הוא נשיא רואנדה מאז ועד היום) הפילו את המטוס של הנשיא הבריאמנה. האחיות (הנזירות) בכו ואמרו שהולך להיות נורא. בוגוסרה תפס את השלטון במהרה והאשים את הטוטסי ברצח הנשיא, הוא אמר שהוא יעשה אפוקליפסה לגזע הטוטסי, שהפעם אסור להשאיר אף טוטסי חי. במהרה הוקמו מחסומים בעיר וברחבי המדינה. ברדיו אמרו לכל הטוטסי להישאר בבתיהם על מנת שיוכלו להגן עליהם לכאורה מפני ההמונים. שכנים רבים הגיעו לקומונה בקיגאלי וביקשו להתחבא. לא יכולנו להחביא את כולם, ביקשנו מהם להשאיר את הילדים אצלנו וללכת. נתנו מקלט לעשרות ילדים. שמענו שהם עוברים בין הבתים של הטוטסי ורוצחים אותם בבתיהם. שמענו שמחפשים בארונות, בעליות הגג, בכל מקום. שמענו יריות רבות ופיצוצים בקיגאלי. כאילו מלחמה החלה. היינו חסרות אונים, לא היה לאן לברוח."

"ב-10 באפריל הגיעו אלינו החיילים לקומונה, מצאו את כל הילדים והרגו אותם מול עינינו. אמרו לנו להתחלק – הוטו לצד אחד, טוטסי לצד שני. בכינו ואמרנו שכולנו אחיות, אין הוטו וטוטסי. הרביצו וצעקו, לקחו לנו תעודות זהות והפרידו בינינו. ירו בכל הטוטסי וחתכו במצ'טות. עלי ועל החברה הכי טובה שלי, ציוו ללכת למחסום, שיהרגו אותנו שם, כנראה הספיק להם. הלכנו. כשהגענו ירו בה ואמרו לי לשבת על כיסא ולראות איך רוצחים טוטסי. התחננתי שירו בי כי פחדתי שיחתכו לי את הראש, ראיתי בעיני איך עורפים ראשים, המון דם וגופות וראשים ואיברים. זה היה כל כך נורא, רק התחננתי שירו בי. לאחר כמה שעות שישבתי שם הורו עלי ללכת למחסום הבא ברחוב הראשי ושם יהרגו אותי. הלכתי. גם שם לא הסכימו לירות בי. אמרו לי ללכת למחסום אחר."

"נדדתי בין המחסומים, לפעמים לבד ולפעמים עם עוד אנשים. חלקם חיפשו את קרוביהם, חלקם צעקו, כולם בכו. הכל היה מלא גופות. רק רציתי שיהרגו אותי. לא היה לי האומץ להתאבד ולא רציתי לחיות עוד. חשבתי שלא מגיע לי לחיות אחרי שרצחו ככה את חברותי. התחננתי בפני החיילים, תירו בי. לא יודעת למה הם לא ירו בי. לא יודעת. המשכתי ללכת בין המחסומים דרומה, עם זרם הפליטים שהתרחקו מאזורי הקרב בצפון. חשבתי בליבי שאלוהים צריך להתנצל בפני בני האדם על כך שיצר אותם. לאורך כל הדרך גופות היו מוטלות לצידי הכביש, חלקן כרותות ראש. אלוהים יצר עולם כל כך נורא שלא ראוי לחיות בו.

נער טוטסי במחנה פליטים ברואנדה לאחר רצח העם. 25 באוגוסט 1994 (AP Photo/Jean-March Bouju)

"הלכתי שלושה ימים עד שהגעתי לתיכון גדול בדרום המדינה בו היו מאות פליטים וקצת כוחות של האו"ם. לתיכון הגיעו חיילים רואנדים וחיפשו טוטסי לפי רשימת שמות, ירו בהם מול כולם. אותי לא חיפשו. לא יודעת למה. כל יום פחדתי שמחר יגיעו ויחפשו אותי, לא ידענו מה יהיה. שם, בתיכון הזה, שמעתי שאחיותיי הגדולות נרצחו, אחת מהן נרצחה עם שישה מתוך שבעת ילדיה. השביעית ניצלה כי עברה ללמוד בבורונדי. אחותי השנייה נרצחה עם בעלה. אחרי הג'נוסייד גיליתי ששני ילדיה ניצלו במחנה פליטים. גם בני הדודים שלי נרצחו. כל משפחתי נרצחה, נותרו רק שלושת האחיינים ודודה אחת בטנזניה. זה כל מה שנותר לי."

