בשבוע שעבר צפיתי בהקלטה של כתבתו של מאור צור "מוחרמים" ששודרה בחודש פברואר בערוץ 13. הכתבה עסקה בנערים ונערות שהוטל עליהם חרם אישי ווירטואלי מצד בני כיתתם "מבלי סיבה נראית לעין וללא עוון בכפם". למה ילדים אחרים מחרימים אותם? – פשוט כי הם יכולים. פשוט כי הם מנסים לפתור את בעיותיהם האישיות על חשבונם. פשוט כי אלה שמחרימים אותם נבדלים במשהו מרוב הילדים. הסיבות לחרם הן רבות ומגוונות, וכנ"ל גם השיטות להתמודדות עם התופעה. ברם, מכיוון שהזדהיתי עם הכתבה באופן אישי, אתייחס לצדה הלא שגרתי שבזמנו בא לידי ביטוי גם בהקשר אלי.

בתור מי שרק עתה הגרה לישראל ממדינה "שכבר לא קיימת", זכיתי, מן הסתם, לקבלת פנים מורכבת בבית הספר החדש, אף על פי שלא היה בקבלת פנים זו שום דבר חריג ביחס למה שחוו באותה התקופה עולים חדשים אחרים בבתי ספר בארץ. אולי רק חוץ מלהקה של כמה ילדים היפראקטיביים ותוקפניים בשכבה, אין לי על מי להתלונן. אבל…

את החרם האמיתי, הכואב והמתסכל ספגתי דווקא מהצד שהכי פחות הייתי מוכנה לקבל ממנו התנהגות כזאת. זהו הצד של "ידידיי" הרוסים. כן-כן. כמה שזה נשמע מופרך. לא מצד כולם, כמובן, אך זה תמיד מספיק שבקבוצה גדולה והומוגנית יהיה מנהיג חזק אחד שישנא אותך באופן אישי ושכל השאר ילכו אחריו. וכך התגלגלו הדברים:

שנתיים וחצי הראשונות שלי מאז העלייה עברו בעיר חולון. אני מתייחסת לשנתיים וחצי האלה כאל המשך ילדותי הנאיבית, שהחלה אי-שם בקייב. המשכתי על אותו התדר, אלא שהפעם במקום חדש ועם ילדים אחרים מהמוצא הרוסי והישראלי גם יחד. עשיתי בעקביות את כל מה שנהגתי לעשות גם בקייב: משחקי גומי, משחקי אמזונות, מגלצ'ות. המעבר היה כמעט טבעי.

את תקופה הזאת מחקתי משום מה מזיכרוני והתייחסתי אליה תמיד כאל פרט שולי בקורות החיים שלי. חבל מאוד שכך! במאמר מוסגר, לאחרונה מתבררת לי כל חשיבותה המהותית של אותה התקופה: תלמידי הכיתה מבית הספר היסודי שלמדתי שם יצרו איתי קשר לאחר שלושים שנה וצירפו אותי לקבוצת הווצאפ, שמארגנת מפגש מחזור. הפתעה נעימה ומרגשת מאוד! בעיני אותם התלמידים, הייתי ילדה חכמה ויפה, שלא כולם ידעו להתמודד עם הופעתה בכיתתם ובחברתם. קיבלתי על כך מחלקם טלפונים עם התנצלויות והסברים, שעוררו בי חמימות, נוסטלגיה ורצון להתקרב שוב.

