גבי אשכנזי אמור היה להיות שובר השוויון במאבק מול בנימין נתניהו, למרות סימני השאלה סביב פרשת הרפז ותקופת כהונתו כיו"ר חברת חיפושי הנפט והגז "שמן". אשכנזי הבהיר בכמה הזדמנויות שכניסתו לפוליטיקה נעשתה מתוך מודעות מלאה לרפש שיוטל בו, ושלמרות זאת הוא אינו חושש. בשביל מחנה "רק לא נתניהו", המודעים לבעייתיות הסכסוך עם אהוד ברק ולאכזבת משקיעי שמן, אלה היו הצהרות מעוררות תקווה.
ואכן, אשכנזי התגלה כאחד הכוכבים הגדולים של מערכת הבחירות. בלא מעט רגעים הוא נראה כהבטחה האמיתית של כחול לבן – רהוט, שוטף, שופע כריזמה, ודוקר את בנימין נתניהו בדיוק איפה שכואב, בביטחון. השיא היה בראיון מצוין לרינה מצליח על פרשת הצוללות, שעל פי ההנחה הרווחת הזניק את נתניהו לראיון ספונטני באולפן חדשות 12, בו הודה באישור הצוללות המצריות תוך מידור הרמטכ"ל ושר הביטחון.
קשה לנבא מה היה מצבה של כחול לבן ללא ההופעות הציבוריות של אשכנזי, אך ניתוח מגמת הסקרים מלמד שכוחו הגדול הוא בעצם היותו חלק מהרשימה. בשבועיים שלאחר הקמת כחול לבן ב-21 בפברואר, עוד לפני שמנהיגי הרשימה החלו להתראיין באופן שוטף בתקשורת, נעה המפלגה בין מינימום של 35 מנדטים לשיא של 38 מנדטים, בעיקר בימים שלאחר פרסום כתב החשדות נגד נתניהו ב-28 בפברואר.
אלא שאז החל אבדן מומנטום שממנו כחול לבן לא התאוששה עד היום. זהו קו פרשת המים של המפלגה, ונראה שהוא רשום בעיקר על שמו של אשכנזי. בחמישי במרץ חשף עמית סגל בחדשות 12 את התמלילים מלשכתו של הרמטכ"ל לשעבר, והם לא עשו איתו חסד. אשכנזי הצטייר בהם כאדם כוחני על גבול המושחת, כשהוא מתרברב בקירבה יתירה לנוני מוזס, ביכולתו להתערב בעבודה העיתונאית של איילה חסון, ובכך שיש לו "צדדים אפלים".
חברי השבט החילוני קיבלו בחודש האחרון לא מעט סיבות לעזוב את כחול לבן, אך אף סיפור או ראיון מביך של גנץ לא יכול לטשטש את ההזדהות עם החזון שלו
האפקט בסקרים היה מיידי. יומיים לאחר הפרסם נפלה כחול לבן ל-33 מנדטים, ובשבוע שלאחר מכן היה ממוצע המנדטים של המפלגה 32 – ארבעה פחות מהממוצע בשבועיים הראשונים להקמת המפלגה. ב-15 במרץ, יום לאחר פרסום הפריצה לטלפון של גנץ, קיבלה כחול לבן 33 מנדטים בפעם האחרונה, ומאז מספר השיא שלה הוא 32 והממוצע 30.5.
המסקנה שתמלילי אשכנזי הזיקו לכחול לבן נובעת בין השאר מכך שבמקביל לירידת המפלגה בסקרים החלה העבודה לצמוח, מ-7.5 מנדטים בממוצע לפני תמלילי אשכנזי ל-9 מנדטים בממוצע בשבועיים שלאחר מכן. ההנחה המתבקשת היא שאנשי שמאל שחנו בכחול לבן מסיבות אסטרטגיות ראו בחשיפה על אשכנזי קו אדום מבחינה אתית, המחייב אותם לשוב הביתה.
במקביל עלתה על הרדאר גם זהות של פייגלין, שמזנבת ככל הנראה לא רק בימין החדש ובאיחוד מפלגות הימין, אלא גם בכחול לבן ובליכוד. מפלגת השלטון איבדה בחודש האחרון מנדט וחצי בממוצע בסקרים, מ-30 מנדטים בשבועיים הראשונים שלאחר סגירת הרשימות, ל-28.5 מנדטים בממוצע מאז. הסקרים מלמדים שבימים שלאחר פרסום פרשת הטלפון של גנץ כחול לבן לא נפגעה, בעוד שההקלטות שלו מדבר על שותפות עם נתניהו, והראיון הלא מוצלח ליונית לוי, לוו באבדן אמון ציבורי.