"אלוהים יעזור לי להיות אחות של כולם"

"יום אחד בחודש יוני הגיעו לוחמי RPF לתיכון בו התחבאנו, ואמרו לנו לא לפחד כי הם לא יפגעו בנו. לא ידענו מה לעשות. חיפשנו אם נותר מישהו ממשפחתנו. החברות שלי גילו שנותרו לבד בעולם. אני מתנחמת בכך שנותרו לי שלושה אחיינים. מאז אני מסתובבת עם תמונות שלהם בכל מקום."

תמונות הרוגים מרצח העם ברואנדה במרכז ההנצחה בעיר קיגאלי, רואנדה (צילום: AP Photo/Ben Curtis).

היא נזכרת בימים שלאחר הג'נוסייד, בנסיון לחזור לשגרת החיים. "מכיוון שבזמן הג'נוסייד היה אסור לבשל, לא אכלנו כמעט כלום, רק קצת ירקות טריים, היה רעב במדינה. אחרי הג'נוסייד אכלנו הרבה קטניות ולא היו בכלל פירות וירקות."

"אחרי רצח העם הבנו שצריך לבנות את המדינה מחדש. חזרתי לקומונה, קיימנו שיחה והחלטנו להפנות את כל מאמצינו לשיקום המדינה. תיקנו את הקומונה שלנו שנהרסה מההפצצות, אימצנו 36 יתומים, רובם תינוקות וילדים קטנים. אחות אחת הלכה לעבוד בבית יתומים חדש שהוקם, אחרת עברה הכשרה רפואית והחלה לטפל בפצועים. שתי אחיות עבדו בבית לנפגעי נפש הסובלים מחרדה בגלל הזוועות, אחות אחרת הלכה לעבוד עם אלמנות ג'נוסייד, היא עשתה פרויקט יפה, הכירה להן נשים של רוצחים. חלק מהאלמנות אפילו זיהו את נשות רוצחי בעליהן. היא יצרה דיאלוג בין האלמנות לנשות הרוצחים. חלקן חברות עד היום."

אנשים הולכים בקיגלי בירת רואנדה בימים שלאחר רצח העם ברואנדה. אוגוסט 1994 (AP Photo/Dominic Cunningham-Reid)

"אני הלכתי לעבוד בבית כלא קטן שאיכלס 2,000 אסירים רוצחים. היה צפוף מאוד והיה צריך לטפל באסירים. רבים מהם התחרטו על מעשיהם. לדעתי רובם שוחררו ונשפטו במשפטי גצ'צ'ה. אני עדיין בקשר עם חלקם, ולעיתים פוגשת אותם בקיגאלי."

"בגלל שסבלתי מאוד בימי הקטל, נשבעתי לא לגרום סבל לאף אחד לעולם. אני מתאמצת לכבד כל אדם ומאמינה שכל בני האדם שווים. אני מקווה שאלוהים יעזור לי להיות אחות של כולם. אלוהים יברך אותך."

הַתַּמָּה – מעין אפילוג

"יושבת ברום פסגה,
בבדידותי הקשה
צער עמוק,
כסנה שלא אוכל, כאש שפשטה בשדה קוצים,
כעץ בודד, שאף אחד לא צריך,
אפילו לא להסקה,
אני תוהה, לאן אלך ב-7 באפריל?"

20 שנה אחרי, עדין קשה לדבר, הפצעים עוד לא נסגרו, הפחד מהרוצחים עוד זורם מתחת לעור. "ביקרתי בכפר בו נולדתי אך לא הרגשתי בטוחה. אחרי שעה הרגשתי שאני חייבת לצאת משם", אומרת ג'קלין. "כולם אצלנו משוגעים, זוהי מדינה של אנשים מסובבים, אני מכירה אנשים שלא יודעים מה לעשות עם הילדים שלהם, זורקים אותם ברחוב… גרים זה ליד זה רוצחים וניצולים וזה לא יכול להסתדר", מספרת יולנד.