השינוי הדרסטי חל בעיר הגדולה – ירושלים. בתיכון "רנה קסין" שנרשמתי אליו הייתה באותו זמן חבורה מלוכדת של חבר'ה רוסים, כולם בני העלייה שלי, שכונתה "מאפיה". ציפיתי שבאופן טבעי אתחבר אליה ואמשיך איתם על אותו התדר כמו בחולון. אלא שהציפיות הללו נותרו ציפיות שווא. מסיבה לא ברורה, "סתם כי הם יכולים" לפי כתבתו של צור, החבורה הזאת החליטה להחרים אותי. ממש. כפרטים, אלה היו נערים ונערות לא רעים בכלל, שאחת מהם הייתה גם שכנתי לבניין בו התגוררתי, ושהייתה לי איתה תקשורת, אך בתור מסה, המסה הקריטית, אלה היו פשוט איוביים. כל ה"ערסים" השכבתיים ממוצא מזרחי (סליחה על הגזענות) לא השתוו בכלל אל "הרוסים המסריחים" האלה (שוב סליחה על הגזענות) מבחינת האכזריות והניכור שהאחרונים הפגינו כלפיי למרות שהייתי "רוסיה מסריחה" כמוהם. החרם התבטא במספר אופנים: או שלא דיברו איתי גם כשפניתי אליהם או ניסיתי לקחת חלק בשיחה הכללית; או שהופגנו כלפיי התנשאות וסנוביות; או ש"מלכות החבורה" השפילו אותי בכינויים פוגעניים בשפה הרוסית. הרוסית! עצם העובדה שדיברנו את אותה השפה לא השפיעה על כלום. מבחינתם, הייתי ייצור זר ומוזר, שיש להפלות אותו. למרבה האירוניה, מנהיגת הקבוצה (יימח שמה) הייתה איתי גם בטירונות במחנה ג'וליס. מזל שישנו באוהלים שונים.

הסיטואציה של דחייה וניכור מצדה של קבוצת השווים, בני העלייה מברית המועצות, נמשכה כלפיי גם באוניברסיטה העברית. היינו כתריסר בנים ובנות רוסיים במחלקה לסוציולוגיה. ישבנו באותה שורה. הייתי הכי צעירה מבין כולם, ילדה למעשה, בלי זוגיות ובלי שמץ של מושג לגבי המשך תכניותיי בחיים. היום, אחרי עשרים שנה, הדלתות הסתובבו. מי שהיה צריך לשלם את מחירו האישי בנוגע למה שעשה לי, שילם אותו.

מה נותר להגיד על נישואיי הראשונים והכושלים לבן העדה הרוסית, כמוני? היינו צעירים מאוד וחיפשנו, כנראה, מישהו שיהיה לנו קל להזדהות איתו, מהבחינה הסטריאוטיפית ביותר. כשהתגרשנו לאחר תקופה קצרה, אמר לי היועץ הפסיכולוגי שליווה אותי: "תשימי  לב, זה שבגד בך וזרק אותך היה מי שאתם מכנים "אחד משלנו". ברור לגמרי, שנושא הזוגיות הוא נושא אינטימי ומסובך הרבה יותר מידידות, בו מרבית הדברים תלויים בבן אדם הספציפי ולא במוצאו. אך המשפט שנאמר לי על ידי יועצי נחרט לי עמוק בזיכרון.

כך יצא, שדווקא החברה הישראלית, הדוברת עברית, עם כל חספוסים והחוצפה שבה, נתנה לי את רוב הכלים, הסגולות וההיכרויות הנחוצות להמשך החיים. לא מבלי "תקרות זכוכית" ומגבלות אחרות למיניהן, תפסתי בה את מקומי בתור יוצרת, בלוגרית, מפיקת מיזם ספרותי ועוד רק מהסיבה שכבר בנעורי, חלקית בלית ברירה, חלקית מתוך רצון אישי, התקרבתי לישראלים: בתיכון, בצבא, באוניברסיטאות, וספגתי מהם את כללי ההתנהגות המקומיים, את הרוח המקומית, את השפה, את ההעדפות התרבותיות והאחרות. ניתן לשייך לכך את ההגדרה המתבקשת: "נאותה בין זרים". גם מהות הבחירה שלי לעסוק בספרות עברית נבעה בעיקר מההתקרבות הזו, שעוררה אצלי התעניינות אמיתית בעולם זה. לצורך העניין, קיבלתי עד עכשיו הרבה יותר תמיכה וחיזוקים בתור יוצרת בשפה עברית בקרב קהילות דוברות עברית מאשר מצד הקהילות של יוצרי ודוברי רוסית.