האסטרטגיה המסוכנת של העבודה
קצת לאחר פרסום הפריצה לטלפון של גנץ, החלה מפלגת העבודה בקמפיין קניבלי נגד המפלגה החדשה. הקמפיין, הנמשך עד ימים אלה, כולל בעיקר סרטונים שבהם מוצגת כחול לבן כמפלגת ימין, בדגש על חברי תל"ם, וסרטונים העושים שימוש בהקלטה של גנץ, בה הוא מסביר שייתכן תרחיש של שיתוף פעולה עם נתניהו. וכאילו כדי להכעיס את המחנה הרואה בסילוק נתניהו צעד חירום להצלת הדמוקרטיה, אבי גבאי מצא סופסוף את אזור הנוחות הפוליטי שלו, והחל להצטייר כאיש נינוח וחביב.
גורם בכיר בעבודה: "אנחנו סומכים על הקמפיינרים של כחול לבן, שייקחו מנדטים מהימין. אם הייתי יודע שניכנס עם חמישה מנדטים ונתניהו יסולק הייתי מוכן לזה"
על רקע קמפיין העבודה שאלתי דמות בולטת במפלגה על הסיכון שבהקטנת כחול לבן והנצחת שלטון נתניהו. "אנחנו סומכים על הקמפיינרים של כחול לבן, שייקחו מנדטים מהימין", היתה התשובה. "הם מעולים ואנחנו בקשר איתם. אם הייתי יודע שניכנס עם חמישה מנדטים ונתניהו יסולק הייתי מוכן לזה, אבל המפלגה לא יכולה לתת לזה יד, וממילא חשוב שנהיה גדולים כדי שיהיו לגנץ מספיק ממליצים".
בשבוע האחרון התייצבה העבודה על ממוצע של 10 מנדטים בסקרים, והיא זוכה לשבחים על קמפיין מצוין – ממוקד, מלא תוכן, מבליט את המועמדות והמועמדים האטרקטיביים ומשדר תנופה. העבודה הציגה שורה של תוכניות רציניות בתחומים שונים, ובמקביל למתקפות על כחול לבן היא תוקפת קשות גם את נתניהו עצמו, על השחיתות, הגזענות והכישלונות החמורים בניהול המדינה.
לפריחה המחודשת של גבאי יש שתי סיבות עיקריות. הראשונה, והחשובה יותר, היא ההחלטה – המאוחרת מדי – לרדת מהאסטרטגיה ההזויה שבמסגרתה הציג את עצמו כמתמודד ריאלי על ראשות הממשלה. הניתוק המוחלט של הגישה הזאת מהמציאות, חייבה את גבאי להתחמק פעם אחר פעם משאלות מתבקשות, לאבד אמינות ולהיכנס לעימותים חמוצים עם עיתונאים. הפאזה החדשה והנינוחה שלו, השכיחה כמעט לחלוטין את הפרידה הכוחנית והבלתי אסתטית מציפי לבני.
הסיבה השנייה היא התוכן. העבודה הציגה בחודשים האחרונים שורה של תוכניות עבודה מעמיקות: בתחומי הביטחון והסכסוך עם הפלסטינים, המאבק בשחיתות, שיקום מערכת הבריאות, העלאת איכות החיים והשגת שוויון לקהילה הלהטב"ית. השליטה של גבאי בחומר והאותנטיות שבה הוא מדבר על הנושאים השונים משכנעות. רבים ממצביעי העבודה המסורתיים שבויים עדיין ברושם הראשוני השלילי שהותיר גבאי, אבל הביקורת על כך שהוא ימני בתחפושת ושאינו יודע להתנהל מאבדת מדי יום מתוקפה.