בשנים האחרונות, אני וכמה חברות הפעילות בארגון 'הוועד למאבק ברצח עם' עורכים "אנתולוגיה לשירת רצח עם" שעתידה לצאת לאור בהוצאת 'דרור לנפש'. במהלך העבודה על האנתולוגיה קראתי מאות שירים של ניצולי רצח העם ברואנדה, ובמיוחד של ניצולות. מבין העדויות המזוויעות והתקווה לפיוס שניבטה מהשירים, מבין תיאורי הנוף הרואנדי ותיאורי נהרות הדם, גיליתי צדודיות נוספות של אותה רואנדה. אחת המשוררות, ששם העט שלה רוזיגנה הַתַּמָּה, שלחה לנו שירים מצמררים המתארים את החיים עשרים שנה אחרי. שיריה השאירו בי חותם. השאלה הצורמת, "לאן אלך ב-7 באפריל?" (יום הזיכרון לרצח העם בו מתקיימים טקסים בכל המדינה) עדיין מהדהדת בראשי. רבים מהניצולים נותרו לבד בעולם, ללא כל משפחה וחברים. באירועי הזיכרון הממלכתיים הנערכים לאורך מאה הימים בהם נערך הג'נוסייד משתתפים המוני אזרחים שלקחו חלק פעיל ברצח העם. על פי הרשויות ברואנדה לפחות 300,00 אזרחי המדינה רצחו בני אדם במהלך רצח העם- כמעט כל גבר במדינה שלא נרצח. השאלה הנוקבת 'מה אעשה ב-7 באפריל' מסמלת כנראה את תחושתן של ניצולות רבות.

'פגישת זכרון' לרצח העם ברואנדה בבירה קיגאלי, 8 באפריל 2014. . (Photo by Chip Somodevilla/Getty Images)

בהמשך השיר מעלה המשוררת שאלות נוספות על רואנדה, שאלות שרק המאה ה-20 הייתה איומה דיה לברוא: כיצד ניתן להנציח רצח עם בארץ בה כמעט כולם היו רוצחים ונרצחים? איך אפשר להשתתף בטקס לצד בני משפחתו של רוצח משפחתך? היכן יערכו טקסים במדינה בה כל אתר ציבורי הפך למוקד רצח המוני? ובאילו מילים ניתן להשתמש בשפה שכל מילותיה שימשו רוצחי תינוקות?

בשיר אחר של רוזיגנה, שאינני יודע אם הוא מתאר ביוגרפיה אישית או דמות בדיונית, מתארת הדוברת את יחסה לאביה הביולוגי, מי שאנס את אמה.

"מהאיש הזה, אימי נאנסה
מהאיש הזה, היא יודעת להגיד ממי נולדתי.
התדעו את עומק הכאב
את ייאושי, תוצרת של האונס הזה.
במקום להיות נחמה, תקווה בשבילה,
אני נטל נצחי."

התיאור הצורם של חייה העלובים, של בתה של הקורבן, הוא גם אלגוריה לנפשה של רואנדה. רואנדה שנאנסה והולידה דור חדש של בני אדם לתוך החורבן. רואנדה שנשחטה. רואנדה ששירתה עם השטן, ולא תוכל לו. רואנדה של בתי כלא מלאים ברוצחים. רואנדה של בתי יתומים. רואנדה, שכל אדם בעולם יפגוש, במוקדם או במאוחר, ביודעין או שלא ביודעין. הרי היא חלק מהאנושות.

דבר היום כל בוקר אצלך במייל
על ידי התחברות אני מאשר/ת את תנאי השימוש באתר
עוד על דבר השבוע:
"ניקוי אורוות" או "שמירה על הבית"? לשכת עורכי הדין בצומת דרכים
תיק 4,000 וכשלונות רגולציה: האם משרד התקשורת איבד רלבנטיות?
האם ממשלת אתיופיה תצליח לחבר את כלל התושבים לחשמל עד 2025?
תגובות