לא אעמוד בצורה נחרצת על הסיבות האפשריות להתנהגותם החזירית של בני עדתי כלפיי בצעירותי המוקדמת, אך באופן כללי אביע דעה שיכולה להוות תשובה לא רק למקרה זה, אלא גם לכל מקרה דומה. כידוע, העלייה הרוסית של תחילת שנות התשעים יצרה מעין גטו בישראל, הן במובן הפיזי, הגאוגרפי, הן במובן הרחב יותר (עדתי, תרבותי, לשוני, חברתי). במקום מסוים, הגטו נוצר כתגובה על היחס השנוי במחלוקת של הישראלים כלפי בני העלייה ומתוך חוסר הרצון לצאת מאזור הנוחות המוכר. אלא שכל יצירת גטו הוא הגורם ליצירת אפליה וחרם על כל מי שחורג ממנו ולו במשהו קטן. כבכל קבוצה סגורה, בגטאות יש היררכיה, תלות וערבות הדדית, גיבוש, שנובע לפעמים לא מתוך הזדהות מלאה עם חיי הקבוצה, אלא מתוך פחד נידוי, ועוד. "יש אותנו, ויש אתכם", לרוב ברמה של אינסטינקטים.

גם התנועה המפורסמת ביותר של יוצרים דוברי הרוסית בישראל, שפועלת המון למען קירוב בין העולמות, קהילת "דור וחצי", היא סוג של גטו. אחת המארגנות הבולטות של התנועה היא המשוררת אלכס ריף. האג'נדה שלהם היא הסברה על מה זה דור וחצי, מהם קשייו ואתגריו בישראל. אופן ביצוע ההסברה הוא פעילות ענפה בפייסבוק, ארגון פסטיבלים, הופעות זמר והקראת שירה. אם רק נקשיב ליצירותיהם של פעילי התנועה, נגלה שרובם ככולם כותבים על ילדותם העשוקה בישראל בגלל שהיו רוסים. דרך אגב, כולם יוצרים ומדקלמים בעברית משובחת. אירוני, לא? אז – כל אותם המשוררים ששייכים לתנועה הם אלה שנכנסו אליה באישורם של המארגנים. כל השאר – בחוץ. וזה בכלל לא משנה, "כמה זמן אתה בארץ" והאם אתה יוצר כותב ראוי.

לכן, כששואלים אותי היום אם אני מזדהה עם כל הטענות שבני העלייה הרוסית שהגיעו לארץ בגיל צעיר מפנים נגד החברה הישראלית, אני משיבה שמדובר בפופוליזם זול, ושיפסיקו להתבכיין. בין החברים שלי יש גם רוסים, גם צברים, גם תושבי חו"ל; אני משתמשת בשתי השפות – רוסית ועברית – ברמת שפות האם; אני רואה בישראל את המדינה היחידה בעולם שהייתי רוצה להמשיך לחיות בה, ואינני מרגישה עוד מוחרמת בכלל. על כך תקראו יותר בהרחבה בתגובתי לכתבה "ישראלים על תנאי" באתר החדשות 13. ולצורך סיכום המאמר אציין: רק הפתיחות כלפי האחר וקבלתו הם דרכים לצמיחה ולהרחבת האופקים אישיים, והפתיחות הזו חייבת להיות דו-צדדית. מן הסתם, הצד שצריך להשקיע יותר הוא הצד המוכר פחות, החדש והחלש יותר, אך יש להשקעה זו תגמול ראוי בסוף התהליך. ובנוסף, חשוב לזכור: את המכות האכזריות ביותר ואת האכזבות המרות ביותר אנו נספוג בדרך כלל מאלה שהכי קרובים אלינו ויקרים לנו.