גנץ לא יישב עם נתניהו, כי נתניהו לא יכניס לממשלתו סוסים טרויאנים שלא יאפשרו לו להשיג חסינות מפני העמדה לדין
למרות כל זאת, טענת מפלגת העבודה שכחול לבן תשב עם נתניהו לא מחזיקה מים, אפילו אם מסכימים שגנץ עשה כל שביכולתו כדי שהציבור לא יאמין להכחשותיו בעניין. מטרת העל של נתניהו, שהוא מיטיב לטשטש בצחנת מערכת הבחירות, היא השגת חסינות מפני העמדה לדין. אחרת, כהונתו תסתיים ממילא בסוף השנה או בתחילת שנה הבאה, כשכתב החשדות יהפוך לכתב אישום חמור על שוחד, מרמה והפרת אמונים.
נתניהו לא יכניס לממשלתו סוסים טרויאנים שלא יתנו לו להעביר גירסה כזו או אחרת של חוק צרפתי, או תיקון לחוק החסינות. הוא יעדיף את החרדים ואיחוד מפלגות הימין, שכבר הכריזו על תמיכתם בכהונה מלאה שלו, ויבצע מכירת חיסול של כל נכס אפשרי כדי שגם ישראל ביתנו, זהות, הימין החדש ואולי אף כולנו יסכימו לעיגון הנושא בהסכמים הקואליציוניים. סיכוייו להצליח בכך אמנם אינם גבוהים, אך עם כחול לבן הם לא קיימים.
גם אם לא יצליח לעגן סיכום כזה בהסכמים הקואליציוניים, נתניהו יעדיף ללכת עם מפלגות הימין, בהנחה שיתרונות ותענוגות השררה במשרדי הממשלה ובכנסת, ישכיחו מהם כמה עקרונות וישכנעו אותם להבטיח כהונה ארוכה ויציבה לכל המעורבים.
השבט המתחבר מול השבט המתבדל
בסופו של דבר, ובדומה לבחירות 2015, הבחירות האלה הן קודם על דמוגרפיה. התזוזות הכמעט בלתי מורגשות בין המחנות והמפלגות, למרות כל הרפש והספינים, מלמדות שלכל אדם בישראל יש שבט שאליו הוא נאמן יותר מכל, ושגודלם של השבטים השונים קשיח.
השבט החילוני-דמוקרטי, של מצביעי כחול לבן, העבודה ומרצ, מהווה קצת פחות מ-40% מהציבור, המתורגמים לכ-45 מנדטים. זהו השבט שהחזון שלו לישראל הוא של מדינה פרגמטית והוגנת המקדשת את החיים הטובים, נמצאת בקשר הדוק עם העולם הדמוקרטי, ואינה רואה סתירה עמוקה בין הזהות היהודית והישראלית לתרבות המערבית ולערכי המוסר האוניברסליים. חברי השבט קיבלו בחודש האחרון לא מעט סיבות לעזוב את כחול לבן, אך אף הדלפה או ראיון מביך של גנץ לא יכולים לטשטש את ההזדהות שלהם עם החזון שלו, ואת החרדה מפני האלטרנטיבה.
היציבות הכמעט בלתי נתפסת של הליכוד בסקרים היא עדות לכישלון קמפיין הדה-לגיטימציה לנתניהו. ההצבעה לליכוד ולימין הפכה למעין דת, שבמרכזה קדוש מעונה
מנגד מתקיים השבט המסורתי-ימני המונה כ-60 מנדטים, שזהותו מוגדרת קודם כל באמצעות ההפרדה משאר העולם. כל עוד מנהיגיו מבטיחים לחברי השבט לשמור על הזהות הלאומית הייחודית, ומסמנים אויבים אמיתיים ומדומיינים המאיימים על עצם קיומם, הם מוכנים לעצום עיניים למול שחיתות ועוולות ולהתלכד סביב ההנהגה. זהו המצב בהונגריה, בה יותר מחצי מהאזרחים בחרו להשליט על עצמם דיקטטור רק בגלל פחדם מהמוסלמים, וזהו המצב גם בישראל – ביחס לפלסטינים, למבקשי המקלט ולשמאלנים "שונאי היהדות".
מלבד ההסבר הכלכלי – הכספים והמשרות שהברית עם נתניהו מספקת לדתיים ולחרדים – העניין השבטי הוא היחיד שמסביר את הנכונות של חצי מהציבור הישראלי לשתף פעולה עם הפוליטיקאי המושחת ביותר מאז קום המדינה. היציבות הכמעט בלתי נתפסת של הליכוד בסקרים – למרות החלטת היועץ, פרשת המניות ופרשת הצוללות, למרות הכישלון מול חמאס, למרות השקרים והסגנון – היא עדות לכישלון קמפיין הדה-לגיטימציה לנתניהו. ההצבעה לליכוד ולימין הפכה למעין דת, שבמרכזה משיח יוצא דופן ביכולותיו. וכשמדובר בדת, מה חשובות בכלל העובדות על המשיח ומעשיו.
כל זה מחזיר אותנו שוב ושוב ושוב לתובנה, שכל עוד המחנה החילוני-דמוקרטי לא יבין ששיתוף פעולה עם הערבים הוא הגשמת החזון של אבות הציונות, שביקשו להקים כאן מדינה דמוקרטית, ולא בגידה בחזון הזה, הסיכויים לקחת את ההנהגה מידי הימין הלאומני השואף לדמוקרטיה לא-ליברלית הולך וקטן. וכל עוד המצב הזה יימשך, הפוליטיקאים החילונים מהמרכז ימשיכו לנהוג כאנוסים, ולהתחפש לדתיים או לפחות לחובבי מסורת, בניסיון מעורר רחמים להתקרב ולכרות ברית עם המפלגות הדתיות.
רק הערבים יכולים להציל את הדמוקרטיה
איש אינו יודע מה יהיו תוצאות הבחירות, אך ניסיון העבר מלמד שהן יהיו במרחק של כחמישה מנדטים לפה או לשם מהסקרים. הליכוד יכול לזכות ביותר מנדטים מכחול לבן, באותה מידה שייתכן תרחיש שבו כחול לבן מנצחת בפער של חמישה מנדטים ויותר. זהות יכולה לקבל 3% בלבד מהקולות – כשני מנדטים פחות מבסקרים – ולא להיכנס לכנסת למרות כל הבאזז סביבה, וכך גם רע"מ-תע"ל, כולנו וישראל ביתנו. מנגד, גשר עשויה להפתיע ולהיכנס.
בכל אחד מהתרחישים האלה מתקבל משחק פוליטי שונה במקצת, וכמעט בלתי אפשרי להעריך איך ייראה המו"מ שאחרי פרסום התוצאות, והאם ראובן ריבלין יתחשב בפער שבין המפלגות או במספר הממליצים על כל מועמד. לשון החוק לא קובעת דבר מלבד חובת התייעצות של הנשיא עם הרשימות השונות, ותיאורטית יש לו מנדט להטיל את הרכבת הממשלה על גנץ גם אם הפער לטובת כחול לבן יהיה קטן, ולנתניהו יהיו יותר ממליצים.
![נשיא המדינה ראובן ריבלין בטקס הדלקת נר יצחק (צילום: חיים צח / לע"מ).](https://static.davar1.co.il/www/uploads/2016/11/101116_tekes1.jpg "נשיא המדינה ראובן ריבלין בטקס הדלקת נר יצחק (צילום: חיים צח / לע"מ).")
בעלי חלומות יכולים אף לקוות למופע ספקטקולרי של ריבלין, שבו הוא מודיע כי אינו מוכן להטיל את הרכבת הממשלה על חשוד בפלילים. תרחיש כזה יכול להתממש רק בתוצאה גבולית, שבה לנתניהו יש 61-62 ממליצים ולכחול לבן יותר מנדטים מאשר לליכוד, אבל זהו כאמור חלום שאינו צפוי להתגשם.
האופציה הריאלית יותר מבחינת המחנה החילוני, היא פשוט להתפלל בימים שנותרו עד הבחירות, שהפספוס של הסקרים יהיה ביחס לגודלו של גוש הימין. אם לנתניהו לא יהיו 61 ממליצים, ייפתח הפתח להקמת ממשלה בעלת סגנון דמוקרטי-מערבי, אף שגם היא תהיה תלויה במפלגות שרואות בערך השוויון סכנה ומתנגדות לעיגונו בחוק יסוד. הבחירה, יש להודות, היא בין שחין לדבר.
כך זה נמשך ויימשך ממערכת בחירות אחת לאחרת – בתקווה שהבחירות עצמן ימשיכו להיות הוגנות – עד שמספיק יהודים יבינו את הפרדוקס: במצב שנוצר, רק הערבים יכולים להציל את הציונות החילונית.
